חידושים ועדכונים בלתי פוסקים במערכות טכנולוגיות המגיעות לשדה הקרב הביאו לא פעם לשינויים מפליגי לכת בתורת המלחמה, ושינו מהקצה אל הקצה את האופן בו נלחמים צבאות העולם. בעוד שבעבר היה צורך במטס של יותר ממאה מטוסים בכדי להצליח לפגוע בגשר אחד קטן, היום כל מה שצריך זה מטוס קרב ופצצה חכמה שיודעת לדבר עם לוויין ולפגוע בדיוק של מטרים בודדים במטרה. גם המטוס הפך עם השנים למיותר בחלק ממתארי הלחימה, ובעוד שבימי מלחמת העולם השנייה ירו הגרמנים טילים למטרות בגודל של לונדון, כיום יכולים טילים בין יבשתיים לפגוע במטרה ממרחק של אלפי קילומטרים.
הצורך בחיסכון כלכלי, ולא פחות חשוב בשמירה על חיי אדם, הולידו כמה מערכות נשק חכמות במיוחד אשר משפיעות על יכולות הלחימה בכל אחד משדות הקרב - החל מיכולת הלחימה של החייל הבודד, ועד ליכולת הלחימה האווירית והימית ארוכת הטווח. לפניכם כמה מהמערכות החכמות - והקטלניות - ביותר הקיימים בצבאות העולם.
משפחת ה"ספייק": שגר ושכח
כשמדברים על השפעת הטכנולוגיה על החייל הבודד, ניתן להביא כדוגמה את ה"ספייק" תוצרת רפאל. עד לפני שנים לא רבות, כאשר חייל ביצע ירי נ"ט לעבר טנק הוא נאלץ להיכנס לטווח של נשק נגדי, מה גם שהוא נאלץ להישאר נעול על המטרה לכל אורך זמן מעוף הטיל. משפחת ה"ספייק" היא דוגמה לשינוי התמונה: מדובר בטיל "שגר ושכח" בעל טווח של 2,500 מטר לדגם ה-MR (ה"גיל"), ועד לטווח של 8,000 מטר לדגם ה-ER, אותו גם ניתן לשגר מפלטפורמות רכובות ומוטסות. למעשה, החייל פשוט מכוון, יורה וממשיך למטרה הבאה.
לטיל מערכת הנחייה אלקטרו-אופטית, בזכותה הוא פועל ביום ובלילה, בכל מזג אוויר. על פי הגדרת החברה, ל"ספייק" יכולת פגיעה מדויקת ביותר. לא פחות חשובות הן העלויות הסבירות יחסית, בין השאר בזכות חיי מדף ארוכים שעומדים על פי נתונים רשמיים על 20 שנה. הטיל נחשב למוצלח ונמצא בשירותם של צבאות רבים בעולם, בהם פולין, גרמניה, ספרד ומדינות רבות בדרום אמריקה.
XM-25: רובה ממוחשב ורימונים חכמים
נשק נוסף המשמש ברמת החייל הוא ה-XM-25 רובה שיורה רימונים ש"יודעים" מתי להתפוצץ. מדובר במערכת בצורה של רובה סער, ומשקלה בהתאם, 6.35 ק"ג. הנשק מצויד בכוונת לייזר מתקדמת ובמחשב שמחשב את הבליסטיקה של הירי בהתאם למה שכוונת הלייזר אומרת לו.
המערכת יורה 25 רימונים, ששבב אלקטרוני הממוקם בראש הקרב מורה להם מתי להתפוצץ. בנוסף, השבב מאפשר ליורה להחליט בעצמו מתי לפוצץ אותם מעשית, מה שבעצם מאפשר לו לפוצץ את הרימון מעל, ליד או מאחורי מטרה, גם כשהיא נמצאת במסתור. המערכת נמצאת כיום בידי חיילי ארה"ב באפגניסטן, ובפנטגון מתכננים להכניס אותה לכל צוות בכוחות המיוחדים וליחידות החי"ר ברמת הכיתה.
ה"מנתר": אין צורך בחיילים
עקרונות ההפעלה של נשק מונחה מדויק השפיעו גם על תורת ההפעלה של הארטילריה בשדה הקרב. לתותח המסורתי יש אחוזי דיוק נמוכים ביחס לטיל, ובנוסף ישנו צורך בשיגור מסיבי של פגזים בכדי לוודא השמדה של המטרה. במקרים רבים שהתרחשו במלחמת לבנון השנייה נורו אלפי פגזים לעבר יעדים, ולמרות זאת – כאשר נכנסו לשם כוחות קרקעיים, הם חטפו אש מאנשי חיזבאללה שלא נפגעו כלל.
מערכת ה"מנתר" של התעשייה האווירית נחשפה בשנת 2009 ונועדה לאפשר לכוח המתמרן להפעיל אש מדויקת לטווח של עד 50 ק"מ באופן עצמאי. מדובר במערכת בעלת שמונה זבילי טילים, אותם ניתן לשגר לעבר המטרה בכל מזג אוויר, על פי מיקום שהוזן לטיל. הטיל מונחה GPS/INS, כלומר מערכת ניווט אינרציאלית מדויקת, ומסוגל להתביית על כתם לייזר שמאפשר השגת אפקט משמעותי מול מגוון מטרות, גם כאשר מדובר בשטח עירוני. הכוח יכול להפעיל סיוע ארטילרי מבלי לחשוש מנזק סביבתי. המערכת עצמאית לגמרי, ולאחר הכנסת נקודות הציון ובזכותה של מערכת תקשורת וניהול מתקדמת, אין צורך במשגר וגם לא בחיילים. ידוע שהמערכת נבדקה על ידי צה"ל, אם כי לא נרכשה עדיין לשימוש מבצעי.
הפצצות החכמות: גדולות, קטנות, ובעיקר מונחות
מלחמת המפרץ הראשונה הייתה המלחמה הראשונה בה הופלו פצצות מונחות בכמות יחסית גדולה. במהלך המלחמה גילו האמריקאים שבמזג אוויר קשה ובתנאים מסוימים, פצצות מונחות לייזר מאבדוץ את הקשר עם הסמן ומחטיאות את המטרה. לאחר שלמדו את הלקח, החליטו ליצר פצצה שתהיה מונחה על ידי מערכת GPS וניתן יהיה להפעילה בכל מזג אוויר יום או לילה. כך נולדה ה-JDAM. למעשה מדובר ב"חליפה" שמלבישים על פצצות "טיפשות", שבעצם הופכת אותן לחכמות, מה שגם מוזיל את העלות באופן ניכר, משום שבעצם נערך שימוש בפצצות קיימות בטכנולוגיה פשוטה משום שאין צורך לקנות חדשות.
אופן הפעלת הפצצה פשוט: הטייס מזין את נקודות הציון של המטרה אל מחשב שמותקן על הפצצה, כשהוא בדרכו אל המטרה. בזמן הטיסה אל היעד מעביר מחשב המטוס נתוני מיקום מדויקים למערכת הניווט שבזנב הפצצה ומיידע אותה על מיקומה היחסי של המטרה. כאשר הטייס מפיל את הפצצה, מערכת ה-GPS מכוונת אותה לעבר המטרה תוך ביצוע עצמאי של תיקוני מסלול. למעשה, בניגוד לעבר, מרגע שיגור הפצצה – הטייס לא מעורב בתהליך. אין צורך בקרן לייזר שיש לעקוב אחריה, למשל, ובעצם אפשר להסתלק כליל מאזור העימות. פצצת ה-JDAM נמצאת בשירות של חילות אוויר רבים בהם ארה"ב, יפן, בלגיה ואפילו פקיסטן. חיל האוויר של ישראל מפעיל גם הוא את המערכת, והיה הלקוח הזר הראשון שרכש את הפצצה.
בניגוד למלחמת המפרץ וגם למלחמת לבנון השנייה, עיקר הלחימה כיום מתרחש באזורים רוויי אוכלוסיה, מה שהעלה את הצורך בפצצות חכמות קטנות יותר ומדויקות. כאן נכנסת ה-GBU-39/B, גם היא פצצה מונחית GPS, שדומה בתפעול שלה לפצצות ה-JDAM. אבל בעוד שזו שוקלת בין 250 קילו לטונה אחת, תלוי על איזו פצצה הולבשה המערכת, ה-GBU-39/B מתוצרת בואינג שוקלת רק 130 קילוגרם. הפצצה הקטנה הזו מסוגלת לפגוע במטרה בגודל חלון. בניגוד לנזק סטנדרטי ברדיוס של 25 מטר של פצצות כבדות, הפצצה הזו עושה נזק ברדיוס של שמונה מטר בלבד, מה שמאפשר פגיעה במטרה גם כשהיא מסתתרת מאחורי מגן אזרחי. פצצה זו נמצאת בשירות חיל האוויר האמריקאי, שעשה בה שימוש רב באפגניסטן, וכן בידי ישראל ואיטליה.
בחברת רפאל החליטו לקחת את הפצצות המונחות צעד אחד קדימה, וייצרו את ה"ספייס", שנמצאת כיום בשירות חיל האוויר הישראלי. מדובר בפצצה עצמאית לחלוטין ששילבה בפעם הראשונה הנחיה אלקטרו-אופטית אוטונומית עם הנחיה לוויינית. ה"ספייס" מסוגלת להתאים בין תמונת המטרה העדכנית לבין תמונות שהוטענו בה מבעוד מועד. היא יכולה לאתר את המטרה בכוחות עצמה ולפגוע בדיוק מירבי. לפני שמרכיבים אותה על המטוס, היא מוזנת בעשרות מטרות אפשריות שאותן אולי תידרש לתקוף. ניתן להטיל אותה ממרחק גדול, מה שמאפשר למטוס התוקף להשמיד את היעד ממרחק בטוח. כל מטוס יכול לשאת מספר פצצות, והטייס יכול לבחור את המטרות תוך כדי טיסה.
טילים נגד טילים, הדור הבא
לא מעט נכתב בעיתונות הזרה על טילי קרקע-קרקע דוגמת היריחו הישראלי ושלל טילים בין יבשתיים תוצרת מדינות כמו ארה"ב, רוסיה וצפון קוריאה. אבל נראה שהתחום שבולט כיום מעל כולם הוא ללא ספק היכולת להשמיד טיל באמצעות טיל אחר. במלחמת המפרץ הראשונה נפלו פה טילי הסקאד, ועידן חדש נפתח: מאוד מהר היה ברור שטילי הפטריוט, שבמקור נועדו להפיל מטוסים, לא מסוגלים לספק את הסחורה, ושיש צורך לשלוח את המהנדסים למעבדות בכדי שימציאו משהו חדש. מה שכיום נראה מובן מאליו נחשב בעבר למשימה טכנולוגית מאתגרת במיוחד.
אחד מהפתרונות שיצרו בחברת רפאל ובחברת ריית'און האמריקאית הוא "שרביט קסמים": טיל שנועד ליירט טילים אחרים בטווחים שבין 70 ל-250 קילומטר. המערכת אוטונומית לחלוטין ויודעת להבחין בין טילים מסכני מטרות ואוכלוסייה לכאלה שייפלו מחוץ לשטחי המדינה. המערכת מאוד מסווגת ונמצאת עדיין בשלב הניסויים, אולם על פי המידע המועט שמוכנה מערכת הביטחון לשחרר, אלה עוברים בהצלחה מרובה. לפי נתונים שפורסמו בעיתונות הזרה, הטיל מסוגל ליירט מטרות בגובה מאות קילומטרים ובטווח של 3,000 ק"מ משטח מדינת ישראל. ה"שרביט" צפוי להיכנס לשירות בשנת 2015, כחלק ממעטפת כוללת שתגן על שמי ישראל מפני איום הטילים.
בעוד שטילי ה"שרביט" ומערכות נוספות כמו "כיפת ברזל" נועדו להגן על מדינת ישראל, ישנם טילים קטנים יותר שנועדו להגן בצורה נקודתית על פלטפורמות שונות, כמו למשל על ספינות חיל הים. אחד מהם הוא ה"ברק". הטיל הוא פרי פיתוחה של התעשייה האווירית, ומורכב ממערכת בקרת אש שיודעת לזהות את האיום באופן עצמאי. במידת הצורך, היא משגרת טיל לעבר האיום עד לטווח של 10 ק"מ. על פי נתוני החברה, אחוזי ההצלחה של המערכת גבוהים מאוד. במלחמת לבנון השנייה הצליח חיזבאללה לפגוע בספינת טילים של חיל הים באמצעות טיל ים-ים. לאחר הפגיעה התברר שהמערכת לא הייתה מופעלת, מה שבסבירות גבוהה מאוד היה יכול למנוע את הפגיעה של הטיל. המערכת, שנמצאת בשימוש חיל הים של ישראל, נמכרה גם להודו.