רקטות מעזה והשבוע גם מלבנון, התפרעויות בהר הבית לצד מעצרים אחרי סדרה של פיגועים קשים בערי ישראל. כמו בכל שנה חודש הרמדאן איים להבעיר את ישראל וגבולותיה, כשהזיכרונות מאירועי "שומר החומות" עדיין טריים.
"הגענו מוכנים לאירוע הזה ולא קיבלנו אותו לפרצוף. כבר כמה חודשים אנחנו נערכים לסוג של לחימה ב-1 לאפריל", אומר סא"ל נועם מיכאל, מפקד סיירת צנחנים, בראיון ל-mako שנערך טרם הפיגוע הקשה הלילה (שבת) באריאל בו נרצח מאבטח מירי מחבלים שנמלטו. לוחמי היחידה יצאו למצוד אחר המחבלים יחד עם כוחות רבים נוספים.
פגשנו את סא"ל מיכאל במחנה עופר, בזמן שצוותים מהסיירת נמצאים בפעילות לסיכול טרור, אחרי עוד לילה של מעצר מבוקשים ופעילות משותפת עם שב"כ ויחידות מיוחדות. ברקע מדווחים בחדשות על עוד גל מעצרים של מבוקשים, כולל ירי כבד על הכוחות שנכנסו ללב הערים הפלסטיניות, על שיגור רקטה מרצועת עזה וזריקות אבנים בהר הבית.
"הצבא מנהל את האירוע באופן מאוד מושכל", אומר סא"ל מיכאל. "לא מזמן היה לנו כנס שבו אמר אחד המג"דים, שהשינוי היחיד בין מה שקורה עכשיו לשומר החומות, צוק איתן ומבצעים אחרים זה שנערכנו לזה. כבר חודשים שאנחנו מדברים על היערכות ללחימה באפריל כי נכנס רמדאן, חגי ניסן, אחרי שנתיים של קורונה שאף אחד לא יצא ועזה עם המצב שלה". לתוך המתכון הזה סיירת צנחנים נכנסה לקו בגזרת בנימין.
"החודשיים הראשונים של הקו היו מאוד אינטנסיביים פה. בעיקר מאמץ סיכולי", מספר מפקד הסיירת. "כל לילה עשרה מעצרים, המון מבצעים חטיבתיים לסיכול וניקוי קיני טרור. הולכים בלילה לכפרים בידו, סילוואד, אבו דיס וכמעט כל שכונה ברמאללה. עבודה של המון כוחות בפעולות מקדימות לפני אפריל והרמדאן, כדי להוציא כל מיני גורמים ואמצעי לחימה מהאופק הזה של ה-1 לאפריל שקבענו לעצמנו. פעלנו להוציא כמה שיותר מחוללי טרור מהמשוואה".
הוא מעיד כי לצד כל זה, הם מרגישים עלייה אדירה במה שמוגדר "פח"ע עממי", זריקות אבנים לעבר רכבים ואוטובוסים ישראלים. לוחמי הסיירת מוצאים עצמם מבצעים פעולה מיוחדת מול מחבלים מסוכנים וכבר למרת בפעילות סיכול פח"ע עממי, כשלא פעם זה אומר מארב או תפיסה של נער שזורק אבנים. ככה נראית המציאות שלהם.
"אנחנו מדברים על זה המון עם הלוחמים. בסוף כשעפה אבן על רכב של משפחה זה אירוע שמוביל לילד שמרטיב בלילה ומשפחה בפוסט טראומה, זה עוד לפני שאנחנו מדברים על נפגעים. עבורנו במקרה של אבן שעפה הלוחמים מרגישים כישלון נוראי, וההכנות לפעילות כזו לא פחות חשובה מהכנה למעצר, שנתפס אולי כמשהו יותר מבצעי". סא"ל מיכאל מוסיף ש"בסוף כל פיגוע שיוצא, אבן או ירי בלב הערים, מוביל לתחושה קשה. אנחנו נעשה כל מה שאפשר כדי לסכל את זה".
"כל שבוע יורים עלינו ועפים סלעים"
פעולת סיכול כזו בוצעה רק כמה ימים לפני שפגשתי את סא"ל מיכאל. שב"כ הביא מידע על חוליית מחבלים שהתכוונה לצאת לפיגוע ירי בטווח זמן המידי. למקום נשלחו לוחמי הימ"מ וצוותים של סיירת צנחנים.
"אני בכלל בדרך להרמת כוסית לחג באחת הפלגות. המח"ט מתקשר ושואל כמה צוותים יש לי להעמיד למבצע. אני שואל למה צריך, הוא עונה לי חולייה מסילווואד שצריך תוך שעה לפשוט להם על הבתים כשימ"מ כבר שם בחיכוך", סיפר מפקד היחידה. "זה האפס למאה שנחשב ליתרון היחסי של הסיירת. 40 דקות אחרי זה הלוחמים כבר נכנסו לכפר וביצעו את המשימה שלהם".
המעצר הזה קרה באור יום, כשבאותו הערב סיירת צנחנים יצאה למעצר אחר באבו דיס ובארבע לפנות בוקר סא"ל מיכאל הוביל את הלוחמים שלו לעוד מבצע באחת השכונות של רמאללה, שם ספגו ירי כבד וזריקת מטענים ממחבלים. גם זה לא כולל עוד פעילות של צוותים מהסיירת, במסגרת של חטמ"ר אפרים.
"בסוף אחרי כל מעצר או סיכול אתה נושם רגע, שלוק קטן של אוויר אבל לא יותר מדי, חמש דקות. מתחקרים ומפיקים לקחים ואז קדימה למשימה הבאה. למרות כל התגבור של הגדודים, הכל נפיץ ונמצא על אדי דלק. כל רגע משהו פה יכול להתפוצץ ואנחנו מבינים את זה".
סא"ל מיכאל נשוי לגלי ואב לארבעה בנים. את דרכו הצבאית החל כלוחם בשייטת 13 שם יצא לקצינים ופיקד על צוות, לאחר מכן יצא לצה"ל הגדול כמפקד פלוגת מסלול בגדוד 890 של הצנחנים, משם חזר למספר תפקידי פיקוד לשייטת כשבין לבין, שוב חזר לצנחנים כמפקד הפלס"ר ובעשרת החודשים האחרונים הוא מפקד על גדס"ר צנחנים. עולם היחידות המיוחדות אינו זר לו.
"פיקוד על הגדס"ר זה אתגר. במקביל לפעילות פה בקו יש לי פעילות ברמת הגולן, שתי פלוגות הכשרה נמצאות בכלל בתגבור של המשטרה, שזו משימה חשובה ומדהימה ויש עוד כוח שעושה ניווטים, בזמן שכמה מהצוותים שלי מתכוננים ממש עכשיו לפעילות מעצרים הלילה. אנחנו המפקדים תמיד נמצאים מקדימה", הסביר סא"ל מיכאל.
"לפני הכל היתרון הגדול שלנו כסיירת זה המפקדים, איכות הלוחמים והביצוע. זה נכון גם ללבנון ועזה. יתרון נוסף שקיים פה זה הגמישות. היכולת להגיד לנו עוד שעה תהיה פה עם צוותים לפשיטה אחרי נוהל קרב, זה משהו שלא קיים כמעט במקומות אחרים ואני אומר את זה בפרספקטיבה של שייטת או 890".
לא סתם הוא הזכיר גם את עזה ובעיקר לבנון, לשם צה"ל מכוון ומכין את עצמו. "חד משמעי זה לא יהיה מה אנחנו עושים פה בקו". הוא משתף ש"בדיוק הבוקר קיימנו כנס מפקדי פלוגות חטיבתי בו התייחסתי לנושא. החיסרון של איו"ש זה שהאויב שלנו לא נמצא פה. כוח של 'נוחבה' בעזה או 'רדואן' בלבנון זה לא החוליה של המחבלים באיו"ש, גם כשמדובר בחוליה מאורגנת. באיו"ש יש גם שיטור ולעמוד בצ'ק פוסט זה לא קל ולא מה שסיירת צנחנים או גדוד 890 יעשו במלחמה".
אולם הוא מוסיף ש"מצד שני יש פה יתרון. מדובר בגזרה שיש בה הרבה חיכוך שלא קיים בגזרות אחרות. כאן פעם בשבוע יורים עליך, כשאתה נכנס למחנה פליטים יורים עליך והמפק"ץ צריך לקבל החלטות תחת אש. כשעף עליך סלע או בקת"ב זה גם סוג של חיכוך שאין במקומות אחרים. יתרון נוסף זה עצמאות של מפקדים, מפקד צוות פועל לבד תחת אותו חיכוך, מה שלא יקרה במקומות אחרים".
סא"ל מיכאל ואנשיו גם מבינים שהירי של חוליה עם כמה קלצ'ניקובים ומטענים מאולתרים, זו לא עוצמות האש שיפגשו בעזה ובטח שלא בלבנון. "אנחנו מדברים על זה אחרי כל פעילות. יצאת ממחנה פליטים והרגשת שנלחמת, אנחנו אומרים שלא נלחמת באמת. לא זרקנו פה את הרימוני רסס, לא ירינו עם הטנק ועוד. זה לא אותו אויב. הלוחמים מבינים את זה, אבל בסוף עד שאתה לא חווה את הפצמ"ר או טיל הנ"ט לכיוונך אתה לא מעכל באמת. זה ברור לנו".
כדי לא לאבד את הכשירות ללחימה בצפון הם מתאמנים תוך כדי הקו. "עם טנק אני לא יכול להסתובב פה עדיין אבל בפעילויות אנחנו משתמשים באמצעים ויכולות שנפעיל במצב אמת. השבוע למשל אנחנו מסתובבים עם הרכבים והפק"לים שנשתמש בהם בלחימה וכל השבוע מתרגלים נהיגה מבצעית בתנאי חשיכה. כולם מבינים שגם בלחימה, איו"ש זה לא לבנון. גם צוק איתן זה לא לבנון. מבינים את זה ומתאמנים המון, גם מביאים מילואימניקים למורשת קרב, אבל בסוף צריך לקבל את הבומבה כדי שזה ייקלט".
לצד הסכנה יש פה גם לא מעט הקרבה. ספק שבבית של סא"ל נועם מיכאל מפקד הסיירת או של הוריו ישנים טוב בלילה. מיכאל עצמו שומר על פאסון, מספר שהוא לא ישן בלילה רק בגלל הדאגה לאנשים עליהם הוא מפקד.
"לפני יומיים הצטרפתי לאימון של החבר'ה שלנו שביצעו עם הג'יפים נסיעה חשוכה מנבי מוסא לכיוון מצוקי דרגות. אני מסתכל עם האמר"ל בזמן שהלוחמים החליפו רצועות להאמרים, רואים את ים המלח. נוף מטורף ואז אחד החבר'ה אומר לא ייאמן שאנחנו כל כך נהנים וגם מקבלים על זה כסף. ואז לוחם נוסף אמר שזה הרבה יותר גדול, שאנחנו עושים משהו משמעותי ונהנים ממנו. זה גם השיח עם אשתי. הילדים עם חרדת נטישה כל פעם שאבא הולך ויש הרבה קושי. אבל בסוף הם אומרים שאבא עושה משהו. אין ספק שזו הקרבה, אני לא חושב שיש משהו יותר משמעותי מזה וכן, אני נהנה מזה, בטח כשאני רואה בגב את כביש 443 כשאנשים יכולים לנסוע בו".
"כל היחידה הפכה להיות סיירת"
בימים אלה מציינים בגדס"ר צנחנים 20 שנה להקמת היחידה במתכונת הנוכחית שלה. במקור הסיירת הוקמה באמצע שנות ה-50. עד שנת 2002 פעלו במסגרת חטיבת הצנחנים פלוגות חטיבתיות עצמאיות בהן הסיירת. באותה שנה הוחלט לבצע שינוי ארגוני בכלל חטיבות החי"ר ולהקים את הגדס"רים.
אל"ם (במיל') שמואל קלימי נקרא להוביל את המהלך בחטיבת הצנחנים ולהקים את הגדס"ר, שמאחד למעשה את היח"טיות (היחידות החטיבתיות "עורב", פלחה"ן, פלנ"ט) ובהמשך משנה ומתאים אותן לשדה הקרב המשתנה. הוא מקבל את המינוי כמפקד הגדס"ר הראשון, אחרי שהתקדם בסולם הפיקוד במסגרת גדוד 101 בימי הלחימה של צה"ל בדרום לבנון, ואחרי שהיה קצין אג"ם של חטיבת הצנחנים בתקופה של אביב כוכבי כמח"ט.
"עד אז היו שלוש יחידות חטיבתיות שכל אחת הוקמה במעלה הדרך של החטיבה", מסביר קלימי, "לכל יחידה היה את העבר המפואר שלה והייעוד הספציפי שלה. בתקופת שאול מופז כרמטכ"ל החליטו לאחד את היחידות לגדודים בכל חטיבות החי"ר ולמעשה הקמנו יחידה מאפס".
עד לשנה זו לכל יחידה היה מסלול הכשרה משלה על פי יעוד עם לוגיסטיקה נפרדת. "היחידה קמה בכ"ט בנובמבר 2002, מיד אחרי חומת מגן כשברקע כל האירועים שהיו אז ביהודה ושומרון". קלימי מספר ש"מיד מצאנו את עצמנו בגלים של מעצרים".
הוא מסביר שהרקע להקמת הגדס"רים היה הבנה של הצבא שיש להוסיף עוד גדוד שיכול לבצע את המשימה. "השילוב של שלושת היחידות, יכולת הניהול שלהן במלחמה ובט"ש היה ריכוזי ונכון יותר, כשבין השורות אני יכול להוסיף שנדרש סדר עם יכולת בקרה ושליטה טובים יותר".
לאורך השנים הגדס"ר עברו לא מעט גלגולים נוספים. "בהתאם להתפתחות של האויב, הטכנולוגיה והאמל"ח, שמחייבים אותנו להיות רלוונטיים ומתאימים לצרכים המבצעיים. מה שקם פה זה צוות קרב משולב של יחידות סיור, נ"ט וחבלה שהערך שלהם גדול יותר. כמובן שבתחילה מפקדי היחידות והלוחמים לא הלכו בראש מורם לכיוון הזה".
זה לא רק המקום המבצעי. מדובר ביחידות מוכרות שלכל אחת מהן מסורת בת עשרות שנים. זה לבדו הערים לא מעט קשיים עבור קלימי ואנשיו שנשלחו להקים את היחידה.
"היה צורך לעשות תהליכים שלמים של ארגון וגם לתת לזמן לעשות את שלו. בסוף הדור מתחלף כל שנתיים שלוש עד שמגיע זה שלא ידע את קודמו. כמובן שלמורשת כמו גם המשפחות השכולות זה משהו בעל ערך רב, שהיינו צריכים לשמור עליו. במקביל ללכת על הצד החכם ולא תמיד הצודק. אני זוכר שהיו למשל שעות של דיונים על הסמל של היחידה, ממש פעלנו בכל הכוח שהדבר הזה יישמר ורק עכשיו ביטלו את הסמלים של היחידות, אחרי ששינו להן את הייעוד".
היו שם אפילו דיונים שלמים על המספר הצבאי של היחידה, האם זה יהיה שלוש ספרות כמו בגדודים או ארבע ספרות כמו ביחידות מיוחדות, שעל זה הם התעקשו. "היו מפקדים שהרימו גבה ושאלו למה היחידה צריכה סמל. אני אמרתי שאם למרצדס יש סמל מיוחד אז גם היחידה צריכה את זה. היו על זה דיונים על גבי דיונים כשלצד זה, התעקשתי גם על טקסיות שתייצר מסורת".
אל"ם (במיל') קלימי מספר ש"בצבא אין זמן לעצור כך שבפועל היחידות פעלו במשותף ויחד תחת פיקוד היחידה. מהרגע הראשון לא הפסקנו לעבוד כל לילה, ברמאללה, שכם וכל מקום שהיו צריכים אותנו. הבאנו לפעילות את הערך המוסף של היחידה, אם זה תנועה חרישית עם רכבים ולייצר תצפיות ארוכות. האורגן הזה ידע לנגן יחד מאוד מהר כשכל אחד מביא את הייחוד שלו".
קלימי מספר שאחרי 20 שנות פעילות: "כל היחידה הפכה להיות סיירת כשלכל פלגה יש ייעוד שונה ומסווג ברובו", למשל היכולת להפעיל מבנים שלמים של רחפנים, גם הייתה הצטיידות במרגמות ניידות ואיתן פצמ"רים מדויקים, כמו גם אמצעי תצפית והכוונה מיוחדים או טילים.
קלימי מספר שבפן האישי שלו, "היה פה אתגר משמעותי בלייצר יחידה מאפס על בסיס יחידות עם מסורת ארוכת שנים. אבל מול האתגר הזה היה פה סיפור גדול בלהוביל שינוי כל כך מהותי ביחידה, משהו שמעניק סיפוק מאוד גדול".
(עדכון אחרון 30.4.2022, 07:35)
