טייסי הקרב של הצי האמריקאי וחיל האוויר מטיסים מטוסים מתקדמים שביכולתם להפיל מטוסי אויב ולתקוף כמעט בכל מקום בעולם. אפשר לומר שלארה"ב יש שני חילות אוויר מקבילים – אחד הוא חיל האוויר עצמו והשני הוא ה"אווירייה" של הצי הימי.

לחיל האוויר האמריקאי יש למעלה מ-1,500 מטוסי קרב ולצי, יחד עם המארינס יש כמעט אלף. מה הסיבה שארה"ב מפעילה שני חילות ומה ההבדל בין טייסי הקרב המשרתים בכל אחד מהם?

שלב ההכשרה של הטייסים

גם בצי וגם בחיל האוויר קורס הטיס נמשך כשנתיים, ומתקבלים לשם מי שכבר הוסמכו כקצינים במגוון תכניות ובעלי תואר ראשון.

ההכשרה בחיל האוויר האמריקאי מתחילה בשלב שבו בוגרי קורס קצינים שלא הוסמכו באקדמיה של החיל (קורס קציני מילואים ועוד) ושאין ברשותם רישיון טיסה אזרחי, לומדים את יסודות הטיסה כולל אימון בהיקף של 25 שעות טיסה.

אחרי שכולם יישרו קו מתחיל השלב הראשון שכולל שעות כיתה רבות, סימולטורים ו-25 שעות טיסה, שם מלמדים אותם את הבסיס והטכניקות. את השלב הזה הם עוברים באחד משלושה בסיסים, במיסיסיפי, בטקסס או באוקלהומה.

בשלב הבא הצוערים עוברים לשלב "הכשרת טייסים מיוחדת" שנמשכת כשנה ונחשבת לאינטנסיבית עם 10 עד 12 שעות לימוד, שישה ימים בשבוע. בשלב הזה הם לומדים טכניקות טיסה מורכבות יותר על סימולטורים ומטוסי הדרכה. בסיומו מחליטים מי ילך להיות טייס קרב, תובלה ועוד. מי שנבחר להיות טייס קרב יעבור לטוס על מטוסי סילון מסוג T-1 ו- T-38.

מטוס הקרב (צילום: US Navy)
מטוס F-18 של האוויריה, הצי האמריקאי | צילום: US Navy

במקרה של הצי - החניכים מתחילים את קורס הטיס באחד משני בסיסים, בפלורידה או בטקסס. השלב הראשון נמשך חצי שנה ומזכיר את השלב הבסיסי בקורס הטיס הישראלי.

החניכים לומדים לטוס על מטוסי הדרכה מסוג T-6B Texan או מטוסיT-34C Turbo. בשלב הזה הם לומדים את יסודות הטיסה ומיומנות אוויר בסיסית. בסיומו הם מתחלקים למגמות - טייסי קרב, תובלה, מסוקים ומי שיטיס את המטוס-מסוק V-22. החלוקה נעשית על בסיס צרכי הצי והמארינס כשהם עוברים את ההכשרה יחד, ביצועי החניך ולבסוף העדפתו.

טייסי הקרב יעברו לאחר מכן אימוני צנטריפוגה במתקנים של נאס"א, רק אחריהם יתייצבו לשלב הבא בהכשרה שלהם בבסיסים שבטקסס או מיסיסיפי. שם הם ילמדו טכניקות טיסה מתקדמות יותר ויטוסו על מטוסי הדרכה סילוניים מסוג T-45C. השלב הזה מכשיר אותם להיות בעתיד טייסי F-35C, F-18 ושאר מטוסי הקרב של הצי והמארינס.

כאן מגיע בעצם ההבדל הגדול בין טייסי הקרב של הצי לאלה של חיל האוויר, מעצם הפעילות של הגופים האלה. זה השלב שבו טייסי הצי ילמדו איך נוחתים על נושאת מטוסים בלב ים. פעולה מורכבת וקשה מאוד לביצוע.

נחיתה על נושאת מטוסים זו משימה תובענית וההכשרה חזה דורשת נתח גדול מאוד משעות האימונים, כפי שמסיימי הקורס יגלו בהמשך השירות שלהם. בסיום קורס הטיס, טייסי הצי וחיל האוויר יתייצבו בבסיס בו הוחלט כי ישרתו ויעברו הסבה למטוסי הקרב אותם נבחרו להטיס.

כלי הטיס

הבדל עיקרי בין הזרועות האלו. טייסי הקרב של חיל האוויר האמריקאי יטיסו מטוסי קרב כמו F-22, F-15 או F-16 שלא קיימים בצי. טייסי הקרב של הצי מטיסים כיום את ה-F/A-18 לדגמיו השונים שלא נמצא בחיל האוויר האמריקאי.

בשתי הזרועות מטיסים כיום גם מטוסי F-35 שנכנסו לשרות. לכאורה בעתיד רובם יטיסו את אותם חמקנים. אולם עדיין יישאר הבדל כאשר טייסי חיל האוויר יטיסו את דגם A של החמקן, טייסי הצי והמרינס יטיסו את דגמי ה- B ו- C שייחודיים להם.

טייס חמקן (צילום: George Frey, GettyImages)
טייס חמקן. המטוס קיים בשני החילות אך בדגמים שונים | צילום: George Frey, GettyImages

לחיל האוויר ולצי יש צוותים אווירובטיים משלהם שנחשבים למפורסמים ואהודים מאוד בארה"ב. הט'נדרבירדס של חיל האוויר מטיסים F-16 צבועים בלבן. ואילו המלאכים הכחולים של הצי מטיסים את ה- F-18 שכמובן צבועים בכחול.

בסיסים והצבות

הבדל דרמטי נוסף נמצא כמובן באופי השירות ובתנאים שנגזרים ממשימות הטייסים בצי ובחיל האוויר. באופן כללי כל בסיסי חיל האוויר האמריקאי כוללים תנאי שירות מעולים. יהיו בהם תמיד מתקני ספורט רחבים, ברכות ומסלולי גולף. לרוב גם גנים ונוף מרהיב.

תנאים דומים הם יקבלו גם אם יציבו אותם באפגניסטן ועיראק. הטייס בחיל האוויר האמריקאי יגור בבסיס יחד עם בני משפחתו.

במקרה של הצי הם לא יזכו לראות את רוב הדברים האלה. אחת לשנה-שנתיים הם יוצבו על נושאת מטוסים וכל הצבה כזו כוללת הפלגה שנמשכת חצי שנה לפחות.

בחצי שנה הזו הם יחלקו את אותו חדר קטן עם טייס נוסף, והחיים שלהם יתרכזו בלוקר ומיטת ברזל בסיסית של הצי. כשהם בים הם לא יראו את בני המשפחה שלהם כלל. מנגד, בתקופה שלא יהיו בהפלגה, יזכו לתנאים טובים בבסיס מפנק שנמצא לרוב קרוב לחוף הים.

המשימות

באופן מאוד כללי טייסי הקרב של חיל האוויר האמריקאי משקיעים אחוז ניכר מהאימון שלהם בקרבות אוויר ומשימות עליונות אווירית.

בחלק לא קטן מהטייסות זה כמעט האימון היחיד שלהם. התמקדות זו כוללת אימוני מכ"ם ויירוט. בנוסף כחלק מהתפקיד שלהם הם מתאמנים על ניקוי מרחב עוין מאיומי הגנה אווירית. בגלל הגודל של חיל האוויר האמריקאי, יש טייסות שזה כל תפקידן ולכן גם עיקר האימון.

יערכו תרגילים משותפים? (צילום: הצי האמריקאי)
נושאת מטוסים. סביבת העבודה של טייס הצי | צילום: הצי האמריקאי

טייסי הצי הם הרבה יותר "רב משימתיים" בגלל מספר המטוסים שיש על כל נושאת מטוסים והסד"כ הקטן יותר. לכן הם יתאמנו גם על קרבות אוויר, אבל ישקיעו רבות גם באימוני תקיפה ועוד, כחלק מהמשימה שלהם להגן על ספינות הצי מפני איומים אוויריים ואחרים.

כאמור, טייסי הצי ממריאים בדרך כלל מספינות בלב ים וגם נוחתים עליהן. ולכן שעות אימון רבות יושקעו גם בשמירה על הכשירות הזו. זה כולל גיחות אימון במסגרתן הם ימריאו וינחתו שוב ושוב ולא יעשו דבר מלבד זה. תחום שהוא כמובן זר לחלוטין עבור טייסי הקרב של חיל האוויר האמריקאי.

מסלול הקריירה

בשני הזרועות משתדלים לאזן בין תפקידים מבצעיים, הדרכה ומטה כאשר חלק מהם יכולים להיות מוצבים במדינות אחרות.

גם בצי וגם בחיל האוויר ממוצע הפריסות, קווים ומשימות מחוץ לארה"ב נמשכים כחצי שנה כאשר במהלך הקריירה שלו שנמשכת מינימום שמונה שנים, הוא יבצע שני פריסות כאלה. מי שיישאר בשירות ויתקדם לתפקיד מפקד טייסת וכנף, יעשה יותר.

יש לציין שבשנים האחרונות חיל האוויר האמריקאי מכשיר יותר מפעילי כלים מטוס ללא טייס מאשר טייסי קרב. זה משפיע על חלוקת התפקידים ובכלל, משהו שהטייסים צריכים לחשוב עליו.