זמן קצר לפני נפילתו שלח סא"ל משה מועלם ז"ל, מי שהיה מג"ד רכס הבופור בלבנון, מכתב לאשתו שולי ובו כתב בין השאר: "הלקחים שהגעתי אליהם הם כאלה, שקודם כל, מ"פ שעולה לכאן צריך לרדת עם כל חייליו שלמים ובריאים, גם אם לא הרג את כל המחבלים שהיו עמו בהיתקלות, וקודם כל עליו לוודא שאינו גורם נזק ופוגע בחייליו תוך כדי מרדף אחרי המחבלים".
הקצין והלוחם שצמח בחטיבת גולני, שכל כך דאג לחיי פקודיו, הפך זמן קצר לאחר מכן להיות המפקד הבכיר ביותר שנפל באסון הלאומי.
"להבין שאבא שלי נהרג אני מבינה מגיל אפס, כי זאת ברירת המחדל שלי", אומרת בתו ניצן, בריאיון ל- mako לציון 25 שנה לאסון. "תמיד אמרתי 'שמי ניצן ואני יתומה'. ברמה הפרטית אבא שלי נהרג, ולא משנה באמת מה הסיפור. אבל רק בצבא הבנתי שזה היה אסון ואירוע מכונן ברמה הלאומית".
באמצע שנות ה-90 החליט צה"ל להגביר את הטסת הלוחמים למוצבים בדרום לבנון, בשל איום המטענים על השיירות שגבה מחיר דמים כבד. ביום שלישי, 4 בפברואר 1997, יצאה טיסה שכזו למוצבי הבופור ודלעת, אחרי שנדחתה ביממה בשל מזג אוויר קשה.
זוג מסוקי יסעור המריאו מבסיס תל נוף למנחת מחניים; האחד נועד להטיס לוחמים למוצב דלעת והשני למוצב הבופור ומשם לשרייפה. היסעורים המריאו בעשרה לשבע, ודקה לאחר מכן ביקשו אישור לחצות קו ללבנון. אחרי כמה דקות האישור ניתן, אולם המסוקים מעולם לא הגיעו ליעדם.
עד היום אין תשובה סופית מה גרם להתנגשות הקטלנית, שהפכה לאסון הלאומי המכונה "אסון המסוקים". 73 הרוגים, תשעה מהם מחטיבת גולני, ובהם סא"ל משה מועלם, הקצין הבכיר ביותר מבין ההרוגים.
הוא התגייס לסיירת גולני ב-1983 ובהמשך יצא לקורס הקצינים והתקדם בסולם הדרגות. היה מדריך בבה"ד 1, מפקד פלוגה, סמג"ד 51 ומג"ד הבופור. כמו כל הקצינים הקרביים אז, ההתקדמות שלו הייתה מלווה בהתפתחות של המלחמה בלבנון, שרק לאחרונה זכתה להכרה הראויה לה. בין מובילי המאבק המוצלח להכרה במלחמה הייתה גם חברת הכנסת לשעבר שולי מועלם-רפאלי, אלמנתו של סא"ל מועלם.
אבא, אני וגולני
כשהוא נהרג, נועם הבכורה הייתה בת 5 וחצי וניצן בת שנתיים ועשרה חודשים. "עד לגיל הזה היה לי אבא, ומאז כבר לא", משחזרת ניצן. "זה לקח ממני דברים מסוימים, ויש לי חוויה פנימית של חוסר ואובדן. תמיד ידעתי והרגשתי שנלקח ממני משהו".
"אני לא יודעת מי זה אבא שלי, לא יודעת מי הוא היה", היא ממשיכה ומספרת. "נחשפתי אליו יותר אחרי שנפתחה קבוצת הפייסבוק של המלחמה בלבנון. אבא, במוות הלאומי שלו, השפיע על הציבור – אז אומנם יש הדמות 'מועלם', הסיפורים עליו; אבל אני מרגישה שאבא שלי הוא אחר מהדמות, הוא האדם שהיה עד שהייתי בת שנתיים ועשרה חודשים, ומהגיל הזה 'אבא' שלי זה סבא וסבתא שלי, זה אסון המסוקים, זה גולני. הוא הפך להיות הרבה דברים אחרים".
כיום ניצן נשואה ועובדת עם צעירות בסיכון. "התחלתי לעבד שאבא שלי נהרג ושזה ינחה אותי כאשר סבא שלי, אבא של אבא, נפטר. זה היה רגע שממנו והלאה כבר לא היה אפשר להתעלם מהסיפור".
היא מספרת שכאשר התחתנה, שאלו אותה אם אבא שלה חסר. "ברור שהאדם היה חסר, אבל אני הרגשתי שהחופה שלי שלמה, כי סבא וסבתא שלי, ההורים שלו, היו שם. החוסר שלי בו זה בקשר וברגעיים המשפחתיים, היום-יומיים".
ניצן שירתה כמש"קית ת"ש בחטיבת גולני, בגדוד 51, שבו אביה היה הסמג"ד. "התאהבתי בתפקיד הזה של מש"קית ת"ש, אני בוחרת במסלול הטיפולי גם בחיי הבוגרים".
היא מספרת שבהתחלה לא חשבה בכלל להתגייס לגולני. "במקום שבו גדלתי יש משמעות גדולה מאוד לגיוס לצבא, אבל לא לגולני; יותר למודיעין ולחינוך, פחות לגדודים לוחמים. אני באה מחינוך דתי. חצי מהשכבה שלי התגייסה לצבא וחצי לשירות לאומי. רק שתיים מאיתנו שירתו בתור מש"קיות ת"ש, ככה שזה לא היה רגיל".
ניצן משתפת בשיחה שהייתה לה בבית עם אמא שלה לפני שהתגייסה לצה"ל. "אמא זרקה משהו על כך שזה יהיה מיוחד מאוד אם אהיה מש"קית ת"ש בגולני. עד אז בכלל לא חשבתי על זה, אבל כשהיא אמרה את זה, פתאום הכול התחבר והיה לי ברור שלשם אני צריכה להגיע. חלק מההטבות של להיות יתומת צה"ל וחלק ממשפחת השכול זה שיש הזדמנות לבקש איפה לשרת", סיכמה בהומור.
לניצן חשוב להגיד שלא מדובר רק בסגירת מעגל. "שזאת מילה מאוד יפה. החזרה לגולני הייתה ממקום טבעי מאוד. אני לא זוכרת את אבא שלי בחיים, אבל אני זוכרת שגולני היה חלק משמעותי מהחיים שלי. כילדה השתתפנו במרוץ גולני, בטקסים, אני ואחותי היינו עולות על הבמה והיו מרימים אותנו על הכתפיים. ילדות גולני. באיזשהו מקום גדלתי בחטיבה, ונוצר חיבור טבעי מאוד. במובן מסוים, בשירות הצבאי חזרתי למקום שהיה לו חלק מרכזי בהתפתחות שלי".
רנ"ג רפאל גניש, רס"ר גדוד 51, היה שם לאורך השנים וראה הכול. הוא היה שם כרס"פ בגדוד כאשר מועלם היה סמג"ד 51, בזמן אסון המסוקים וגם כשניצן הגיעה לגדוד כמש"קית ת"ש. "שמחתי לראות שהיא הגיעה לחטיבה ולגדוד של אביה. זכרתי אותה עוד כילדה מאירועים של החטיבה".
"בזמן האסון הגדוד היה באימון ברמת הגולן", נזכר גניש השבוע בשיחה עם mako. "שלא כמו היום, אנחנו מדברים על אוהלים, אין מסכים או טלפונים חכמים שאתה יכול לדעת דרכם מה קורה. המידע מגיע כשמועות שעוברות מפה לאוזן. שמענו שהיה אסון עם מסוקים ויש הרבה הרוגים גם מגולני".
גניש ממשיך ומספר: "הגדוד לא היה בתעסוקה בלבנון, אז לא חשבנו שיש שם חבר'ה משלנו. אבל בהמשך גילינו שהיו שם כאלה ששירתו בגדוד בעבר. רק בבוקר, כשבכל המדינה ידעו את השמות אחרי שהתפרסמו בעיתונים, הבנו את גודל האסון ומי ההרוגים. אז למדתי שמועלם נהרג".
רס"ר הגדוד נזכר בכאב: "בראש עבר שהלך המפקד, שהסמג"ד נהרג. שנתיים לפני כן איבד הגדוד שבעה לוחמים בלבנון, ואתה אומר לעצמך: 'הינה עוד מישהו שהכרת נהרג ומצטרף לרשימה ארוכה'".
על מועלם מספר רנ"ג גניש שהיה מאותם אנשים שמייד תפסו את העין. "הוא שידר רוח של 'אני כאן, אני המפקד ואני גם יודע לקבל אחריות'. ככה הוא היה. אני הרגשתי שהחיבור בינינו היה מהמקום שכבר מההתחלה הוא מצפה ממני ליותר. הוא לא רצה את ההישגים בשבילו, אלא עבור הגדוד, שיצליח יותר".
"מועלם היה איש של תכל'ס, של עבודה", מפרט הרס"ר הוותיק. "פנאי כמעט שלא היה קיים אצלו. תמיד העדיף לנצל את הזמן לעוד תדריך, לעוד מסדר, ולשפר עוד ועוד את המשמעת והסדר בגדוד".
ניצן משתפת בפתיחות ובגילוי לב שלאורך השנים היא אוספת חוויות משותפות עם מועלם האב, אף שלא היה שם מגיל מאוד צעיר וכמעט לא הכירה אותו. "הזיכרונות הם חוויה משותפת עם אבא; האהבה שלי לכלבים משותפת עם אבא; וגם לשרת בגולני, בגדוד לוחם, זו חוויה משותפת עם אבא שלי. יש בזה גם נורמליות. כמו שילדים של טייסים או עורכי דין רוצים להיות כמוהם, אז גם אני. נכון שאבא נעלם, אבל הקשר בינינו נוכח".
רנ"ג גניש משתף בשיחה שהוא זוכר היטב עד כמה עמוקה החשיבות שסא"ל מועלם ייחס לערכים ולחיבור לעם, גם למקומות הקשים שבחברה הישראלית. "הוא לקח את הגדוד לדבר עם אנשים שהיו מכורים לסמים בשכונה שלו. עבד קשה מאוד כדי לתאם את הסיור הזה", נזכר הרס"ר.
"אני זוכר שיצאנו מהדבר הזה עם עוד תובנה על מועלם, שיש לנו מפקד שחוץ מהתחום הצבאי הטהור, חשוב לו להשפיע על הלוחם בקצה ולחנך אותו, הרבה מעבר לעוד אימון קרבי. למועלם היה חשוב להראות לנו את החוויות השליליות של מי שנפלו לסמים, גם מהמקום של חשיבות המסגרת הצבאית והלכידות שבה, וגם מהמקום שבו אתה נחשף לצדדים הפחות מוכרים שבחברה הישראלית".
"לעלות למסוק היה מובן מאליו"
25 שנים לאסון המסוקים, והזמן לא באמת עושה את שלו. בעבור משפחת מועלם כל יום הוא יום זיכרון, הם נפגשים עם זה בכל שנה. ניצן מבקשת לזכור דווקא את מי שהיה שם ויצא בחיים, אבל פצוע בנפשו.
"כמי שמתעסקת בבריאות הנפש, אני שמחה לראות את השינוי ביחס כלפי חיילים שעברו טראומה. עברו 25 שנים, שזה המון זמן, וביחס לזמן שעבר לא נעשה מספיק. הייתי רוצה להאמין שבשנה הבאה, מי שחווה את האסון כחוויה טראומטית ירגישו שרואים את זה, שדואגים להם ויטפלו בהם".
"האבל שלי הוא מאוד אישי, שלי", ממשיכה ניצן. "הרבה שנים לא חשבתי על האנשים שהיו בזירת ההתרסקות והשתתפו בחילוץ. אני מרגישה שהגעתי למקום שבו צריך לראות עוד המון אנשים שהושפעו ממה שקרה, שסוף-סוף מקבלים מה שמגיע להם ומדברים, ואני מקווה שזה לא ידעך. אני לא רוצה שבשנה ה-26 יהיה עוד מישהו ששם קץ לחיים שלו כי הוא לא יכול לשאת את מה שהיה שם. מרגישה שיש לי אחריות".
אם לא היה נהרג, סא"ל מועלם היה מתמנה למפקד אחד הגדודים של חטיבת גולני, ובסבירות גבוהה מאוד הוא היה מתקדם אף מעבר לכך. "האסון הזה הבהיר לנו עד כמה לבנון מסוכנת", מוסיף רנ"ג גניש. "עד אז הסכנה ליוותה אותנו והתרגלנו אליה. לעלות למסוק זה היה מובן מאליו; לרדת ממסוק ולרוץ לבונקר זה משהו שאתה חי אותו עד כדי כך שאתה לא מרגיש את הסכנה. האסון העיר אותנו וגרם לנו להרגיש את הסכנה באופן מוחשי יותר".
לרנ"ג גניש נקודת ראות נדירה על צה"ל של לפני אסון המסוקים ואחריו. "זכיתי להישאר בחטיבת גולני עד היום, 34 שנים ברציפות, ואני יכול לומר שהאסון עדיין משפיע. הוא הפך את השמירה על חיי האדם, חיי הלוחמים שלנו, לדבר מאוד משמעותי. לדעתי לעולם לא נשתחרר מאסון המסוקים. גם מי שכבר לא בשירות, שכבר לא בגולני, עדיין נושא את הצלקות".
"כשאתה רואה חומה שספגה רסיסי פגזים לפני שנים, אולי כבר צמחה עליה עשבייה, ויש עליה מסימני עונות הקיץ והחורף, ועצים גדלו מסביב. אבל כל זה לא מעלים את החורים שעשו רסיסי הפגזים. החריצים, העדות לאירוע הזה של אסון המסוקים, עדיין קיימים במדינה, בצבא ובגולני", מסכם רנ"ג גניש.
