השפה הצבאית מציעה שורה של ביטויים יצירתיים שמתארים את המנעד הרחב שבין החיילים המלאים תשוקת לחימה, חלקם עוד לפני שהתגייסו, לבין אלה שכל מה שמעניין אותם הוא לעבור את השירות בשלום. ראשית המסע המילוני הוא דווקא במילה לועזית נפוצה: מוראל, שפירושה גם באנגלית וגם בגרמנית הרצון והנכונות להילחם. היא שימשה כבר בימים שלפני קום המדינה, והביטוי הנפוץ היה "להרים את המוראל", וכן "שומרים על המוראל" שהופיע גם בשירים. משה שרת חובב העברית הטהורה לא אהב את הביטוי הלועזי. הוא כתב מכתב לראשי מערכת הביטחון, ובו הציע להם להשתמש במילה התנכית 'רוח', המאפשרת צירופים כמו 'רוח הקרב', 'רוח היחידה' וגם 'רוח הלחימה'.
הביטוי 'רוח הלחימה' התקבל בהתלהבות, הוטמע בערכי הצבא ובמערכת החינוך הצבאית, וגם זכה כצפוי לראשי תיבות: רה"ל. העיצורים הגרוניים ה' וע' בפי הישראלים כבר מזמן נשמעות כמו א', ומכאן קצרה הדרך למילה 'רעל', שהיא עד היום המילה המובילה בענייני התשוקה להתגייס לצבא, להתאמן ולהילחם. מ'רעל' נולד שם התואר 'מורעל', וקביעה של מפקדים שיש 'להרעיל' את החיילים, בקטע טוב כמובן.
מילה נפוצה פחות ומעט ביקורתית יותר לאותו עניין היא 'מושפע', וכמוה הביטוי 'חולה צבא', בעקבות 'חולה אהבה' שבשיר השירים. חייל מורעל במיוחד זוכה לכינוי 'פייטר', 'קילר', ונקשר לפייטרים-קילרים קולנועיים. הכינוי הנפוץ ביותר לחייל כזה הוא 'רמבו', בעקבות סילבסטר סטאלון, ואחריו גם ברוס ויליס, ואן דאם ואחרים.
בשנים האחרונות קם לרעל מתחרה נמרץ והוא 'רַבַּק'. מעכשיו לא עושים דברים 'ברעל' אלא 'ברַבַּק', המורעל הופך לרַבָּקִיסט ו'מיץ רַבַּק' הוא דם על הידיים מרוב מאמץ. מהיכן צץ רבק? הוא חלק מביטוי בוטה ומאיים בערבית, 'דחיל רבק', ופירוש המילה הוא 'אלוהים שלך'. למילה הוצמדו בפירושה הצבאי ראשי תיבות: ראש בקיר. מי ינצח? ימים יגידו?
חפשניק עם ראש סיכה
מול המורעל הרבקיסט עומד החפשניק. חפ"ש הם ראשי התיבות של 'חייל פשוט', כינוי נייטרלי למי שאינו מפקד. ואולם, החפ"ש הפך שם נרדף לחייל נטול יוזמה ותחושת אחריות, ומכאן הורחב ל'חפשניק', וגם זכה לפועל: להתחפש, בשין ימנית, כמובן, ויש מרחיבים: להתחפשֵן.
המוטיבציה והרצון להילחם מתבטאים גם בסדרת ביטויי 'ראש'. חייל בעל יוזמה הוא 'ראש גדול'. אמנם הביטוי הזה מתייחס גם לחיים האזרחיים, אבל ככל הנראה מקורו בצבא, ואפילו בצבא הגרמני. שם לימדו את החיילים דווקא להימנע מ'ראש גדול', להימנע ממחשבה ולציית מפני ש"רק סוסים חושבים, כי להם יש ראש גדול". בין אם זה בא משם ובין אם לא, מול הראש הגדול התייצבה שורת ראשים שאינם מתלהבים מעשייה, ומעדיפים שיניחו להם ורצוי שיתעלמו מקיומם. הראש הקטן גם הוא נחלת השפה הכללית, ואפילו זכה למשמעות אקטואלית בעקבות מחקרים על הזיהום בחיפה. ואולם בצבא לא הסתפקו בראש הקטן. חיילים שרמת המוטיבציה שלהם מתקרבת לאפס זכו לכינויים 'ראש סיכה', 'ראש ננס' (או בגירסה ערבית: ראס ננס), והקטן מכולם: ראש נצנץ.
נצנץ, במלעיל, הוא סוג של פנס המותקן על עצם למטרת סימונו, ומצוי בשימוש צבאי או אזרחי. הביטוי מתייחס להבהוב הפנס, המופיע ונעלם חליפות. הסבר אחר לביטוי הוא אִמרה צבאית לפיה לחייל בעל הראש הקטן 'קסדה בגודל של נצנץ', כלומר, שלושה סנטימטרים. יש שקושרים את הביטוי לקישוטים הנוצצים מתחום הביגוד הקרויים נצנצים. ראש נצנץ זכה לפיתוחים נוספים, והחייל הרלוונטי הוא עצמו 'נצנץ', ובהרחבה: נצנצן.
ד"ר רוביק רוזנטל הוא מחבר "שירת הפזמניק: המילון הצבאי הלא רשמי". אירוע המוקדש לשפה הצבאית, "עשרים קטנות הייתם כאן" יתקיים בכינוס 'לשון ראשון' ביום א', 28.2.16, בשעה 16:30 בהיכל התרבות בראשון לציון.