כבר כמעט תשעה חודשים שמדינת ישראל נמצאת במלחמה רב-זירתית בעזה, לבנון, יהודה ושומרון ומול זירות רחוקות יותר שמטרידות אותה, בתימן ועיראק. זהו רגע השיא שאותו האיראנים תכננו בשקט ובסבלנות במשך שנים. המלחמה הזו מתנהלת בעצימות משתנה ברוב הזירות, בעיקר בעזה ולבנון.

בעזה הצפי הוא למתווה של פשיטות במשך שנתיים וכנראה שגם יותר כדי להעצים את ההישגים בשדה הקרב. הבעיה היא שמלחמות ארוכות נוטות להסתבך, ובטח כאלה שאין להן אופק מדיני ואסטרטגיה, שתדע למנף את ההצלחות בקרבות לניצחון. בייחוד שבמלחמה הנוכחית ישנם חטופים ישראלים שמוחזקים ברצועת עזה ועל ישראל לעשות כל מה שניתן כדי לשחרר אותם.

הכוחות ברצועה (צילום: דובר צה"ל)
פעילות כוחות צה"ל ברצועת עזה | צילום: דובר צה"ל

ישראל מנצחת את הקרבות במלחמה בעזה, ורושמת שורה של הישגים משמעותיים בפירוק תשתיות הטרור שחמאס בנה במשך שני עשורים. כפי שכתבנו ב-mako לא פעם, צה"ל הפך חלוץ בסוגים שונים של לחימה, באתרי הרס ולחימה מקבילה מעל ומתחת לאדמה במקביל. היקף הנפגעים הנמוך יחסית לעובדה שמדובר בלוחמה בשטח בנוי בצפיפות, מלמד גם כן על היכולות הצבאיות של ישראל מול חמאס, שחלק מהמטרות שלו זה להקיז את דם הצבא.

זה המקום גם להביא את דברי המפקדים בצה"ל, אותם פגשנו לאחרונה ברפיח, שיצאו נגד המילה דשדוש ובצדק. צה"ל לא מדשדש ברצועת עזה. מה שאנחנו רואים בלחימה שם, זה ביצוע של המטרות החשובות והעיקריות, שזה השמדת התשתית האדירה. הלחימה בעזה כוללת כיבוש שטח, תפיסתו והקמה של מגננים ואז הכנסה ועבודה של כוחות הנדסה שמשמידים מפקדות, מפעלים לייצור אמל"ח, מחסני נשק וכמובן מנהרות. זה לוקח זמן, הרבה זמן אבל זה מה שקורה ברצועה.

כבר עכשיו צה"ל החזיר את חמאס 20 שנים לאחור והפך אותו לעוד ארגון טרור, מהמסגרת האדירה שהם היו טרם 7 באוקטובר. השאלה איך יישמרו את זה, כלומר אותו ניצחון ולא ימסמסו את מה שהשיגו.

מודל השירות הצבאי והאופי של מדינת ישראל לא מתאים לניהול מלחמות התשה ארוכות. צה"ל מבוסס על צבא מילואים ענק, למרות שהתכחשו לזה משך שנים, וזה אומר שמלחמה ארוכה שוחקת קודם כל את האנשים עצמם, את המשפחות שלהם וברמה הלאומית את הצבא עצמו, המערכת הכלכלית, החינוכית ועוד.

העובדה שבעורף יש עשרות אלפי ישראלים מפונים שהטיפול בהם לקוי, מראה עוד יותר את החשיבות והצורך לחתור לנקודת הסיום. הכנסת עוד למעלה ממאה אלף ישראלים לקו האש של חיזבאללה, כשגם שם הטיפול האזרחי בהם לקוי, מחזקת את הדבר.

ברמה הטקטית, יחידות הצבא מגלות לא מעט סימני שחיקה. הכלים, הטנקים, המטוסים והתותחים דורשים תחזוקה אדירה ויקרה ואחוזי השמישות שלהם יורדים. ליחידות המילואים הרבה יותר קשה לגייס חיילים, ואלה מתבססות יותר ויותר על מתנדבים, שלא היו חלק מהכוח האורגני וגם אלה הולכים ומתמעטים.

כוחות בגבול הצפון (צילום: דובר צה"ל)
אימוני כוחות צה"ל בצפון לאפשרות של עימות עם חיזבאללה בלבנון | צילום: דובר צה"ל

אי אפשר להתעלם גם מאמירות פוליטיות שהפכו את ההתגייסות של ההמונים כעם מאוחד, לצבא מחולק מגזרית כאשר אמירות על כך שהמלחמה תביא להקמה של התנחלויות בעזה שהינה מחלוקת פוליטית בישראל, פוגעות במטרה המאוחדת של כלל אנשי המילואים ומפצלת בניהם. מלחמות התשה ארוכות מביאות בדרך כלל לעלייה בביקורת ובתחושת האחדות. וזה כשגם ככה את המלחמה מנהל דרג מדיני וצבאי שחתומים על המחדל הכי גדול בתולדות המדינה.

אורכה של המלחמה מעלה גם את הבעייתיות של תוכניות המלחמה של צה"ל, שאושרו כולן על ידי ראש הממשלה והקבינט. התוכניות האלה התעלמו מממד הזמן והמציאות בכלל, כשכולם יצאו באיזה הנחה לא מבוססת שיש להם את כל הזמן שבעולם להילחם. הצבא לא חשב פה נכון, גם הדרג המדיני לא חישב את זה נכון ומעבר לזה, הדרג המדיני גם לא עשה את תפקידו כדי לספק את הזמן הדרוש ואף הפוך מזה.

מלחמת חרבות ברזל על כל הגזרות שלה, אינה שונה בקווים הכלליים ממלחמת לבנון הראשונה, מלחמת עיראק ואפגניסטן. כולן היו מלחמות מוצלחות מאוד מהבחינה הצבאית, עם הישגים שהיו לא פחות מאדירים בשדה הקרב. אבל ישראל וארה"ב לא ידעו מתי לעצור ואיפה לסיים את המלחמות האלה. זאת אגב למרות שתמיד היו מי שהזהירו מפני הצפוי לקרות.

הניצחון בקרבות שבאותן מלחמות הביא לסוג של 'שגעון גדלות', על שליטה בעם אחר, חינוך שלו מחדש והחלטה על מי ישלוט שם. זה הביא לשקיעה של שנים באפגניסטן, עיראק ולבנון ואז כצפוי יציאה כפויה ומשפילה, ששחקה עד דק את כל ההצלחות הצבאיות.

האירועים עם חיזבאללה בגבול לבנון (צילום: Amir Levy/GettyImages)
צילום: Amir Levy/GettyImages

לישראל הייתה ויש את היכולת להכות חזק את חמאס ואפילו את חיזבאללה. אבל כפי שאמר ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, הטרור לא ייעלם. לא מעזה ולא מלבנון, גם לא מיהודה ושומרון. ניתן להפחית את זה עד למינימום. ניתן להפחית את זה עוד יותר על ידי הסכמים מדיניים מתוך עמדה של כוח צבאי, אבל כנראה שהחיים פה לא יהיו כמו בשווייץ.

כמו במלחמת לבנון הראשונה, עיראק, אפגניסטן (גם כשהרוסים נלחמו בה), גם בירושלים יגלו את המושג שנקרא "מגבלות הכוח". הצבא הוא לא כלי לפתרון כל הבעיות של מדינת ישראל. לסיום נכתוב שזמן מאוד קצר לפני מלחמת לבנון הראשונה, כתב העיתונאי יואל מרקוס ז"ל טור בשם "פוקר הדמים" בעיתון הארץ. "חיסול אש"ף שאמור להיות היעד המרכזי, הוא יעד בלתי מציאותי. אין תקדים היסטורי לכך שתנועת גרילה לאומית מוגרה בכוח הזרוע. הרי אפילו אם נפרק את כל מחנות הפליטים ונגרש את כולם מלבנון – נמצא בסופו של דבר את אש"ף במקום שהכי פחות היינו רוצים לראותו, בגדה המערבית. כי אין ואקום לתנועת גרילה".

מרקוס צפה על בסיס הניתוח המקצועי גם את השקיעה והיקף ההרוגים. ביום שפרצה המלחמה, הוא פרסם מאמר נוסף שבו כתב בין השאר, "אין מה להוסיף, הכל נכתב לפני המלחמה". נותר רק לקוות שההיסטוריה לא תחזור על עצמה במלחמה הזאת.