ארון אלבי, לוחם ביחידה מיוחדת בצבא ארצות הברית, פגש את יאקול, גור כלבים לבן וקטנטן בשדה הקרב האכזרי באפגניסטן. ארון, כבר בשבוע הראשון של הלחימה באפגניסטן, לא יכול היה לסבול את היחס שמקבלים בעלי החיים במקום אחרי שהיה עד ללא מעט מחזות של הזנחה, הרעבה והתעללות וכשראה האת יאקול, הוא היה מוכן להישבע שהוא ידאג לו לחיים טובים יותר. "היינו במקום שהאנשים בו לא באמת ראויים לכך שיהיו להם כלבים", הוא אומר.
את המפגש הראשון עם יאקול הוא זוכר היטב. "הוא הסתכל למעלה כאילו שהוא בא להגיד לי 'מה אתה הולך לעשות גבר?', כאילו – מה הלאה, זו ההחלטה שלך". הספיקו לו כמה רגעים שבהם הוא הביט בגוש הפרווה חסר הישע כדי להחליט שהוא לא עוזב אותו שם. "אם לא הייתי לוקח אותו איתי, הוא היה מת מרעב או כי כלבים אחרים היו אוכלים אותו". תוך זמן קצר, ארון ויאקול הופכים להיות החברים הכי טובים כשארון מקפיד לא לעזוב אותו בלי השגחה.
>> נושמים צבא? לסיפורים הכי מעניינים, הצטרפו לפייסבוק של פז"ם
בשלב מסוים, ארון לא יכול להחזיק את יאקול ומתחיל לחשוב גם על החזרה הביתה ועל מה שיהיה עם יאקול אז. המחיר של ההטסה של יאקול על פני 6,000 מייל מאפגניסטן לניו יורק הוא לא נמוך ונדרשו לשם כך 4,000 דולר, סכום שלארון היה נראה בלתי אפשרי. לפני שהוא יוצא לפעילות מסווגת למשך כשבועיים, במהלכה הוא היה בלי הטלפון, הוא משוחח עם המשפחה בניו יורק ומשתף בבעיה שכרוכה בהטסה של יאקול. כשהוא חוזר מאותה הפעילות, הוא מגלה שהסכום גויס במלואו תודות לחברים והמשפחה שלו וגם תודות לקרנות להצלת בעלי חיים.
ברגע שארון קיבל את הבשורה על הסכום הגבוה שגויס לטובת הטסה של יאקול, השניים יצאו לנסיעה באורך של שעתיים וחצי עד שהגיעו למרכז של אחת הקרנות באפגניסטן, שם הם נפרדו כשארון מאחל ליאקול חיים טובים יותר. העמותה דאגה להטסה של יאקול לניו יורק, שם חיכה לו סבו של ארון שדואג ליאקול בזמן שארון באפגניסטן.
בשבוע שעבר, הגיע ארון הביתה לחופשת חג המולד. אז, הוא ראה את יאקול בפעם הראשונה מאז ששלח אותו מאפגניסטן לניו יורק. "כשנכנסתי וראיתי אותו, זה היה מדהים", הלוחם הקשוח מספר ומשתף, "כמעט הזלתי דמעה, אבל עצרתי את עצמי מיד".