"נולדתי בווינה שבאוסטריה וחייתי עם המשפחה שלי חיים עשירים. המצב הכלכלי שלנו היה מצוין. אבא שלי עבד במשרד לראיית חשבון ובהמשך הפך לעצמאי. ב-1933, האחים של אבא שהיו ציוניים ראו שהקרקע מתחילה לבעור, עלו ארצה והתפזרו לקיבוצים. למרות שהתחילו לעשות פרעות ביהודים, אבא שלי, שיכול היה לעלות כמו כל האחים שלו ארצה - לא היה מוכן לשמוע על זה. הוא גם היה חייב לדאוג להורים שלו".
במילים האלו פותח אברהם הראל את סיפורו על איך שברח מהנאצים כילד ושרד את השואה. אנחנו משוחחים לקראת יום השואה, מאחר ולמרות שהוא בן 87 לאברהם יש ילד בן 21 המשרת כלוחם בצה"ל ויצא לקורס קצינים. למרות פער הגילאים החריג ביניהם, לאברהם ובנו מתן יש קשר קרוב ומיוחד, כאשר מתן סוגר עוד מעגל בסיפור חייו של אביו, ומשרת בגדוד שאותו הקים בן מחזור של האב, מכפר הנוער בו גר כשעלה לארץ אחרי המלחמה. בראיון החליט האבא אברהם לשתף אותנו בסיפור ילדותו בשואה ולדבריו, הוא מספר על כך כפי שלא סיפר מעולם.
"ב-1939 אבא שלי, שמעון, החליט שעוברים לבלגיה, שעד אז הגרמנים לא שלטו עליה", נזכר אברהם. "אבל לאט-לאט, הגרמנים התחילו לעבוד על תוכנית הפתרון הסופי גם שם. בתחילת 1942 כבר התחילו לחפש את היהודים ברחובות. הגרמנים נכנסו לבתים וניסו להוציא לפועל את התוכנית להשמדת היהדות. הם ידעו איפה כל אחד גר, וכולנו נאצלנו להתחיל ללבוש טלאי צהוב. הבנו שכל היהודים נמצאים בסכנה. בשלב הזה, הגרמנים כבר התחילו להעביר יהודים בטרנספורטים למחנה ההשמדה אושוויץ - הם העבירו גם את אבא שלי".
לאחר שאביו נלקח לאושוויץ, פעלו בני המשפחה כדי להגן על מי שנשאר. "היה לנו דוד יהלומן בבלגיה שרצה לדאוג לחמתו. הוא הלך לקצב שממנו היה קונה את הבשרים באופן קבוע וביקש ממנו עזרה בלהסתיר אותה. הקצב אמר שיברר עם אביו, בחור בשם קמיל טייטכד, קצין בצבא הקבע הבלגי שהיה ברשותו בניין רב קומות. קמיל הסכים להסתיר את החמות אצלו, ובשקט בשקט, מבלי שהגרמנים יודעים, הדוד ביקש מקמיל להכניס עוד משפחה לבניין - את המשפחה שלי - אני, אמא שלי ואחותי. לאט לאט הבנין התמלא בעוד ועוד יהודים שהסתתרו, עשרה במספר סך הכל, כאשר כל משפחה בקומה אחרת".
"כשקמיל היה מסתכל לי בעיניים, ישר הייתי יושב זקוף. פחדתי ממנו אבל אהבתי אותו מאוד", נזכר אברהם בדמות הקצין. "כשקמיל הבין שאנחנו הולכים להישאר במחבוא תקופה ארוכה, הוא לקח אותי לשיחה. 'ברגע שהם ואנחנו ניפול ויתחילו לאסוף אתכם מכאן, אתה תיקח את אחותך יחד איתך ותברחו'. הבטחתי לו שאעשה את זה. הוא הראה לי את הדרך האחורית החוצה ומקום לברוח ממנו לחצר של השכנים".
גם הסידור הזה לא החזיק זמן רב ומה שחששו ממנו קרה. "יום אחד, באו הגרמנים עם המגפיים השחורות שלהם. הם היו כמו חיות על שתיים. בתור ילד בן 8, זה היה עבורי כמו גיהינום. הם נכנסו לבניין והתחילו לאסוף את כולנו. נזכרתי במה שקמיל אמר לי, והחלטתי לברוח. אני רצתי, אמא הייתה עסוקה בלארוז את המזוודות ואני אמרתי לה שקמיל אמר לי לקחת את דולי ולרוץ. אחותי התחילה לבכות. הבנתי שאין לי דרך אחרת והתחלתי פשוט לברוח לבד".
"רצתי דרך המדרגות כמו שקמיל אמר, וכשהגסטפו עצר אותי והתחיל לדבר איתי גרמנית, עניתי בכוונה בפלמית (השפה הרשמית בבלגיה). הייתי ילד צעיר עם עיניים כחולות, וכנראה שהגרמני תיאר לעצמו שאני לא שייך ליהודים ונתן לי לרוץ. קמיל ראה אותי. הוא עזר לי לברוח לגינה ולקפוץ דרך הגדר לשכנים. הסתתרתי אצלם בשירותים שהיו מחוץ לבית".
הטלטלות בחייו של הילד אברהם לא הסתיימו כאן ודרכו פנתה לתחנה נוספת. "למחרת בבוקר אשתו של קמיל החליטה לקחת אותי לאחות של אמא שלי, פאני, שגרה בבריסל. היא הייתה אישה יפה עם המון חוכמת חיים. עבדה בבית מרזח, ובזמן ששירתה שם את הגרמנים שהגיעו לשתות בירה בסיום היום שלהם, היא הצליחה להשיג מהם תעודת זהות מזויפת, שבה רשום שיש לה שני ילדים ולא ילד אחד".
אברהם מסביר ש"למרות ההצלחה, דודה פאני לא הייתה שקטה עם תעודת הזהות המזויפת. היא יצרה קשר עם המחתרת היהודית שדאגה לפזר כ-4,000 ילדים יהודים במוסדות וכנסיות נוצריות. גם אותי ואת רוברט, הבן של פאני, לקחו למוסד. לא פעם דודה פאני באה לבקר אותנו, וכשראתה את המצב הירוד בו אנחנו נמצאים, יצרה קשר שוב עם המחתרת היהודית שהגיעו ודאגו לנו גם בתוך המוסד".
"היתה גברת בת 22 בשם אנדרה גלן", ממשיך ונזכר אברהם. "היא הייתה מסתובבת בין המוסדות והיא זאת שהייתה דואגת לכל הילדים היהודים (לימים, הילדים המוסתרים - איתם נפגש אברהם גם לאחר שעלה לארץ). במוסד שלי, היא דאגה יחד עם המדריכים שלנו לכ-160 ילדים שהאבות שלהם היו אסירים במחנות. חיינו את חיינו כנוצרים - הלכנו פעם בשבוע לכנסייה ולא היה חסר לנו כלום. כשהגיעו מכוניות משא עם חיילים שדפקו לנו על דלת המוסד, אמרו להם שכולם ילדים של שבויי מלחמה גרמנים. נשארנו שם עד נסיגת הגרמנים בסוף 1944".
מתי הבנת שהמלחמה נגמרה?
"כשהגיעו החיילים האמריקאים. אחד מהם שאל אותי אם אני יהודי ואני מתוך פחד אמרתי שלא. נרגעתי כשהוא התחיל לדבר איתי באידיש, והביא לי חבילה יפה של שוקולדים. עד היום אני זוכר את החייל הצעיר שהתחיל לשחרר אותנו. הייתה לו מחברת ובה הוא סימן לאט לאט ילדים שהמשפחות שלהם הגיעו לקח אותם. לחלק מהילדים הגיעו ההורים, לחלק מהם הגיעו הדודים, לחלק לא מבוטל מהילדים אף אחד לא הגיע, הם נשארו יתומים. הדודה פאני הגיעה ולקחה אותי ואת הבן שלה".
בהמשך קרה מפגש בלתי נשכח מבחינת אברהם. "יום אחד, הגיע חייל במדי צבא הקבע הבלגי לבית הספר. רצתי אליו מהר והתחבקנו כל כך חזק. אף אחד סביבנו לא הבין מה קורה - זה היה קמיל. הוא כעס עליי שלא לקחתי איתי את אחותי, אבל סיפר לי שבזמן שברחתי, הוא הספיק לסמן לאמא שלי עם העיניים שהכל בסדר איתי ושהצלחתי לברוח. לא ראיתי אותו שוב מאז".
"בינתיים הזמנים עברו", הוא ממשיך בסיפורו, "ולמרות שכבר הייתי ילד גדול, הדודה פאני הייתה מגיעה לקחת אותי כל יום מבית הספר. חזרנו יחד לכיוון הדירה שלה וראינו בחור עם מסמכים מחפש כתובת. כשהוא הסתובב, דודה פאני הייתה בהלם. היא צעקה, "שמעון?", לא האמנו למה שאנחנו רואים. זה היה אבא שלי. התברר שהוא היה בצלב האדום וחיפש מי עוד נשאר בחיים מהמשפחה שלו. הוא זכר את הכתובת של דודה פאני".
על האיחוד עם אביו מספר אברהם: "הוא התחיל לספר לנו את הסיפורים והזוועות. כשהוא הגיע לאושוויץ, הקאפו שהיה אחראי על המחנה זיהה אותו - הוא עבד איתו במשרד להנהלת חשבונות. הוא רכש כבוד לאבא שלי, וביקש ממנו לנהל את המכבסה במחנה. גם כשאבא שלי הרגיש לא טוב והגיע לדוקטור מנדלה, הקאפו אמר לדוקטור מנדלה שהוא צריך אותו, וכך השתחרר".
"ניסינו לעשות חיים יחד, אבל אבא שלי עוד התאושש מכל מה שעבר עליו", מתוודה אברהם בכאב. "הפריע לו שבגלל שגדלתי במוסד נוצרי אני כבר לא שומר על ערכי היהדות - ולכן עלינו לארץ ישראל. זאת הנקמה שלי - שיש לי 15 נכדים ושישה נינים, בארץ ישראל". לאברהם קשה לדבר על אמו ואחותו ולדבריו הוא אינו יודע בדיוק מה קרה איתן אחרי שברח ואיך מצאו את מותן. מהמשפחה הגרעינית שרדו הוא ואביו איתו עלה לארץ.
במשך השנים שמר על קשר עם חלק מהילדים, שגורלותיהם הצטלבו בנסיבות הקשות כל כך."אנדרה גלן והמדריכים של המוסד בו שהיתי שמרו על קשר עם כל הילדים שגדלו שם, לימים קראו לנו "הילדים המוסתרים". גם כשהיינו כבר גדולים ובעלי אמצעים הרגשנו שהם ההורים של כולנו". אחד מהילדים המוסתרים שמו דוד אינוולוצקי, עלה גם הוא לארץ.
"מדי פעם, אני ודוד נפגשים או מדברים בטלפון. כשמתן, הבן שלי, קיבל את השיבוץ להיות לוחם בחיל השריון הוא היה מופתע מאוד - כי גם את הנכד של דוד גייסו לשריון באותו היום שבו מתן התגייס. התברר, ששניהם קיבלו את אותו השיבוץ באותו יום גיוס".
הבן מתן עצמו סיפר על הפגישה עם גבריאל, נכדו של דוד. "כמעט ויתרתי כשלא מצאתי אותו בטרום-טירונות של החיל. אבל אחרי שחילקו אותנו לחטיבות, שמעתי שמקריאים את השם שלו. בכל חטיבה יש לא מעט חיילים, ופחדתי שבכל זאת לא אמצא אותו, אבל הסתבר ששובצנו גם לאותו הגדוד - גדוד 71 בחיל השריון - שהוקם על ידי בן מחזור של אבא שלי מכפר הנוער אליו הוא עלה. נפגשנו וצילמנו יחד תמונה למשפחה. זה היה מרגש מאוד, גם עבורנו, גם עבור אבא שלי וגם עבור דוד".
"אנחנו סגרנו כולנו מעגל", מוסיף אברהם, "אני ודוד היינו מוסתרים שנינו יחד, והיום הצאצאים של שנינו משרתים יחד בצבא ההגנה לישראל". ולא סתם משרתים כשלאחרונה, יצא הבן מתן לקורס קצינים.
אברהם, אחרי כל מה שעברת, הבן שלך משרת היום כלוחם בצבא. איך זה מרגיש?
"זו גאווה גדלה. כל צעד שהוא עושה מחמם לי את הלב. יש לי עוד ארבע בנות מנישואין קודמים, והוא הבן היחיד שיודע את כל הסיפור שלי. כשהוא הגיע לפולין, הוא ביקר במכבסה הכללית באושוויץ, וסיפר לכולם את הסיפור על סבא שלו, אבא שלי, שניהל את המכבסה. הוא מרגש אותי במיוחד, יש לי קשר נפשי אליו. אני כבר לא צעיר, ובתוך תוכי אני יודע - הוא מי שמחזיק אותי בחיים".
מתן, איך הסיפור של אבא שלך משפיע עליך כלוחם בצבא ההגנה לישראל?
"זה נותן לזה משמעות הרבה יותר גדולה, ממש סוג של של סגירת מעגל אחרי כל מה שאבא עבר ואיך שהוא שרד את השואה ונלחם. עכשיו אני בצד האחר כשיש לנו כבר מדינה. התפקיד שלי הוא לשמור עליה ולהגן עליה".
איך אתה ואבא שלך מגשרים על פערי הגילאים?
"יש לי ולאבא שלי קשר מעולה. לי זה תמיד הרגיש הכי טבעי בעולם, מבחינתי זה רגיל. כל פעם מחדש אנשים מופתעים וחושבים שאני צוחק עליהם, אבל זו האמת. תמיד כששואלים אותי מי הגיבור שלי אני עונה שאבא שלי. אני גאה בו".
