עוד לפני שהמשתתף הראשון מתוך בערך 300 שהיו שם לפי משטרת ישראל הגיע אמש (מוצ"ש) לאירוע לציון 20 שנה לנסיגת צה"ל מלבנון, כבר קרה שם משהו מיוחד.
לרגע אחד מי מהמארגנים שהיה רס"פ בשירותו הצבאי חזר להיות כזה, גם מי שהיה מפקד מחלקה. למרות שכולם היו על אזרחי, הסיטואציה החזירה כל אחד לתפקיד הצבאי המחייב שלו.
מעל לכל היה אפשר לפגוש אתמול בלב תל אביב אנשים שגם השנים שעברו לא פגעו בחברות ובאחווה איתם. פגשתי את מי שהיה המ"מ הנערץ שלי כלוחם צנחנים בלבנון, את מי שצעדו איתי למארבים. חיבוקים ישראלים רעשניים מכל הלב. היה גם מרגש לראות את מי שהיו המפקדים הבכירים של צה"ל בלבנון, בראשם תא"ל במיל' גיורא ענבר.
זה החל בצעדה מכיכר רבין לרחבת המוזיאון תוך כדי שירה והנפת דגלים ונמשך בנאומים. אין ספק שאחד מהחלקים העוצמתיים באירוע, היה כשצעדנו לאורך רחוב אבן גבירול ושרנו בקולי קולות את "שתי אצבעות מצידון" וכמובן את ההמשך "חייל שבוז מלבנון". שירי מסייעת נשמעו להם לפתע ברחובות תל אביב בקולי קולות.
מטרת האירוע הייתה לפתוח באופן רשמי את המאבק להכרה בתקופה שבה צה"ל נלחם בלבנון כמלחמה. בנאומים הסברנו בעיקר מה אנחנו רוצים, למה אנחנו שם. חיים הר-זהב, מחבר הספר "לבנון המלחמה האבודה" סיפר על הסיבות שהביאו אותו לכתוב את הספר שהיה הסנונית הראשונה לחזרת התקופה בלבנון לשיח הציבורי.
היה גם הומור פנימי ועקיצות של הלוחמים מפעם, כשהר-זהב שהודה גם לאנשי חיל הים ש"ישבו בפנאן בספינות שלהם מול לבנון", גם לטייסי חיל האוויר ש"מדי פעם זרקו פצצה לוואדי ריק", הכל כמובן בהומור.
ציטטנו שם את אלוף איתי וירוב, מי שהיה המג"ד שלי בלבנון וכיום אלוף בצה"ל שהביע תמיכה ביוזמה להעניק אות ללוחמי רצועת הבטחון: "אלה 15 שנים וזו הייתה הארוכה במלחמות ישראל. האנשים התגייסו והשתחררו והמלחמה נמשכה, אין לה יום זיכרון וכמעט שאין ספרות. נשארו רק כמה שירי מחאה. אנשים לא סגורים על עצמם, מתי התחילה המלחמה ומתי הסתיימה".
מלחמה של כולם
אף עין לא נותרה יבשה כסגן אלוף במיל' מנחם שכטר עלה לבמה וסיפר על אחיו ז"ל ישי בלבנון ועל השירות שלו עצמו ברצועת הבטחון, בין היתר בשורות יחידת העורב של חטיבת הצנחנים.
"את חיזבאללה לא עניין מי מזרחי או אשכנזי, יהודי או מוסלמי, שמאל או ימין גם לא צד"ל, הם רצו להרוג אותנו", התייחס שכטר בדבריו לכך שבלבנון לחמו זה לצד זה בני כל הדתות. גם אנשי צד"ל שנשכחו עם השנים והצטרפו עכשיו למאבק בדרישה משלהם להכיר בהם, בסיפורם ובתרומתם החשובה.
בסיום האירוע הר-זהב חזר לבמה וביקש לזכור את הנופלים בלבנון. "אבל הפעם לא נעשה דקת דומייה", אמר, "הפעם נמחא כפיים לכבודם במשך דקה אחת".
הרגע הזה שבו 300 אנשים, בהם לוחמים לשעבר ומשפחות שכולות, עמדו שם ובמך דקה מחאו כפיים הוא משהו שאי אפשר להסביר. אני בטוח שבעיני רבים עברו תמונות של החברים שנכנסו ללבנון ולא יצאו משם עד היום.
גם אחרי שהאירוע הסתיים, הרבה אחרי, נשארו שם קבוצות של אנשים שלא ראו אחד את השני מאז שחטפו יחד פצמ"ר, שעלו יחד על מטען, שלחמו יחד מול מחבלים בסלוקי או בנבי אבו רקב. עמדו, השלימו פערים והבטיחו לשמור על קשר.