ב-15 לדצמבר 2011 הכריזה ארה"ב על סיומה הרשמי של מלחמת עירק שהתחילה תשע שנים קודם לכן. המלחמה, שהחלה במהלך צבאי מרשים ומוצלח, שקעה עד מהרה בבוץ העירקי כשלממשל בוושינגטון לא היה ברור איך לצאת ממנו. אחת מהטענות שעלו בעקבות מלחמה זו דיברה על חוסר תכנון לטווח ארוך ויעדים שאינם ברורים. התוצאות: 4,500 חיילים נהרגו, 30,000 נפצעו והכלכלה האמריקאית איבדה 10 טריליון דולר. עד היום פרשנים רבים טוענים שהמלחמה, כפי שהתנהלה, הייתה טעות אחת מתמשכת.
בחינה של ההיסטוריה הצבאית מראה שלא מעט מדינות נכנסו למלחמות, מבחינתן מוצדקות, אך ללא מטרות ברורות ומבלי שנתנו את הדעת ליום שאחרי הקרב. מלחמות אלה עלו בקורבנות רבים, חור כלכלי לא קטן בתקציב השנתי ודעת קהל עוינת מהאנשים שצפו במלחמה מהבית. מווייטנאם דרך אפגניסטן ועד לבוץ הלבנוני: מה בדיוק היה שם, למה זה קרה ואיך זה הסתיים.
מלחמת וייטנאם 1959-1973: הגיבורים הפכו לרוצחי תינוקות
לבוץ של שדות האורז של וייטנאם נכנסה ארה"ב רגע אחרי שהצרפתים הובסו ויצאו משם. יציאת הצרפתים פיצלה את המדינה לשניים: הצפון הקומוניסטי בחסות ברה"מ וסין והדרום הדמוקרטי בחסות ארה"ב. הסיבה למעורבות האמריקאית נבעה ממה שמוכר בשם "תאוריית הדומינו": מבחינת האמריקאים הקומוניזם של ברה"מ וסין היה איום קיומי, וכל מדינה שתיפול לידי הקומוניסטים תגרור אחריה מדינות נוספות - מה שאומר איום על הדמוקרטיה בכלל ועל ארה"ב בפרט.
עד שנת 1964 נמצאו על אדמת וייטנאם 21,000 חיילים אמריקאים, רובם כוחות מיוחדים ואנשי הכומתות הירוקות שפעלו כיועצים בתוך היחידות הלוחמות של הדרום. ביולי 1964 ביצעו הצפון וייטנאמים, לראשונה, תקיפה ישירה של כוחות ארה"ב. ספינות טורפדו תקפו משחתת של הצי ולאחר מכן בוצעה תקיפה שנייה, תקיפה שלאחר מכן התברר שלא הייתה, אבל לארה"ב זה מספיק ונגד הצפון נפתחה מערכה אווירית כבדה.הנשיא לינדון ג'ונסון מאשר לתגבר את הכוחות האמריקאים במדינה.
וכך, משנת 1965 התחיל צבא ארה"ב לתגבר את כוחות הקרקע בלוחמים ולראשונה נערכו קרבות נגד לוחמי הגרילה של הוויאטקונג וצבא הצפון. בתחילה הציבור בארה"ב תמך במלחמה ובשנת 1966, כשהיו על אדמת וייטנאם 400,000 חיילים, נרשמו 80 אחוזי תמיכה בקרב הציבור. בשנה זו, כאמור, פורצים הקרבות הקשים, בכולם צבא הצפון וכוחות הגרילה של הווייטקונג מובסים ומשאירים מאחור שובל ארוך של גופות.
פה בעצם טמון השוני של מלחמה זו ממלחמות העבר כיוון שהפעם לא נלחמו על שטחים. המלחמה נמדדה בכמות ההרוגים של האויב אל מול צבא ארה"ב. לא הייתה מדידה של שטחים שנכבשו, חיילים שנשלחו למלחמה נהרגו אלפי קילומטרים מהבית, ולכן הציבור בבית לא הבין את משמעות המלחמה. משנת 1968 כבר לא הייתה תמיכה מבית, מה שמשפיע ישירות על מצב רוחם של החיילים בחזית. מי שמסיים את שנת השירות שלו בחזית חוזר למדינה מנוכרת שרואה בו "רוצח תינוקות". בשנת 1973 עוזבת ארה"ב את ווייטנאם מוכה, חבולה ומפוצלת. לפחות ארבעה מיליון בני אדם איבדו את חייהם, שני מיליון אזרחים, יותר ממיליון חיילים של צבא הצפון והווייטקונג ו-58,000 חיילים אמריקאים.
מלחמת אפגניסטן 1979-1989: הרוסים הסתבכו עם לוחמי הגרילה
ברה"מ פולשת לאפגניסטן בדיוק מאותה סיבה שבגללה ארה"ב נכנסה לוייטנאם. מבחינת ברה"מ כל המדינות סביב אמא רוסיה חייבות להיות קומוניסטיות. גם מלחמה זו החלה בסיוע של משלוחי נשק ויועצים צבאיים, אבל מאוד מהר מתחילה פלישה מסיבית של כוחות צבא גדולים שמטרתם להכניע את לוחמי הגרילה המוסלמים. כבר בתחילת המלחמה החליט השלטון במוסקבה להפטר מהנשיא האפגני בחשד שהוא סוכן CIA. צוות מהיחידות המיוחדות הרוסיות (ספצנאז), שתוגבר בעוד 700 צנחנים, כבש את הארמון הנשיאותי וחיסל את הנשיא, כאשר במקומו מינו הרוסים "בובה" נשיאותית חדשה.
בינתיים מסתבכים הלוחמים הרוסים במלחמת גרילה קשה שרובה התנהלה בהרים הגבוהים של אפגניסטן. בעוד שצבא ארה"ב בוייטנאם ניצח בכל עימות צבאי, אצל הרוסים המצב היה שונה בתכלית. הצבא לא היה מאומן במלחמת גרילה וגם לא בסביבת לחימה הררית. היתרון המספרי בטנקים ונגמ"שים כבדים הפך לחיסרון. בכדי להתגבר על החיסרון הזה פתח הצבא הרוסי בהפגזות ארטילריות קשות ביותר וחסרות הבחנה. בנוסף פוזרו אלפי צעצועים ממולכדים שגרמו להרג מסיבי של ילדים קטנים. מה שהרוסים לא הבינו זה שהדבר רק העצים את השנאה המקומית כנגדם. על השנאה הזו התבססו לוחמי הגרילה שקיבלו מחסה בכפרים האוהדים ומשם יצאו למארבים קטלניים. לראשונה מתפתחות תנועות מחאה, בעיקר של אימהות לחיילים שמשרתים בחזית, דבר יוצא דופן במדינה הקומוניסטית.
כאילו לא היו חסרים להם צרות, בארה"ב החליטו לנצל את ההזדמנות ולספק למורדים האפגנים נשק איכותי שיעזור להם להתמודד עם היתרון האווירי של הרוסים. הנשק המוכר ביותר היו טילי הנ"מ מסוג סטינגר שעשו שמות במסוקי המי 24. המלחמה הייתה ראי מדויק לסכסוך בוייטנאם רק שהפעם ארה"ב היא זו שתפסה את עמדת ספק הנשק והגב הלוגיסטי של המורדים.
בשנת 1988 יצאו הרוסים מאפגניסטן והשאירו מאחור מיליון אפגנים הרוגים, מתוכם 200,000 חמושים. הצבא הרוסי ספג על פי נתונים רשמיים 15,000 הרוגים אולם ככל הנראה המספר האמיתי גבוה יותר. שלוש שנים אחרי המלחמה ברה"מ התפרקה, ויש הטוענים שלמלחמה באפגניסטן היה חלק חשוב בפירוק. ב-1994 נפל גם המשטר הקומוניסטי באפגניסטן ומי שתפסו את השלטון הם הטליבן.
מלחמת לבנון 1982-2000: התדמית של צה"ל מתערערת
מלחמת לבנון הראשונה התחילה בכלל כמבצע צבאי כנגד ארגוני הטרור ששגרו קטיושות לעבר יישובי הצפון. המבצע נפתח ביומיים של הפצצות מסיביות של חיל האוויר. מיד בתום התקיפות פלשו לארץ הארזים שלוש אוגדות, כשבמקביל ביצעה חטיבת הצנחנים עליה לחוף מהים. המבצע כלל מהלכים צבאיים מבריקים כמו מבצע ערצב 19, במהלכו הושמדו כל סוללות טילי הנ"מ של צבא סוריה בלבנון. בנוסף הופלו עשרות מטוסי מיג בקרבות אוויר מבלי שהופל אף מטוס ישראלי באופן דומה. לוחמי צה"ל התקבלו בתחילה במטחי אורז שמבטאים את שמחת התושבים, בעיקר הנוצרים, איתם קשרה מדינת ישראל ברית צבאית.
בתוך ימים ספורים נכנס צה"ל לביירות ולראשונה בהיסטוריה כובש הצבא הישראלי בירה ערבית. עד לשלב זה שמר צה"ל על מספר הרוגים נמוך שחלק ניכר ממנו נגרם מאש כוחותינו. אבל מאוד מהר מתברר שפה נגמרו התוכניות המפורטות וכלל לא ברור איך מתקדמים הלאה. באשיר ג'ומייל, אותו התכוונה מדינת ישראל למנות כנשיא לבנון, שאח"כ אמור לחתום על הסכם שלום, נרצח. נאמניו נוקמים את מותו במה שיתפרסם מאוחר יותר כ"טבח סברה ושתילה" ומאוד מהר מטחי האורז הופכים למטחים של רימונים ומטעני צד.
צה"ל נשאר בעומק לבנון בלי מטרה ושוקע עמוק בבוץ הלבנוני. שלוש שנים אחרי שהתחיל המבצע שהפך למלחמה נסוג צה"ל ומתייצב מספר קילומטרים מהגבול, ברצועת הביטחון, כשהמטרה הינה להרחיק את טווח משגרי הקטיושות מיישובי הצפון. לראשונה בתולדות המדינה מתפתחת סרבנות מצפונית כשהמקרה הבולט הוא אל"מ אלי גבע, גיבור מלחמת יום כיפור, שסרב באמצע המלחמה להמשיך ולפקד על החטיבה שלו. בנוסף ראש הממשלה, מנחם בגין, מכריז "אני לא יכול יותר" ופורש לביתו. גם שר הביטחון, אריאל שרון, מאבד את הכיסא שלו. עד שנת 2000 התפתחה מלחמת גרילה מתישה במהלכה מתווספים עוד 546 הרוגים ל 670 שנהרגו במלחמה עצמה. התקשורת פרסמה את תמונות החיילים שנהרגו והוקמה תנועת "ארבע אימהות". תנועה זו, יחד עם המצב הפוליטי בארץ הוציאו את צה"ל מלבנון 18 שנה אחרי שנכנס לשם.
מפחדים להסתבך
אחת הבעיות שנוצרו בעקבות המלחמות הללו היה חשש של מדינות ומנהיגים לפעול בשעת הצורך. בישראל חששו לחזור לבוץ הלבנוני במשך שנים, למרות מקרי חטיפה של חיילים וירי קטיושות ספורדי לעבר יישובי הצפון. את הלקח החשוב ביותר כתב הגנרל וויליאם ווסטמורלנד, מי שפיקד על כוחות ארה"ב במלחמת וייטנאם. בספרו "חייל מדווח" כותב ווסטמורלנד שלא צריך לחשוש מכניסה למלחמה כל עוד המנהיג יודע בדיוק מה להגדיר לצבא שאותו הוא שולח, ולתכנן עד כמה שניתן את כל שלבי הדרך בה הוא מתכוון לעבור. במקרים רבים, התכנון נגמר מוקדם מהצפוי – והשקיעה בבוץ נמשכה לאורך שנים ארוכות ומיוסרות.