בסיס צאלים, המתקן ללוחמה בשטח בנוי. לוחמים מתרוצצים בין הבתים המדמים עיר ערבית; מאחוריהם מסוק "ינשוף" מתרגל הטסה של כוחות. רעש המסוק מחריש אוזניים; גם מהאבק קשה לחמוק.
בלב ההמולה, לוחמים מפלוגת ההנדסה של חטיבת גבעתי יושבים ומקשיבים. מולם עומד גדעון קדמון, מוותיקי החטיבה. לצדו נכדו רב"ט אסף, במדי א' מבריקים ועם כומתה סגולה בכותפת.
בחדות אך גם בהתרגשות שקשה להסתיר, גדעון מספר ללוחמים שני סיפורים: סיפורו של אמנון ז"ל, בנו הצעיר וממשיך דרכו בחטיבה, שנפל בקרב בלבנון לפני כמעט 30 שנה, וסיפור אהבה.
בלי מסננים
"יום אחד, כשהייתי במילואים, יצאתי עם אמנון לטיול. הוא היה רק ילד ונכנסנו יחד ללבנון", הוא משחזר. "אחד החברים שלי אמר, 'רק בן 9 וכבר מטייל בלבנון'". רצה הגורל, והטיול הזה היה בדיוק במקום בו איבד אמנון את חייו יחד עם חבריו, באחת מההיתקלויות הקשות ביותר של גבעתי וצה"ל במערכה בלבנון.
"ב-26/11/1990 יצא כוח של פלוגת החבלה למארב בוואדי צברין שבדרום לבנון. היה מידע מודיעני על חוליה של החזית העממית שהייתה אמורה לחדור לישראל ולבצע פיגוע", הוא מספר. "הלוחמים יצאו למארב 'ארטישוק', מערכת ראיית לילה. הכוח התמקם בתוואי שטח הררי ומסולע, אבל בגלל תקלה הארטישוק לא עבד".
"הלוחמים המשיכו במשימה שקיבלו. המ"פ רס"ן יובל ויינשטיין ז"ל, נתן פקודה שאף אחד לא יורה עד שהוא יורה בעצמו. אבל אז, כשהם זיהו את חוליית המחבלים והוא ירה, הכדור הראשון היה עקר והם איבדו את אלמנט ההפתעה. למרות זאת, הם פתחו באש, פגעו בחולייה ויצאו להסתערות כדי לוודא הריגה. בגלל שהארטישוק לא עבד, הם לא ידעו שלא כל המחבלים נהרגו. המחבלים שנשארו בחיים פתחו באש ופגעו בחמישה מהם".
גדעון ממשיך בחדות ובקור רוח, כאילו הוא לא מספר על האירוע שבו איבד את בנו. "בין ההרוגים היו גם המ"פ והבן שלי אמנון. שני לוחמים אחרים מתו מאיבוד דם. פינו אותם מאוחר מדי". האירוע הסתיים אחרי שקשר המ"פ תפס פיקוד על האירוע והמשיך את הקרב תוך כדי הכוונת כוחות חילוץ. בהיתקלות נהרגו רס"ן יובל ויינשטיין, סמ״ר רועי דומב, סמ"ר טל גיא, סמל אמנון קדמון וסמל גדי מיינפלד ז״ל.
הוא מראה אהבה של ממש ליחיד ופותח בפני הלוחמים הכל, בלי מסננים. הוא מספר שכאב שכול, הוא נתקל באווירה רעילה נגד החטיבה באותן השנים. "ישבנו שבעה, וחברים ליחידה הגיעו אלינו בוכים. הם סיפרו שעמדו לעלות על טרמפ, והנהג אמר להם 'תרדו, אני לא לוקח ביזיונרים'. התקשורת קרעה את חטיבת גבעתי".
במקרה אחר, גדעון ספג ביקורת מלוחם בסיירת גבעתי, שככל הנראה לא ידע עם מי הוא מדבר. "הוא אמר שנתנו לפלחה"ן את המשימה של הסיירת בגלל פוליטיקה, ו'אם הסיירת היו מבצעים את המשימה זה היה נגמר אחרת'. אמרתי לו שלא מדברים ככה. כמה זמן לאחר מכן, הוא נהרג בהיתקלות עם עוד ארבעה לוחמים".
"הוא גדל לזה"
אנחנו מתיישבים לשיחה אישית. גדעון מספר לי שאמנון בכלל לא היה אמור לצאת לאותו מארב בלבנון. "הבן שלי נועם היה אמור לאסוף אותו מהגדר הטובה הביתה. כשקמתי הייתי בטוח שהוא בבית ורציתי להעיר אותו ולהכין לו קפה. התברר שהוא אמר לנועם לא לאסוף אותו, כי יש משהו שהוא צריך להישאר בגללו. הוא היה רק 11 חודשים בצבא, והוא העדיף לצאת למארב עם הוותיקים מאשר לחזור הביתה".
באותו הבוקר, גדעון התעורר לקול דפיקות בדלת. "ראיתי מולי את קצין העיר, שלושה קצינים ורופא. הכרתי שניים מהם. הם סיפרו לי על מה שקרה".
אל השיחה מצטרף אסף, שנמצא כרגע בקורס מ"כים ומתכנן להמשיך גם לקורס הקצינים. אני שואל אותו למה הוא בחר ללכת לגבעתי; הוא ממהר להשיב. "מאז שאני זוכר את עצמי התרוצצתי בבית של סבא וסבתא, והאווירה פשוט הייתה שם. זו משפחה של גבעתי, כמו שסבא אומר. כל החדר של אמנון מלא בגבעתי. יש שם זיכרונות של אמנון וכל מני דברים שתרמו להם. תמיד הלכנו עם חולצות של גבעתי, והסמל ממש טבוע בי". גדעון מוסיף: "בין אם הוא רצה או לא, הוא גדל לזה".
"עשיתי גיבוש צנחנים ויום סיירות", אסף מספר, "אבל ביום הזיכרון ליווה אותנו חייל מהפלח"ן של גבעתי. הוא היה אמור להיות איתנו רק בבית העלמין, אבל חזר איתנו הביתה. הוא סיפר לנו הכל על היחידה. אני זוכר שאחרי השיחה, אמרתי לסבא שנראה לי שעשיתי טעות. סבא דיבר עם קצינת הנפגעים של גבעתי ושינו את השיבוץ שלי".
מסיבות רפואיות אסף לא יצא לגיבוש גדס"ר, ולכן נמנע ממנו לסגור מעגל ולהגיע ליחידת החבלה של החטיבה. "בגלל שהיה חייל שנפטר בגיבוש הם לא לקחו סיכון. נלחמתי וחפרתי אבל לא היה מה לעשות. בסוף הגעתי לגדוד רותם. היה לי קשה לעכל את זה בהתחלה כי הייתה לי מטרה, אבל היום אני מרוצה".
כשחזר הביתה בפעם ראשונה עם הכומתה הסגולה, ההתרגשות בבית הייתה בשיאה. גדעון, שראה שוב בשר מבשרו עם הכומתה הסגולה התרגש, אבל כלפי חוץ שמר על קור רוח. "היה לי ברור שזה מה שיקרה", אמר בחיוך.
השניים מקפידים להדגיש לאורך השיחה שהם לא משפחה מיליטנטית, והגיוס של אסף לחטיבה מגיע ממקום של הגשמה עצמית. "למרות שאיבדנו את אמנון, החיים ממשיכים. במשפחה שלנו, כל מי שירצה ילך ליחידה קרבית", מסכם גדעון. "אני עצמי עדיין לא השתחררתי מהצבא, גבעתי נמצאת אצלי בלב".
עוד בפז"ם:
>> הכל על חטיבת גבעתי