אחרי ניסיון הבריחה הראשון שלו, שלטונות אתיופיה הוציאו נגד רס"מ איוב וובשט צו גזר דין מוות. "זה קרה אחרי שנכשל הניסיון שלי לעלות לישראל. חזרתי הביתה רזה וחלש ונשארתי בחיים בנס", נזכר איוב. "אמא שלי מיהרה להחביא אותי בתוך אסם תבואה מתחת לערימות של חציר ושקי אורז, כדי שהחיילים והשוטרים המקומיים לא ימצאו אותי".
איוב, כיום שוטר קהילתי בתחנת באר שבע, עלה מאתיופיה בתקופה שבה לא הייתה עלייה מאורגנת לישראל. הוא נולד בעיירה אנדבגונה שבמחוז תגראי הגובל באריתריאה. בשנת 1979, כשהיה בן 11, התנהלה באזור מלחמת אזרחים עקובה מדם בין צבא אתיופיה למורדים אריתריאים. על רקע המצב הבטחוני, כמה משפחות של יהודים (כ-25 נפשות בסך הכל) החליטו לעזוב את העיירה. אביו של איוב אישר לו להצטרף אליהן כדי שיעלה ארצה ויגשים חלום ישן של המשפחה. בנה של אחת המשפחות היה פרדה אקלום, סוכן מוסד שסייע להעלות אלפי יהודים מאתיופיה לישראל.
"מאז שהייתי ילד אני זוכר שכל הזמן דיברו בבית על ירושלים, אבל לכולם היה ברור שלנסות לעלות זה סכנת חיים. התנהלה מלחמה באזור ולא הייתה עלייה מאורגנת כמו במבצעים משה ושלמה", אומר איוב. "היינו צריכים ללכת אלפי קילומטרים ברגל לגבול עם סודאן ומשם להתפלל שנחבור לסוכני מוסד ונעלה לישראל. לא היה לי פחד, לא חשבתי על הסכנות".
אחרי מסע רגלי שארך שבוע בתנאים קשים, הקבוצה הגיעה לאזור מזגה. "חיינו על מים ופיתות שעשינו תוך כדי הליכה. היה מדריך מוסלמי שליווה אותנו לכפר והסביר לנו מה לומר במקרה שניתפס על ידי המורדים. הגענו לשם מותשים מאוד", משחזר איוב.
"התעלפתי בגלל רעב ומחסור בנוזלים"
כמה ימים לאחר ההגעה למזגה פקד אחד ממנהיגי הקבוצה על איוב לחזור הביתה בליווי המדריך. הוא מעריך שהסיבה לכך הייתה אחת משתיים - הגודל המחשיד של הקבוצה, או החשש שילד לא יוכל לסיים את המסע בחיים. "פחדתי לסרב ולהתעקש להמשיך לישראל והחלטתי שאני חוזר, אבל הדרך הביתה כמעט הרגה אותי. אני והמדריך קיבלנו אוכל ליום אחד בלבד והתעלפתי בגלל רעב ומחסור בנוזלים. המדריך נכנס לאחד הכפרים והתחנן בפני המקומיים שיצילו אותי. לשמחתי, הם נתנו לנו אוכל ומים. כך ניצלתי".
כשהגיע הביתה גילה איוב כי בזמן שנעדר הוצא נגדו גזר דין מוות. "כל מי שלא הצטרף לתנועת נוער לאומית הוכרז כמורד והוצא להורג בפני כל אנשי הכפר", הוא מסביר. "אימא שלי לא סיפרה לאף אחד מהאחים שלי שחזרתי, היא פחדה שהם יספרו על זה לחברים והגורל שלי היה מר. היא שמרה על הסוד במשך שבועות עד שאבא שלי החליט שעולים לישראל, הפעם ביחד".
גם המסע השני לישראל לא היה פשוט. אביו של איוב אירגן תושבים יהודים מהכפר, ובשעת לילה מאוחרת יצאה הקבוצה לכיוון הגבול עם סודאן במטרה לחבור לאנשיו של סוכן המוסד אקלום. המסע הרגלי נמשך שבועות, לאורך אלפי קילומטרים של ואדיות ומדבריות, תחת איום תמידי של מפגש עם שודדי דרכים. "בשלב מסוים היינו מותשים, וכך גם הסוסים והחמורים שסחבו עבורנו מים ומזון. הורדנו מהחמורים את מכלי המים, בהמלצת מורה הדרך שאמר לנו שבקרוב נגיע למעיין. הוא טעה, ובמשך יום וחצי נאלצנו ללכת תחת שמש יוקדת ללא מים", נזכר איוב.
באחד הלילות הצליחו ההולכים לחצות את הגבול מאתיופיה לסודאן ולהתמקם באחד הכפרים. לחמושים המקומיים הם הסבירו שברחו ממלחמת האזרחים והגיעו לעבוד בסודאן. "לא יכולנו לחשוף את העובדה שאנחנו יהודים ורוצים לעלות לארץ ישראל. היו הורגים אותנו", אומר איוב. הם שהו בכפר מספר שבועות, עד שאנשיו של אקלום יצרו איתם קשר והבריחו אותם לדירת מסתור באחד הפרברים של העיר חרטום, בירת סודאן.
"איש המוסד הזכיר שטסים לישראל"
בזמן שהסתתרו בחרטום, אקלום ואנשיו זייפו דרכונים סודאניים עבור עשרות היהודים ורכשו להם כרטיסי טיסה לאתונה. איש מוסד ליווה אותם במהלך הטיסה, אבל בעת נחיתתם כמעט ואירעה תקרית שעלולה הייתה לסכל את הגעתם לארץ.
"כשהעלו אותו למטוס לא היה לנו זמן להסתכל בדרכונים ולראות את השמות החדשים שלנו. כשנחתנו ביוון קראו לנו בשמות החדשים כדי לעלות למטוס לישראל, אבל שכחנו מזה. לא חשבנו בכלל שזה מטוס ישראלי. איש המוסד דאג לעשות סדר בבלגן והזכיר לנו שאנחנו בידיים טובות ושאנחנו טסים לישראל", מספר איוב.
איוב וובשט הגיע עם משפחתו לאופקים. מאוחר יותר עברה המשפחה לבאר שבע. איוב שירת כלוחם בחטיבת גבעתי, וב-14 השנים האחרונות הוא משרת במשטרה. "כשוטר קהילתי, המטרה שלי היא לתת שירות לכל שכבות האוכלוסייה, לסייע לאזרחים ולשמש עבורם אוזן קשבת", הוא אומר. מי כמוהו יודע איך מרגישים אזרחים שאין להם עם מי לדבר.