16 ימים רצופים נלחמה חטיבת המילואים אלכסנדרוני במלחמת לבנון השנייה. ככל הנראה מדובר בשהייה הארוכה ביותר של חטיבה במלחמה, כולל החטיבות הסדירות. החטיבה מורכבת רובה ככולה מיוצאי חטיבת גולני, שרבים מהם שרתו בלבנון בתקופת שלפני נסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, תקופה שרק לאחרונה הוכרה כמלחמה.
ספק גדול אם לוחמי המילואים שכבר הקימו משפחות וקריירה אזרחית, חשבו שיחזרו להילחם באותם המקומות בהם נלחמו כשהיו בני 19-20. אחד מהם הוא סא"ל במיל' בני קצבורג, כיום קצין ההדרכה של החטיבה שחזר בשירות המילואים אל הכפר הלבנוני בו הוצב כחייל בסדיר.
בראיון ל- mako סא"ל קצבורג סיפר על המלחמות בהן השתתף והזיכרונות שצפו שם בעומק לבנון, בעיקר מהמוצב הפסטורלי על חוף הים, שבו העביר חודשים ארוכים כלוחם צעיר בגדוד 51 של חטיבת גולני.
קצבורג התגייס כלוחם לחטיבת גולני ב-1988. "במסגרת של בני ישיבות, אבל בסיום החלק של ההסדר המשכתי במסגרת של שירות רגיל ויצאתי לקורס קצינים", סיפר. "כלוחם בחטיבה תפסתי קו בגזרת טייבה ולאחר מכן כקצין עשינו עוד קו בגזרה המערבית, מוצבים שנקראו ראס בידה ושקיף אל חרדון. מקום מאוד פסטורלי על חוף הים הלבנוני", נזכר סא"ל קצבורג.
"כחייל עליתי לרובאית ישר מהטירונות ובוא נגיד שבתקופה ההיא בגולני החוויה להיכנס לרובאית הייתה הרבה יותר משמעותית מכניסה ללבנון. הרובאית בגולני של השנים ההן זה אירוע". צה"ל של סוף שנות ה-80, תחילת שנות ה-90, היה שונה מהצבא המסודר של היום. בטח צה"ל שהיה בתוך לבנון. "אני זוכר שהגעתי לפלוגה, שאלו אותי אם יריתי במטול וכשעניתי שלא, שלחו אותי לעמדה לירות שלוש פצצות וככה הוסמכתי על מטול למארבים".
כשעוד זלזלו ב"חיזבאלונים"
קצבורג ממשיך ונזכר: "הגעתי לשם חצי שנה אחרי שמאה אנשי חיזבאללה תקפו מוצב של צד"ל. באותה תקופה חיזבאללה לא היה גוף מוצלח, עוד קראו להם חיזבאלונים בזלזול. לכן, לפחות בתחושה שלנו באותה התקופה ההרגשה הייתה מאוד בטוחה".
"נכון שהיו מארבים שנתקלו, חוליות וסיפורים מהסוג הזה", הוא מסביר. "אבל לא מה שחיזבאללה הפך להיות בשנות ה-90 עם התוצאות הקשות לצה"ל. כשתפסנו קו היו היתקלויות ופותחים שמפניה. כמי שיצא כחייל וקצין מלבנון התקופה לא זכורה לי כמשהו קשה. ראס ביאדה הרגיש בכלל כסוג של נופש. היינו במוצב מחלקתי שלא עשה מארבים, רק שמירות וליד הים. היינו קופצים לנקבות הנחלים, זורקים רימונים ויורים את הספיירים של הסמל".
בפברואר 1993 הוא משתחרר מהצבא אחרי שירות כמפקד מחלקה וקצין בבה"ד 1. הוא מתחתן ומקים משפחה, מפתח קריירה אזרחית ובמקביל ממשיך להתקדם כקצין מילואים בחטיבת אלכסנדרוני. "התחתנתי מיד אחרי השחרור ואם תשאל אותי כמה שנים אני במילואים אז אני זוכר את זה לפי הנישואין או הפוך", אמר בחיוך, "אותן שנים".
כקצין קרבי בחטיבה הוא נמצא בכל הגזרות בהן צה"ל נלחם ובעיקר התכונן למלחמה מול סוריה. "עד שנות ה-2000 רוב המיקוד של צה"ל היה מול סוריה. כחטיבת אלכסנדרוני היינו בגזרת רמת הגולן והתכוננו לזה. לא חשבתי שנצא למלחמה בלבנון. מלחמה שם לא הייתה לי בראש".
אבל ברגע שפרצה מלחמת האזרחים וחיזבאללה התעצם, שינו את הפוקוס. "אני זוכר שבתחילת לבנון השנייה התראיינתי ושאלו אותי איך אני מרגיש. עניתי שבעיקר אכזבה מזה שאנחנו חוזרים לשם. מצד שני אנחנו גולני וכשנקראים לדגל, אנחנו באים".
בשנת 2006 הוא היה מ"פ מסייעת בגדוד 8101 ובמקרה של אלכסנדרוני, כמו עוד כמה חטיבות בצה"ל, דווקא הייתה הכנה למלחמה מול לבנון ותרחיש הייחוס של הצבא אפילו תאם במדויק למה שקרה במציאות.
"חצי שנה לפני המלחמה עשינו אימון באליקים וכבר ידענו שחיזבאללה מתעצם. חודש אחרי זה השתתפנו ברגיל אוגדה שהתרחיש שלו אמר שעקב חטיפת חיילים ללבנון נפתח ירי רקטות, אחד לאחד מה שקרה חודשיים אחרי. בתחושה האישית שלי יצאנו כשצה"ל, אוגדה 91, מאוד מוכנים למלחמה. כשהחליטו להיכנס ללבנון היה לי ברור שזה הזדמנות לערוף את ראש הנחש".
כאשר החלו גם האירועים בצפון, המפקדים של חטיבת אלכסנדרוני בהם סא"ל קצבורג, לא חיכו לצו 8 והתארגנו על ציוד כדי לעלות לצפון. "כולם מתקשרים ולוחצים על המג"ד שיקפיץ אותם כי ככה זה אנשי מילואים. בשישי בבוקר ארזתי את הדברים, הכל היה מוכן ליציאה כשהגיע הצו 8. אחוזי ההתייצבות היו מרשימים, גם חיילים שלא הגיעו הרבה זמן וכאלה שהיו בחו"ל ביקשו להצטרף".
הם נשלחו לריענון בבסיס אליקים ואז תפסו קו במקום חטיבת הנח"ל הסדירה. הם משתתפים בכניסות קרובות לקו הגבול במטרה להשמיד את הקו הראשון של חיזבאללה, שישב אז ממש על גדר הגבול. במקביל הם לוחצים על הפיקוד שיכניס אותם ללחימה. אבל אז קרה לקצבורג משהו לא צפוי.
"בפעילות שעשינו באזור מטולה נפלתי לבור ונפצעתי בברך. יומיים אחרי זה אמרו לנו, נכנסים ללחימה בלבנון. עבורי זאת הייתה תחושה קשה. אני מפקד הפלוגה שצריכה לבצע הליכה של 16-15 ק"מ בלילה אחד ואני לא יכול ללכת מרחק כזה בגלל שנפצעתי".
בהתייעצות עם המג"ד, הוחלט שהוא מעביר את הפיקוד על הפלוגה לסגן שלו. "נקבע שאני זה שיכנס עם האכזריות כדי להביא להם ציוד ואספקה. זה מה שעשיתי במלחמה. נסיעות פנימה והחוצה עם שיירה של אכזריות. אומנם לא עם הפלוגה אבל הרגשתי שאני תורם למאמץ".
למרות זאת הודה כי התחושה האישית שלו הייתה קשה. "הרגשתי שברגע האמת לא הייתי שם. לכן, בסוף המלחמה הלכתי לסגן שלי ובתיאום עם המג"ד העברתי לו את הפיקוד על הפלוגה שבה הייתי שנים רבות. הרגשתי שזה היה הדבר הכי נכון לעשות".
"הגדוד נשלח פנימה ללא אספקה"
ביום שני 31 ביולי 2006 החטיבה נמצאת בנוהל קרב לפני כניסה להתקפה חטיבתית. למחרת הגדס"ר וגדוד 2 של החטיבה נכנסים ללבנון ותופסים את היעדים שלהם. יום אחרי כבר כל החטיבה נמצאת בעומק לבנון על היעדים שלה ובדרך להמשך המתקפה.
באותם ימים החום היה כבר וחיזבאללה המטיר גשם של טילי נ"ט על הכוחות. טנק אחד נפגע בגזרתם ומספר חיילים נפצעו. לוחמי המילואים מחלצים את הפצועים, אחד מאנשי השריון שחילצו נפטר בדרכו לבית החולים.
בשלב הזה קצבורג מתחיל להוביל את שיירת האכזריות עם האספקה לכוחות שבעומק. "הגדוד נכנס פנימה והתקדם רגלית מעבר לצירי האספקה הלוגיסטית. יצא שבשבוע הראשון לא נתנו לי להתקדם מעבר לנקודה מסוימת. כל לילה אמרו לי אתה לא יכול להתקדם ולהגיע לגדוד".
סא"ל במיל' קצבורג מתחיל לקבל הודעות בקשר מהגדוד שאין מים ואוכל. "כל סיפורי לבנון השנייה. הייתה שם בעיה לוגיסטית קשה כשדחפו את הגדוד קדימה אבל לא נתנו לו אספקה. ניסינו כל מיני פתרונות דרך חיל האוויר אבל זה לא הספיק".
במשך שבוע שלם הוא מגיע לילה אחרי לילה לנקודה שמעבר לה לא נותנים לו להתקדם. "הגעתי לנקודה שבה אמרו לי הגדוד נמצא מקדימה וטנקים עברו קודם בציר הזה". מבלי להגיד זאת במפורש, אמרו לו למעשה, החלטה שלך אם להתקדם לגדוד תחת איום טילים ומטענים. סא"ל קצבורג לא חשב פעמים והוביל את השיירה לגדוד שלו. המראה שם היה לא היה פשוט.
"תוך כדי נסיעה אני קולט שאני נוסע לעבר ראס ביאדה, המקום הו הייתי ב-1989. אני מזהה את המקום, מכיר את הצירים שפתחתי כחייל צעיר, את הנוף וקולט שאני חוזר לשם", סיפר. אבל הוא הוסיף ש"באותה נקודת זמן הגדוד היה במצוקה, בלי מים ואוכל. תחת היתקלויות והתקפות של מרגמות. אני מבין שהמצב לא משהו".
הוא ממשיך ומתאר: "אני בטוח שהגדוד פרוס במארבים ומתחמים. אני מתאם מולם חבירה בקשר על פי כל הנהלים. והם אומרים לי עזוב, תגיע". הוא מגיע לגדוד אחרי שבוע רצוף של לחימה כמעט בלי אספקה. "אני מוצא גדוד שלם שוכב על הארץ במצב לא מי יודע מה. לא בדיוק מאבטחים אחד את השני, 'שפוכים' בלי מים ואוכל, כבר בשלב שאוספים אוכל מהבתים. זה גדוד חזק שאי מכיר שנים. אמרתי לעצמי ראבק, לא יכול להיות שזה הגדוד שלי".
אבל אז הוא מוריד להם את האספקה, בעיקר המים והאוכל. "ואתה רואה גדוד שהצבע חוזר לו ללחיים. זה הרבה מעבר למים ואוכל, עניין פסיכולוגי שמחזיר אותם לחיים. אז, בשלב הזה, לא חשבתי על העובדה שחזרתי לאותו מקום בו הייתי בסדיר. הראש שלך עסוק במצב של הגדוד ואיום הנ"ט, רק חושב מאיפה יבוא הטיל".
הוא מוסיף ש"בסוף עבורי לבנון לא הייתה מקום טראומטי, כשחזרתי לשם לא צפו לי מראות של דם. יש לי משם תמונות של נוף פסטורלי ושקיעות על הים. גם מלבנון השנייה אני לא יכול להגיד שיצאתי עם טראומה קשה. יותר אכזבה כאזרח. הזיכרונות שצפו כשחזרתי לאותו המקום בלבנון השנייה, היו יותר של רגעי הווי משעשעים".
במבט של 15 שנים לאחור, הוא אומר ש"במבחן התוצאה שקט בצפון, בטח אם מסתכלים על גזרות אחרות. זה עם כל הביקורת שהייתה. מצד שני אנחנו יודעים שחיזבאללה מתעצם, ברור לנו שהאירוע הבא בלבנון יהיה קשה ומשמעותי. במידה מסוימת זה משהו שלא היינו רוצים להגיע אליו ואולי זה הפספוס של לבנון השנייה".
סא"ל במיל' קצבורג מסכם ואומר: "אני יכול להגיד שלבנון השנייה הייתה סטירת לחי שישרה אותנו. אם לפני המלחמה הייתה ירידה באימונים, אחרי 2006 גבי אשכנזי (אז הרמטכ"ל) הרים את כל הצבא על הרגליים והחזיר אותו לפוקוס. ראיתי איך צה"ל חזר להתאמן ברצינות. זאת שריטה חיובית שבזכותה אנחנו מבינים מה המשמעות של מחסור באימונים וימ"ח לא מוכן. אני יכול להגיד שחיילים צעירים שמגיעים אלינו אחרי הסדיר, אומרים באימונים 'אתם מטורפים'. המלחמה מבחינתי החזירה את הצבא למקום הנכון ואני מקווה שזה יישאר ככה".