"בכל יום חמישי הייתי נוסע לאסוף אותם מהצבא ובכל ראשון מחזיר אותם. הטרגדיה היא שדווקא בפעם בה הם החליטו להפתיע את אשתי רחל ז"ל ביום ההולדת שלה ולקנות לה מתנה, חיכה להם אותו בן עוולה בתחנת האוטובוס שהתפוצץ שם".
במילים הללו מתייחס יעקב שוורצמן (אין קשר לכותב שורות אלו), אביה של אפרת ז"ל, לבתו שנרצחה יחד עם בן זוגה יונתן (יוני) פלג בפיגוע ההתאבדות בטרמפיאדה סמוך לבסיס צריפין בשנת 2003 בו נרצחו תשעה ישראלים ועוד 18 נפצעו.
יוני ממושב ינוב שבשרון ואפרת מהיישוב גני יהודה (שאוחד בשנים האחרונות עם סביון) שירתו בבה"ד 7 של חיל הקשר בצריפין, שניהם בתפקידי הדרכה, שם הכירו והתאהבו. שנה וחצי היו יחד עד לפיגוע הנורא שקטע הכל.
הסיפור שלהם ייחודי. שני חיילים, בני זוג, שנהרגו יחד. לא היו לוחמים, לא הוצבו בחזית, ובדיוק בפעם הבודדת שבה לא חזרו הביתה בדרך הרגילה - נרצחו בפיגוע. הדבר מקבל משנה תוקף מסיפורו של יוני, שחשש משירות קרבי ובסוף מצא את מותו מפעולת טרור בלב המדינה.
עד לפיגוע, ההורים לא הכירו. "יוני היה כמו בן בית אצלנו", נזכר יעקב, "אפרת הייתה יפה מבפנים ומבחוץ, אהבנו אותה כמו בת", אומר מצידו יוסי ומוסיף: "יעקב היה מסיע את שניהם ממש כמו הנהג הצמוד שלהם, מוריד אותם במושב ונוסע הביתה, אבל רק אחרי שקרה הנורא מכל דיברנו".
"הוא דחה את הגיוס ביותר משנה", מספר יוסי פלג, אביו של יוני. "היו לו הרבה חששות, הוא ממש פחד להיות קרבי ושיקרה לו משהו. במשפחה שלנו כולם שירתו בצה"ל ובסופו של דבר גם הוא התגבר על החשש והתגייס. בתחילת השירות הוא לא אהב את הצבא, אבל אחרי שנכנס לעניינים בחיל הקשר ועבר את הקורס הכל השתנה ואני הייתי בטוח שהוא עוד יחתום קבע".
הכל הוביל לטרמפיאדה
סא"ל שלומית הייתה המפקדת של יוני בזמן הפיגוע ולפני כן פיקדה גם על אפרת. רגעים אחרי הפיצוץ בטרמפיאדה היא הגיעה לזירה ואת מה שראתה שם לא תשכח לעולם, כמו את זכרם של השניים. "הייתי המפקדת הישירה של יוני ואת אפרת הכרתי כמדריכה אצלנו בענף המקצועות, ולמרות שכבר לא הייתה חיילת שלי אהבתי והערכתי אותה. יוני היה בחור מדהים, צנוע ביישן ושקט ומבחינתי לקחתי אותו כפרויקט".
שלומית נזכרת שבאותו יום יוני אמור היה להיות מוקפץ לתורנות, "אבל אז חבר שלו נכנס למשרד שלי בבהילות וביקש בשמו לצאת לאפטר. ביקשתי שיוני עצמו יגיע אליי ואחרי שהסביר לי, התעקשתי שיצא לאפטר עם אפרת כדי להפתיע את אמא שלה. עמדתי על כך שיצא מול המפקדים שמעליי וזו החלטה שהולכת איתי, עד היום אני מצטערת על כך כי זה היה שעות לפני הפיגוע".
"האירוע עצמו קרה ממש מול עיניי", היא מתארת את השניות שלאחר הפיצוץ, "הייתי בין הראשונים שרצו אל הפצועים. כשהגעתי למקום לא ראיתי את יוני ואפרת בשלב הזה, גם לא העליתי בדעתי שבשעות שעברו מאז שחררתי אותו לצאת הוא עדיין היה בטרמפיאדה מחוץ לבסיס. כשראיתי שמעלים את אפרת לאמבולנס מיד עשיתי את החיבור וחששתי ליוני".
"כשזה קרה בדיוק עבדתי בעסק שהיה לי במושב", נזכר אביו של יוני ברגעים בהם השתנו חייו מקצה לקצה. "שעות אחר הצהריים היו רגועות ושמעתי רדיו כשפתאום הודיעו על הפיגוע. אחרי כמה דקות החלטתי לנסות להתקשר ליוני וכשהוא לא ענה החרדה התחילה להשתלט עליי. קיבלתי טלפון מקרובת משפחה שהודיע לי שהוא פצוע, מיד עזבתי הכל ונסעתי לכיוון צריפין, נסיעה שנמשכה נצח".
כשהגיע למחסום תחילה לא אפשרו לו החיילים לעבור, עד שככל הנראה קיבלו הוראה אחרת. "הפנו אותי לבית החולים אסף הרופא וקשה מאוד להיזכר באותם רגעים. ישר נצמדו אליי רופאים, ראיתי שחור בעיניים. אני רק זוכר שהרופא בא ואמר לי, עשינו את כל המאמצים והוא לא שרד. צעקתי צעקה גדולה ומרה, זה היה כמו סכין בלב ומאותו רגע – החיים השתנו".
"עבדתי באיזור פתח תקווה", משחזר אביה של אפרת איך נראו הרגעים הללו אצלו. "אשתי התקשרה והודיע לי על הפיגוע, בהתחלה עוד אמרתי לה שאסיים משהו ואגיע, לא עיכלתי את הבשורה, ברגע הראשון אתה לא מאמין ואומר הפיגוע היה אצל מישהו אחר. אחרי שאשתי לא הצליחה לתפוס את אפרת הבנתי שצריך לעזוב הכל ולמהר לשם".
"כשהגענו לאיזור הפיגוע הפנו אותנו לבית החולים. נכנסנו למיון, אמרו לנו שהיא בניתוח ועוד הייתה לנו תקווה, קיבלנו זריקות הרגעה ואז התחילו להתקבץ שם החברות של אפרת. הרופא ניגש ואמר שלצערו לא נראה לו שהיא תצא מזה, בגלל שרסיס פגע לה בעורק הראשי. נכנסנו המומים לראות אותה בפעם האחרונה ונפרדנו".
מאז בכל שנה הם נפגשים יום אחרי יום, באזכרות של הילדים, מאחר ואפרת נפטרה יום אחרי יוני. גם מהלך השנה הקשר נשמר ויש מפגשים נוספים. "חיל הקשר לא עזב אותנו. בכל חנוכה מזמינים אותנו להדלקת נרות, הצבא רואה מטרה וחובה להיות איתנו", אומרים האבות.
"חשוב להבין שמדובר ביחידה עורפית, לא כזו ששכול הוא חלק מהסביבה שלה עד לאותו יום בו חיילים שלנו נהרגו", מסבירה שלומית המפקדת של יוני. "היה שבר גדול, בטח כשמדברים על השניים האלו שהיו אהובים על כולם. כקצינה צעירה ההתמודדות היתה קשה, המפקד שלי היה בדיוק בחו"ל ודאגתי לכל ההספדים ולדברים הנוראיים שלא הכרתי ואף אחד לא רוצה להכיר".
"כמפקדת לא בחרתי בדבר הזה ולא פיללתי לו, בהחלט זה אירוע שעיצב את דמותי, גם כאדם", מוסיפה שלומית. "זה דבר שמאוד מכניס לפרופורציות ומדייק אותך מבחינת מה חשוב באמת. מאז, רציתי ללמוד כל פרט על כל חייל שיש לי, גם אם אני מפקדת על מאה חיילים".
"את הסיפור שלי אני רואה כגורל"
יעקב, אביה של אפרת, הוא בן יחיד לניצולי שואה שהיה קשור מאוד לבתו "בתור הורה הייתי גאה בה על האישיות שלה וההישגים שהגיע אליהם בכל מקום, בית הספר, תנועת הנוער והצבא. אני ואפרת היינו קרובים והיא סיפרה לי הכל". לאחר מותה אחיה של אפרת התגייס לבקשתו ליחידה בה שירתו השניים ושירת בה גם הוא.
לאביו של יוני יש ילדים מנישואים שניים, שאחד מהם יתגייס בקרוב. "הם מכירים את יוני יותר מהתמונות. הבת הייתה בת שלושה חודשים ונהרג, אבל הבן היה מעל גיל שנה ויש אפילו קצת תמונות משותפות של יוני ואפרת איתו. לבן שלי כבר יש תאריך גיוס ואני כולי מלא חרדה, לא חשוב לאיזה תפקיד ילך, אבל הוא ישרת, זה בטוח".
לדברי האבות, נקמה ברוצחים היא לא משהו שמעסיק אותם. "קיבלנו מהצבא דו"ח שחוליית החמאס שרצחה אותם נתפסה, אבל מאז ממה שידוע לנו הם שוחררו בעסקת חילופי שבויים", הם מעדכנים. אביו של יוני גם מדגיש: "כל החיים שלי עבדתי עם ערבים ופלסטינים, זה לא הפך אותי לשונא. את הסיפור שלי אני רואה כגורל, הילד לא רצה ללכת לקרבי כי הוא פחד מהמוות אבל בסוף זה חיכה לו מעבר לפינה בטרמפיאדה".
"אחרי שזה קורה", משתף אביו של יוני, "אתה שואל את עצמך אם זהו, אבדה שמחת החיים שהייתה לי. תודה לאל לא איבדתי את שמחת החיים, אנחנו חיים עם השכול ושומרים על שפיות, חדוות חיים ואורח חיים נורמלי ככל האפשר".
מה שחשוב להם היום זו ההנצחה, לדבר על הילדים, להנכיח אותם ביום-יום. "חשוב לי איך יזכרו את אפרת, ליצור לה הנצחה ראויה", מציין יעקב. "במשך תקופה ארוכה נאבקתי שתהיה לה אנדרטה בגן השעשועים בה גדלה, שיחקה והעבירה הדרכות בתנועת הנוער. בהתחלה הייתה התנגדות אבל לא ויתרנו, עד שהבקשה אושרה".
על שמו של יוני מתקיים כבר השנה החמישית מירוץ ניווט. "הוא משפחתי, לא לספורטאים בלבד", אומר אביו. "המטרה היא המפגש של אנשים שבאים ומחזקים אותנו, זה נותן לנו המון אנרגיות. בשבועות האחרונים הקמנו גם מועדון נוער במושב ינוב לזכרו. אי אפשר להסביר כמה זה חשוב לנו. הבן איננו, אבל לפחות יזכרו אותו".
"עד היום יש תמונה של יוני על שולחני", מספרת סא"ל שלומית, שהמשיכה מאז במערכת הביטחון, "בכל שנה אני מפרסמת שעה בלו"ז שנקראת "שלומית מספרת על יוני" ומי שמעוניין מגיע כדי לשמוע עליו. מבחינתי זו התרומה הקטנה שלי להנצחתו ולשמחתי בכל שנה יש מי שרוצים לבוא ולשמוע את סיפורו של יוני".
"מה שמופלא בסיפור של יוני הוא שהחברים שלו לא משים מהמשפחה מרגע שזה קרה. הם התחתנו, נולדו להם ילדים ועדיין יש קשר אמיץ, הרבה בזכות יוסי והמשפחה. הם ידעו לתעל את הכאב למקום מזמין ומאפשר, לזכור את יוני בטוב".
"יום הזיכרון? בשבילי כל לובש מדים הוא זיכרון חי". מסכם אביו של יוני כשנשאל על כך, "כל פיגוע שאני שומע עליו מחזיר אותי ליוני". מבחינת אביה של אפרת, יום הזיכרון הוא היום בו מאפשר לחבריה של אפרת להיזכר בה. "לא רק ביום הזיכרון, יש עוד כמה אירועים במהלך השנה שכל החברות של אפרת מגיעות אליי הביתה, לחדר ההנצחה שעשינו לה, אנחנו יושבים יחד ומזכירים אותה. הן מגיעות עם הילדים שלהן, זה קשה אבל אני מטבעי מפרגן להן, מרים את הראש וממשיך הלאה. אלו החיים".