בשנים האחרונות נמצאים צבאות העולם בשלבים שונים של תכניות קיצוץ; במערכת הביטחון הישראלית נאבקים על כל שקל, בארה"ב מתכוננים לקצץ את כמות החיילים ל-450 אלף ובצבאות אירופה מתמקדים בצבא חכם, קטן וחסכוני. היינו יכולים לחשוב שהעולם צועד לאיזה תרחיש אוטופי, אבל כל בר דעת יודע שהעולם נשאר מקום מסוכן. המלחמה העולמית בטרור עדיין בעיצומה ולצדה שלל סכסוכים על פני היבשות השונות. לכל אלה יש להוסיף גם מלחמה לא פחות סוערת מול ארגוני פשיעה, קרטלי סמים שעליהם רוכבים ארגוני הטרור ומכת הפירטים שגרמה לנפגעים בנפש ונזק כלכלי לא קטן.
מי שנכנס בעוצמה גדולה ללב הסכסוכים האלה הם לוחמי הכסף, צבאות פרטיים שהפכו להיות שחקן חשוב ומשמעותי שזוכה לציוד מתקדם ובעיקר לתקציבי ענק שמגיעים למיליארדי דולרים. אין ספק שמדובר בפתרון נוח לחלק ממדינות העולם. הבעיה היא שלא פעם מדובר בחבורה פרועה שלא מקפידה על מוסכמות כמו אמנת ז'נבה או זכויות אדם. גם לשכירי החרב עצמם יש בעיה ועצם העובדה שהמקצוע הזה לא חוקי, שם אותם בבעיות כי יש מדינות שבהן מדובר בעבירה שדינה מוות. נוסיף את זה שאין להם הגנה במסגרת אמנת ז'נבה ונקבל את הסיבה שהביאה את החברות בתחום לכנות את עצמן כ"עובדי קבלן" או "מאבטחים".
שכירי החרב של אפריקה
שכירי החרב וצבאות פרטיים נפוצים כמעט כמו המקצוע העתיק בעולם. כדי להבין את שכירי החרב של התקופה המודרנית צריך לחזור לאפריקה של שנות ה-70 וה-80 שם הם סייעו לממשלות שנלחמו במורדים. אחד המובילים בתחום היה מייק הואר שמוכר יותר בכינוי "מייק המשוגע". מדובר באדם שהיה קצין בריטי בימי מלחמת העולם השנייה ועם סיומה הפך לרואה חשבון. המקצוע המשרדי לא התאים לו והוא הקים צבא פרטי של שכירי חרב.
מייק המשוגע היה מעורב כמעט בכל הסכסוכים שהיו על פני היבשת השחורה, אבל לכותרות הוא עלה בשנת 1978, אז נלחמה ממשלת סיישל בכוחות המורדים. השלטון הבין שהצבא הרשמי לא מצליח להתגבר על המורדים ושכר את שירותיו של מייק הואר. הוא גייס 53 שכירי חרב, בוגרי מלחמת וייטנאם ומלחמות האזרחים השונות באפריקה ואיתם הצליח להכריע את המורדים ולסכל את ההפיכה. למרות ההצלחה, הוא נאלץ לשלם מחיר כבד משום שנדון לעשר שנות מאסר בגין חטיפת מטוס נוסעים ששימש אותו ואת אנשיו כדי להגיע למדינה. עד היום נחשב מייק המשוגע לאבא המייסד של הצבאות הפרטיים.
חברה נוספת שפעלה באפריקה עד 1999 היא אקזקיוטיב אאוטקאמס שנחשבה אז למובילה בתחום. החברה הוקמה ב-1989 ושכירי החרב שעבדו שם היו ברובם יוצאי צבא מדרום אפריקה שאיבדו את עבודתם אחרי שמשטר האפרטהייד הופל. כמו צבאו של מייק המשוגע, גם הם היו מעורבים ברוב הסכסוכים שהיו באותו הזמן באפריקה. הם היו בזמביה, באוגנדה, באתיופיה, בנמיביה וכפי שהם הגדירו זאת בזמנו, גם עזרו "ליישב סכסוכים" בין המורדים והממשל באנגולה ובסיירה לאון.
במקרה של סיירה לאון, הם הצליחו להכריע שם את המלחמה בפחות מחודש ולהחזיר לממשלה את השליטה על מכרות היהלומים. לוחמי החברה נחשבו לאמיצים במיוחד והאו"ם החל במהלכים להפעיל אותם כדי לעצור את טבח העם ברואנדה. נציגי החברה הצהירו כי במחיר של כמה עשרות מיליוני דולרים וכמה מאות לוחמים הם יכולים לסיים את הטבח ובזמן קצר. בסופו של דבר המהלך לא הבשיל לכדי פעולה. החברה פורקה ב-1999 אז הועבר החוק שאוסר על שימוש בשכירי חרב.
נלחמים בפיראטים
החוק אמנם אוסר על שימוש בשכירי חרב, אבל זה לא אומר שהם נעלמו. בזכות מכבסת מילים פשוטה, כמו "עובדי קבלן", "אימון" ו"מאבטחים", הצבאות הפרטיים חזרו לאפריקה, הפעם כדי להילחם בפיראטים שפוגעים קשה בכלכלה העולמית. לא מעט צבאות שלחו לאזור הקרן האפריקנית ספינות קרב וכוחות, אבל את עיקר העבודה עושים ה"מאבטחים" של החברות הפרטיות.
מכת הפיראטים שרובם מגיעים מסומליה, החלה לפגוע בנתיבי השיט באזור בתחילת שנות ה-90. מאז אותה שנה היא התגברה והאינטרס של הפירט ברור. הם משחררים את הספינות בתמורה לכופר של עשרות מיליוני דולרים שרובם הולכים למנהיגים. ובכל זאת, גם הפיראט הממוצע זוכה לנתח נדיב שמגיע עד ל-150,000 דולר, משהו שהסומלי הממוצע לא יצליח להרוויח כל חייו. צבאות רבים, כאמור, שלחו כוחות לאזור במסגרת "כוח המשימה המשולב לקרן אפריקה" שהקימה ארה"ב, אבל מי שנמצא על הספינות עצמם הם מאבטחים שזוכים לשכר שנתי שיכול להגיע עד ל-200,000 דולר בשנה ולפעמים גם יותר.
אחת מאותן החברות היא "Four troop", שמחפשת בעיקר ישראלים אחרי צבא ומנוהלת בין השאר על ידי יוצאי שייטת 13. בישראל לא קיים מידע על כמות המאבטחים, אבל על פי הערכות שונות מדובר בעשרות. מלבד הישראלים, ניתן למצוא שם רוסים, גרמנים וכמובן שגם יוצאי יחידות מובחרות מארה"ב. סרטונים שהתפרסמו ביוטיוב מלמדים שתגובת המאבטחים להתקפות פיראטים מהירה וקטלנית. ברגע שסירה מאיימת על הספינה שעליה הם מגינים, נשלפים רובים ומקלעים שפשוט מרססים את הפירטים.
מרבית התקפות הפיראטים לא מגיעים לתקשורת, אולם נראה שיחד עם פעולות הצבאות שבאזור, הם עושים עבודה טובה משום שכמעט ואין דיווחים על חטיפות מהשנה האחרונה. מנגד התפרסם שלפחות 50 פיראטים סומלים נהרגו בשנת 2013 ועוד רבים נפצעו ונלכדו.
הצבא השני בגודלו בארה"ב
חברות שכירי החרב או ה"צבאות הפרטיים", כפי שהם מכונים בארה"ב, קיימות אמנם שנים רבות, אבל תור הזהב שלהם הגיע בשנת 2003, אז פלשה ארה"ב לעירק כאשר בהמשך הם גם נכנסו ללחימה באפגניסטן שפרצה עוד קודם לכן. כבר במהלך שנות ה-80, החל צבא ארה"ב להפריט מקצועות רבים לטובת אותן חברות קבלניות, אולם בשנים האחרונות מדובר במספרים מפלצתיים. אם במלחמת המפרץ הראשונה עמד היחס בין עובדי חברות הקבלן על 1 לכל 60 חיילים בימי המלחמה, בעירק ובאפגניסטן זה כבר הגיע ל-1 על כל 5 חיילים. נכון לשנת 2012 הצבאות האלה מגלגלים מאה מיליארד דולר בכל שנה וגדלים בקצב של שמונה אחוזים. לזה נוסיף שלוחם מרוויח בממוצע 1,200 דולר על כל יום כאשר הממוצע עומד על שכר שנתי של 300,000 דולר (ימי חופש לא נספרים).
בארה"ב לבדה יש עשרות חברות קבלניות שמספקות שירותים לצבא ולארגוני הביון כמו ה CIA, לשמונה מהם יש חוזים בלעדיים והשאר עובדים על חוזה זמני או פר משימה. המוכרת שבהם היא בלאקווטר (BlackWater) שהוקמה על ידי אריק פרינס. פרינס הוא נצר למשפחה עשירה והיה עו"ד שעבד כמתמחה בבית הלבן. הוא החליט לגוון את חייו והתגייס ליחידת אריות הים. אחרי שלל מבצעים בים הקריבי ובמזרח התיכון הוא נאלץ לעזוב את השרות בגלל מותו של אביו. הוא חזר לאימפריה המשפחתית, אבל התגעגע לאקשן הצבאי, לכן הוא הקים את בלאקווטר שהרווחים שלה מוערכים במיליארד דולר לשנה.
בלקווטר עלתה לכותרות אחרי שארבעה שכירי חרב שלה נהרגו במהלך משימת אבטחה של שיירה לוגיסטית בפלוג'ה, עירק. גופותיהם הושחתו, נשרפו ולאחר מכן נתלו לעיני הקהל והתקשורת על גשר. תמונות הגופות הסעירו את הציבור והפכו לאחד מרגעי השפל הגדולים של המלחמה בעורף האמריקאי. הנקמה שלהם הגיעה ארבעה ימים לאחר מכן, כאשר המורדים תקפו בנג'ף ולא ידעו שלא מדובר בחיילים כי אם באנשי בלאקווטר. רק שמונה לוחמים היו בעמדה שהותקפה אבל זה הספיק כדי לשבור את ההתקפה ולהרוג את מרבית המורדים. מדהים לגלות שמסוק של החברה העביר תחמושת במהלך הקרב וכל זה קרה לפני שהצבא הגדול הספיק להגיע ולסייע.
הבעיה עם אנשי בלאקווטר, כמו שאר החברות, היא שמדובר בחברה שיד הלוחמים קלה על ההדק. דו"ח של הקונגרס משנת 2007 קבע כי ב-84 אחוז מתקריות הירי בהן הייתה מעורבת החברה, לוחמיה היו הראשונים לפתוח באש, לרוב שלא לצורך. במהלך השנים נחקרו אנשי החברה על הרג של 15 אזרחים עירקים ולא מעט מקרים של נזק לרכוש.
לצדה של בלאקווטר נלחמים גם שכירי החרב של חברת דיינקורפ. זו מעסיקה לא פחות מ-10 אלף לוחמים, רובם יוצאי יחידות העלית של ארה"ב. חברה זו נבחרה להישאר בעירק גם אחרי יציאת הצבא ורק על זה הם מגלגלים 4 מיליארד דולר בכל שנה. את הלוחמים של דיינקורפ אפשר למצוא גם במדינות דרום אמריקה, שם הם מסייעים בלחימה נגד קרטלי הסמים.
למרות ששתי אלה נחשבות למוכרות ביותר, את התואר של הגדולה ביותר, קטפה חברת G4S שמעסיקה למעלה מ-600,000 בני אדם. למעשה בארה"ב יש רק חברה אחת עם יותר עובדים וזו רשת הכלבו Wallmart. שאר החברות שנמצאות בשמונה הבלעדיות הן ויניל שגם מאמנת את צבא סעודיה וככול הנראה גם את המורדים מסוריה שנשלחו לירדן, טריפל קאנופי שמפעילה נכון להיום לוחמים בפרו ובאוגנדה וכמובן שגם בעירק ואפגניסטן. על פי הערכות שונות, כל חוזה שלהם מתחיל ממיליארד דולר.
כמו שזה נראה היום, לצד המשך פעילות עולמית, רוב החברות האלה יישארו באפגניסטן זמן רב אחרי יציאת הכוחות הלוחמים של מדינות המערב. הם יאבטחו שם מתקנים אסטרטגיים, יאמנו את הצבא המקומי ובעיקר ימשיכו לעשות הרבה מאוד כסף. מעניין לציין שבחלק מהחברות האלה, בעיקר בלקווטר ודיינקורם, ניתן למצוא גם כמה עשרות ישראלים ששרתו בצה"ל.
הצבאות הפרטיים של חברות הנפט ופוטין
בשנת 2007 אישר הפרלמנט הרוסי הצעת חוק המאפשרת לחברת הגז "גזפרום" ולחברת הובלת הנפט "טרנסנפט" להפעיל יחידות אבטחה חמושות. ברחבי הפדרציה הרוסית נפוצים הצבאות הפרטיים, רובם שייכים לאוליגרכים, אבל הצעת החוק הזו פטרה את החברות מההגבלות שחלות על עסקים המבקשים להפעיל יחידות אבטחה חמושות. החוק מאפשר להם להעסיק מאבטחים חמושים משלהם, שנהנים מחופש רב יותר וללא הגבלה על סוגי כלי הנשק, כמותם, והגבלות השימוש בהם.
בסוף שנת 2013, הרוסים שוב עלו לכותרות, אז התברר שחברות פרטיות מפעילות שכירי חרב במלחמת האזרחים בסוריה. כפי שפורסם גם בפז"ם, ארגון אל קאעידה בסוריה פרסם תצלום של דרכון על שם "אלכסיי מאליוטה". לטענתם הוא נלכד אחרי שנלחם לצד כוחותיו של אסד וראשו נערף. בהמשך התברר כי הוא נשאר בחיים והצליח לחזור לרוסיה, אבל הסיפור הזה חשף את המעורבות של הצבאות הפרטיים של הרוסים בסוריה.
במערב מעריכים כי בשנתיים האחרונות קמו לפחות חמש חברות אבטחה שנבנו על בסיס מודל אמריקאי. לרובן יש קשר כזה או אחר לגופי הביון של רוסיה. על פי הערכות שונות, בחברות האלה עובדים אנשי צבא רוסים, רובם יוצאי הצנחנים וספצנאז, שנלחמים לצד השלטון בדמשק. לא קיים נתון מדויק, אבל המספרים נעים סביב האלפיים לוחמים.
הלחימה בסוריה מובילה אותנו הישר למה שקורה בחצי האי קרים, זאת משום שעל פי האתר האמריקני TheDailyBeast, צבא פרטי של שכירי חרב נשכר על ידי צבא רוסיה במטרה לשמור על האינטרסים הרוסים באזור ובקיצור לבצע את ההשתלטות הראשונית על חצי האי והאבטחה של נקודות מפתח. הדיווחים הראשונים שיצאו מאוקראינה דיברו על אלפיים חמושים ש"זהותם לא ידועה" שביצעו את הכיבוש של הערים סימפרופול וסבסטופול. לאחר מכן הגיעו עוד 6,000 חיילים ולבסוף הצבא הרוסי עצמו.
שכירי חרב רוסים בסוריה. צילום: צבא סוריה החופשית
מקורות ברוסיה ידעו לספר לעיתונאים שהכוחות האלה שייכים לחברת אבטחה פרטית בשם "וונבדומסטבניה אוחרנה", חברה שנשכרה על ידי משרד הפנים ברוסי. לטענת גורמים ברוסיה, כבר שנים ארוכות שחברה זו מגינה על מתקנים ובסיסים של חיל הים הרוסי, בין השאר בקרים. חברה זו כמו שאר החברות הרוסיות מאפשרת לנשיא פוטין להכחיש את המעורבות הרוסית, כפי שעשה בתחילת המשבר, עד שזה נוח לו לקחת את האחריות ולבצע את המהלך הסופי.
נושא שכירי החרב, אגב, לא צריך להפתיע את האוקראינים, זאת משום שטייסים אוקראינים נשכרו כשכירי החרב על ידי משטר קדאפי. בזמן הלחימה בלוב הם ביצעו הפצצות של כוחות המורדים, ובנוסף היו אחראים על טיסות אספקה והטסת מסוקים. כל זה בתמורה לשכר שנע בין 2,000 ל-8,000 דולרים בחודש.
אין הרבה מידע על הצבאות הפרטיים ברוסיה, אבל ממה שנחשף על המעורבות שלה בסוריה נראה שהם יכולים לקנא בחבריהם מארה"ב. שכרם החודשי נע סביב ה-5,000 דולר לחודש וכ-10,000 דולר למפקדים. כמו כן, נראה שבניגוד לארה"ב, שם הם משמשים ככוח שמוריד משימות מהצבא הרשמי, ברוסיה הם זרוע ביצועית של המשטר.
גם בישראל
אין ספק שארה"ב נוטלת את ההובלה בנושא, אבל היא לא המדינה היחידה שבתחומה פועלים צבאות פרטיים או "חברות קבלניות". את אלה אפשר למצוא בכל רחבי העולם כאשר גם מדינות אירופה ה"יוניות" משתמשות בצבאות הפרטיים למטרות שונות. ברשימת החברות הבולטות אפשר למצוא את גם את "ארמור גרופ" הבריטית שבין השאר מאבטחת מתקנים של האו"ם, את "אריניס" שפועלת באפריקה ובמדינות ערב, כולל עירק ואפילו נציגה מכובדת מקנדה ששמה "בלק בר" או למשל "אספן לי" הנורבגית, ואינטרנשיונל פורט סרוויס האוסטרלית.
אפשר לסיים את הכתבה הזו עם העובדה שגם במדינת ישראל הפריטו לא מעט תפקידים שבעבר היו שמורים לכוחות הביטחון. יש לא מעט חברות כחול-לבן שמרוויחות הרבה מאוד כסף ודי דומות לאלה שאנחנו מכנים כצבא פרטי.
זה מתחיל בחברות ביטחון פרטיות שבתחום אחריותן כל נושא ההגנה של דרכי התחבורה האווירית הימית ואפילו היבשתית. לא מעט מתקנים רגישים מאובטחים על ידי חבריות פרטיות ואפילו השב"כ מנחה חברות קבלניות שמאבטחות אישים מהמפה הפוליטית או בעלי עסקים חשובים בחו"ל. לכל אלה אפשר להוסיף גם את החברות ואנשי הביטחון ישראליים שמספקים הגנה וייעוץ במדינות שונות, בעיקר אפריקה ודרום אמריקה, אבל גם אסיה ומדינות ברית המועצות לשעבר.
את חברות האבטחה הפרטיות אפשר למצוא גם במתקנים של צה"ל כמו למשל מחסומים ומעברי הגבולות בשטחים הפלסטינים, תפקיד שעד לפני מספר שנים היה שמור לצבא.
כמו שזה נראה, הצבאות הפרטיים הם ממש לא גימיק חולף. מדובר בכוח ובו לוחמים אמיצים שעברו את ההכשרה שלהם במיטב יחידות העלית של צבאות העולם. יש להם יכולות ניהול מקצועיות מאוד מרשימות, אבל צריך להגיד שזו אליה וקוץ בה, הם שם למען הכסף ולמענו בלבד. אין להם שום מחויבות ערכית עבור המטרה וצריך להוסיף שגם המנהלים הם בסופו של דבר אקס גנרלים שמקושרים לאנשים הנכונים.
מצד אחד החברות האלה נחשבות לנכס, אולם מהצד השני היו לא מעט דיווחים על מקרי הרג ללא הצדקה או שרות לקוי, במיוחד בתחום המיגון והתחזוקה. למרות הפעילות ארוכת השנים, זו חיה שעדיין צריך ללמוד אותה ובעיקר איך לשלוט עליה. זהו כוח שעדיין נמצא בעליה וכמו שזה נראה, גם בעתיד הם יהיו מעורבים במרבית הסכסוכים שיתפתחו, יעמידו את עצמם לרשות בעל הארנק הגדול ביותר.