בפעם שעברה יצאו שלוש חיילות ברות מזל לדייטים עם עידן רייכל, ירון ברובינסקי ורז מאירמן, עשו קצת חיינדלעך ושוחחו על נושאים ברומו של עולם. אז מה, חשבתם ששכחנו את החיילים? גם הם בחרו במפורסמת האהובה עליהם, ולקחו אותה לדייט לוהט. למזלכם, הכל מתועד.
פגישה בין תותחן שלא מפסיק לירות שאלות, לכוכבת ילדים שלא מפחדת לענות על כולן
היא: עמית פרקש, בוגרת להקה צבאית וכוכבת השעה בעולם הילדים.
הוא: רב"ט יאיר אטיאס, לוחם בחיל התותחנים.
התפאורה: מסעדת "בנדיקט", הרצליה.
שעת בוקר לא מוקדמת, אבל נדמה שיש כמה קורי שינה שעמית פרקש טרם הספיקה לגרד מעצמה. אחרי ארבע הופעות רצופות בפסטיגל, קצת קשה להאשים אותה. מולה יושב הלוחם יאיר אטיאס, שלעומתה הגיע עם אנרגיות מחודשות אחרי סוף שבוע בבית, ויורה לכיוונה שאלות בקצב. הוא זוכה לא פעם לתשובה שהיא מעט – איך נאמר ככה שעמית תבין? – חצויה.
בתור התחלה, מי שמגיע מהצד השני של צה"ל, מבקש להבין מבוגרת הלהקה הצבאית של חיל האוויר מה קרה למעמד הלהקות הצבאיות. "פעם להקה צבאית הייתה נחשבת למשהו מטורף, ואת יכולה לקחת לדוגמה את להקת הנח"ל. בשנים האחרונות מסתכלים על הלהקות שיש וקשה לומר שבעוד 40 שנה ידברו עליהן".
"למען האמת", עמית משיבה מיד, "אני לא ממש יודעת לתת לך הסבר לזה".
כשהיא רואה את המבט המאוכזב בעיניו היא מנסה מחדש. "אולי כי יש היום הרבה אמנים מחוץ לצבא שמגיעים להופיע מול חיילים. החיילים תופסים את זה כדבר הרבה יותר שווה מאשר הופעה של חייל שהם לא מכירים. ככה זה בעיני החיילים כמובן, לא בעיניי. אבל השאלה היא לאן אתה מתפתח משם – הרבה אנשים שהיו בלהקה צבאית מגיעים לתעשייה. אם אני אשאל חבר'ה מהפסטיגל – הרוב שם היו בתאטרון צה"ל או בלהקה צבאית".
יאיר: "היה סביבך הד תקשורתי בתקופת הצבא?"
עמית: "חודשיים אחרי שהתגייסתי ניגשתי לאודישן מחוץ לצבא. לא ידעתי שאסור לי, והייתי כזאת קטנטנה וחוצפנית. איכשהו יצא שהתקבלתי. כשהגעתי לשם ראיתי כמה בנות מהלהקה שלי שעמדו להשתחרר. הן הלכו והלשינו עליי על זה שהלכתי. הן ממש לא אהבו את זה. כשהגעתי לצבא כבר הכירו אותי בגלל השיר שהוצאתי לזכר אח שלי תום ז"ל, וככה יצא שהן אפילו לא נתנו צ'אנס להכיר אותי. הן לקחו את הסיפור האישי שלי למקום לא יפה, לא כיבדו את זה וזה הרגיז אותי. הן כאילו קינאו בי, מה יש לקנא בזה?"
לסיפורה האישי של עמית, ניגש יאיר בעדינות. "אפשר לשאול על הסיפור האישי שלך או שאת מעדיפה לא לדבר על זה?" הוא מגשש, והיא מהנהנת. "אח שלי היה טייס בחיל האוויר, על מסוק אפאצ'י. הוא נפל במלחמת לבנון השנייה באחת ההפגזות. הייתה תקלה טכנית והם התרסקו", היא מספרת. "שמעת על זה באותו רגע?" הוא שואל ובוחן את הבעתה. "ישנתי אצל חברה, אז לא ממש ידעתי על זה. באותו בוקר היו בטלוויזיה כל מיני שידורים על מסוק שהתרסק. חברה התקשרה לאמא שלי ואמרה לה שהיא ראתה את זה. אמא שלי נלחצה וחזרה מיד הביתה". "זה היה ממש כמו בסרטים – שדופקים בדלת?" הוא מנסה. "כמעט", היא אומרת, "ההבדל הוא שבמקרה הזה לקח להם הרבה זמן להגיע. הגיעו אלינו הביתה מקצין העיר וכל החברים של אח שלי מהטייסת הגיעו להודיע לאמא שלי".
הקפה של עמית מגיע בדיוק בזמן לשינוי נושא. "עכשיו תורך לספר לי על עצמך. יש לך חברה?" עמית שולפת שאלה מעט טריוויאלית. "לא ממש. קצת קשה בצבא לנהל מערכת יחסים רצינית", הוא מודה, ולא נשאר חייב, "לך היה חבר בצבא?"
עמית: "כן, אבל אצלי זה אחרת. זה לא כמו בנים, שלפני שהם מתגייסים הם רוצים לכבוש את העולם, וכשהם מגיעים לצבא, פתאום כולם רוצים מערכת יחסים, מישהי שכל ערב יהיה להם שיחת טלפון ממנה, לבכות בה ולהתלונן".
יאיר: "מה? לא בוכים בצבא". יאיר שלנו גבר אמיתי, בוכה רק בלילות.
עמית: "יאללה, אני מכירה כבר את כל הסודות".
יאיר: "באמת, באמת שאנחנו לא בוכים בצבא. עדיין לא היה לי רגע שממש שבר אותי, אולי פעם אחת כשקיבלתי ריתוק והייתי ממש שבוז".
"ומה למדת בתיכון?" תורו של יאיר לשנות נושא. "בבית־הספר הייתי במגמת תאטרון, למרות שמעבר לזה לא למדתי משחק", עמית עונה ומפתיעה את הלוחם. "אבל תרצי ללמוד בהמשך?". "אני לא יודעת אם ארצה ללמוד את זה ספציפית", היא משתפת, "דווקא חשבתי הרבה זמן לעשות תואר בפסיכולוגיה".
יאיר: "באמת? למה דווקא התחום הזה?"
עמית: "אני מאוד אוהבת לחקור, להבין את המשמעות של כל דבר. כל הזמן אני משחקת משחקים עם עצמי כשאני פוגשת בן־אדם חדש, אני ממש עושה עם עצמי טריוויה – מה הייתה הילדות שלו, איזו משפחה יש לו, אילו מערכות יחסים הוא ניהל".
יאיר: "את עושה את זה גם עכשיו?" (10 נקודות על האומץ).
עמית: "עכשיו לא, אני עייפה מדי. הראש לא עובד לי. אבל אני עושה את זה הרבה, ולפעמים זה אפילו מצחיק אותי".
"אפשר ללמוד מזה הרבה על אנשים אחרים וגם על עצמך", הלוחם מנתח את בחירתה. "אני למדתי פעם על שפת גוף – למשל, אם אתה יושב עם ידיים ורגליים מוצלבות, זה אומר שאתה מופנם", הוא מסביר. "מאז אני שם לב לצורת הישיבה שלי".
פרקש מציצה בשעון, והזמן שדוחק מזכיר לה שבעוד שעות אחדות תמצא את עצמה שוב מפזזת על בימת הפסטיגל. "זה הפסטיגל השני שאני מופיעה בו, וזו חוויה אדירה", היא אומרת בהתרגשות. "בשבילי זאת הגשמת חלום. לא הרבה אנשים יודעים מה הם רוצים לעשות מגיל צעיר, ואני תמיד ידעתי. זה קצת קיטשי מה שאני הולכת להגיד", היא מזהירה, "אבל פתאום קלטתי כשעמדתי על הבמה לפני כמה ימים שאני במקום הזה. הייתי כל כך מאושרת ונורא התרגשתי פתאום".
הזמרת שהפכה לחיילת בגיל 30 חושפת בפני לוחם מביסל"ח איך כמעט יצאה לקורס צלפים
היא: מאיה בוסקילה, זמרת ושחקנית.
הוא: סמל עידו הלר, מ"כ בביסל"ח.
התפאורה: מסעדת "BBB - Burgus Burger "Bar, תל אביב.
אחרי חודש עמוס הופעות בפסטיגל, מאיה בוסקילה כבר התרגלה לאהדת הילדים. לאהדת החיילים, מתברר, היא צריכה עוד להסתגל. כשהיא פוגשת את סמל עידו הלר שבחר בה מכל הזמרות בעולם (או לפחות בישראל), היא ממש לא מצליחה להישאר אדישה. "די! אתה מתרגש ממני?" היא מופתעת מפניו הסמוקות של המ"כ הקשוח. "זה ממש מביך אותי", היא מודה כשעידו ממהר לאשר. "למה רצית להיפגש איתי?" היא מבקשת להבין.
עידו: "התקשרו אליי ושאלו אם אני מעוניין לצאת לדייט עם אישיות מפורסמת. כמובן שישר הסכמתי. ידעתי שאני רוצה לפגוש זמרת ו...בסוף בחרתי בך".
מאיה: "די, הציעו לך עוד כמה זמרות? אני פשוט לא מאמינה! אני מרגישה כאילו ניצחתי בתחרות יופי. ואני אוהבת את זה".
עידו: "אני מרגיש שזכיתי".
"זכית בגלל איך שאני נראית, או כי אתה באמת שומע את המוזיקה שלי?" מאיה מקשה. "כי אם זו האופציה הראשונה אני אקום ואלך".
"לא, אני אוהב את השיר הראשון שהוצאת – 'הלב'", עידו מנסה להיחלץ מהשאלה המתקילה.
"הוא לא הראשון", היא מצננת את ההתלהבות. "אבל באמת? זה השיר האהוב עליך?"
"הוא לא הראשון, אבל בזכותו פרצת לתודעה", עידו מתקן.
"בקיצור אתה אוהב שלאגרים. לא מעניין אותך, העיקר שיהיה שלאגר", היא מסכמת בנימה חצי ביקורתית. תודו שהיא לא ממש הטיפוס שהייתם חושבים שיהיה מסוכסך עם המיינסטרים.
כשמפלס ההתרגשות והטונים קצת יורד (או לפחות כך נדמה לנו), מאיה מתפנה לתחקר את מאמי – סליחה, את עידו – על שירותו הצבאי.
מאיה: "נו, מאמי, אז ספר לי קצת על עצמך".
עידו: "התגייסתי לחטיבת הנח"ל כלוחם, יצאתי לקורס מ"כים ונשארתי אחרי זה בביסל"ח בתפקיד מ"כ".
"איזה מהמם. ואוו. תפקיד־תפקיד", היא מתרשמת. "אני יודעת שזה קורס קשה. אז מה, אתה נשאר שם לישון או שאתה חוזר הביתה?" אחרי פאוזה לא מאוד דרמטית היא מכה על חטא. "אוי, נו, ברור שאתה נשאר. איזו שאלה בכלל אני שואלת. מטומטמת".
ואולי לא מטומטמת, אלא פשוט אחת שלא הכירה את המערכת הצבאית מספיק מקרוב. בוסקילה, להזכירכם, התגייסה באקט די נדיר רק בגיל 30 לשירות צבאי בן שנה. "הזיכרון הכי חזק שלי הוא מהמטווחים", היא פוצחת במור"ק. "גיליתי שאני יודעת לירות מעולה, אפילו רצו לקחת אותי לקורס צלפים. אני לא צוחקת איתך, הייתי מעולה". שאפו.
"ואיך היה להתגייס מאוחר, הניסיון בחיים עזר לך?" עידו מסתקרן. "הטירונות עברה עליי מאוד קשה, כולן היו שם ילדות בנות 18 שרצו לצלם אותי כל הזמן", היא מרצינה, אך ממהרת להוסיף, "אתה מרגיש אחר כך סיפוק שעברת את זה. אני זוכרת את זה כחוויה משמחת ומאתגרת, שבסך הכול נתנה לי הרבה כבוד".
"מה היה התפקיד שלך?" עידו נצמד לנושא.
מאיה: "הייתי מעבירה הרצאות לכיתות י"א־י"ב על השתמטות מצה"ל. זה חשוב ונהניתי לעשות את זה".
"הדבר שאני אקח איתי הלאה מהצבא הוא ללא ספק מסע הכומתה", עידו ממהר לשתף, ומאיה לא נשארת אדישה, "טקס של מסע כומתה, איזה מושלם ומרגש. לי אין הרבה זיכרונות חזקים מהשירות, אולי חוץ מהרצון שלי שזה כבר יסתיים".
אבל בינתיים הדייט הוא זה שמתקרב לסיום, וזה בדיוק הזמן של מאיה לדלות עוד פרטים. "אז רגע, מאיפה אתה?" היא מתעניינת.
עידו: "מנתניה".
מאיה: "די!!! גדלתי שם! מאיפה בנתניה?"
עידו: "מפולג".
מאיה: "איזה קטע. המנהל שלי, אבי גואטה, גר בפולג".
אולי כל אחד מהשניים ממשיך עכשיו לדרכו, אבל אנחנו יכולים לחתום לכם כשבפעם הבאה שמאיה תבוא לעשות עסקים בפולג, היא תקפוץ להגיד שלום.
נכון שבצבא אומרים "כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים"? שימו על החוף צנחן ודוגמנית ותקבלו דיון על קצפת
היא: הילה נחשון, דוגמנית ומגישת טלוויזיה.
הוא: סגן דולב סאי"ט, סגן מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד 101 של הצנחנים.
התפאורה: מסעדת "כחול", חוף תל ברוך, תל אביב.
את הדייט שלהם פותחים הילה נחשון וסגן דולב סאי"ט במסעדת סושי בצפון תל אביב. נדרשות להם בדיוק חמש דקות כדי להתוודות ששניהם לא בדיוק טובים עם צ'ופסטיקס, והשניים מחליטים בספונטניות לנצל את היום היפה שבחוץ לישיבה על החוף. אחרי שהם שוקעים בספה המפנקת של מסעדת "כחול" בחוף תל ברוך, הם מתפנים לדבר על עניינים ברומו של עולם. מילקי, למשל. "את יודעת שהמילקי חזר לצבא?" מבשר הסמ"פ לפרזנטורית בדימוס של מעדן השוקולד. "כשאני התחלתי את הצבא עוד היה מילקי ואז נפסק וחילקו רק פרילי, ועכשיו החזירו את המילקי".
"טוב, מילקי פי מיליון יותר שווה", מגלה נחשון שרידי נאמנות למותג ואז יורה באגביות: "איך אתה אוכל את המילקי שלך?" שאלה שכבר מזמן איבדה את תמימותה. "מתחיל מהקצפת ואז עובר לשוקולד", משיב דולב בחושניות. קלאסי, עשר נקודות. "אני מהמערבבים", הילה קוראת תיגר, "למרות שאני חייבת להגיד שאחרי שעשיתי את הפרסומת לא יכולתי לאכול מילקי במשך שנה. אפילו לא לחשוב על זה".
דולב: "כי אכלת יותר מדי?"
הילה: "כן. בסוף הצילומים הם שלחו לי הביתה שלושה מארזי מילקי – אספקה לכל החיים. בפרסומת גם הוסיפו לגביע קצפת בלי להמתיק, רק כדי שזה ייראה יפה".
אבל נראה שהילה לא מתכוונת לתת לזיכרונות הקצפת לקלקל את הרגע. בכל זאת, מאז עברו כבר יותר מחמש שנים – במהלכן הספיקה ללדת, להתגרש ואפילו להכיר בן זוג חדש (שהוא אגב בעל המסעדה שאליה גררה את דולב). וכך, כדי לסמן את גבולות הגזרה של הדייט, היא ממהרת לשתף את הקצין הצעיר בפק"ל תמונות שכל אמא מחזיקה באמתחתה. בהינף אייפון היא מציגה לו תמונות וסרטי וידאו של נינה, בתה בת השלוש, שכבר בגילה הצעיר מתאמנת על שירה באנגלית. מי אמר נינט?
"איזה יפה! חמודה אמיתית", מתרשם דולב לקול צחקוקיה של הילה.
הילה: "אתה לא מבין איזה כיף זה שילד נכנס לך לחיים. זה האושר בהתגלמותו. אם הייתי בנויה לזה פיזית, הייתי עושה עוד ארבעה".
דולב: "היריון זה דבר קשה, הא?"
הילה: "כן. טוב, בשביל דברים טובים צריך להשקיע".
ואם כבר בהשקעה עסקינן, הילה מנצלת את הרגע כדי להתעניין בגזרה של הסמ"פ. "איזה סוג של כושר אתה עושה? אתה רץ?" היא שואלת. "כן. אני רץ הרבה", הוא גאה להודות. "בצבא אתה לא מתאמן בשביל היופי, למרות שזה עוזר לדרבן את הלוחמים. יש לנו אפילו קוד שבאמצעותו אנחנו מעודדים אותם להתאמן: 'אם קשה באימונים – יפה בים'".
הילה: "גאוני", היא מתלהבת מכישורי הקופירייטינג של הקצין. "נו, אז תביא לכאן את הלוחמים – שיהיו יפים פה בחוף". לוחמי הפלוגה המסייעת, ראו זאת כהזמנה פתוחה.
השניים לוקחים עוד רגע להתמקם על כורסאות הענק, ובינתיים נראה שהשלבים המתקדמים של השקיעה בים מציתים אצל הילה חשק לסיגריה. "אתה מעשן?" היא בודקת את השטח. "לא באופן קבוע", הוא עונה, "אולי אחת לשבוע. אבל הפעם אני אוותר".
הילה: "האמת שגם אני לא מעשנת באופן קבוע. אפילו אפשר להגיד שפעם בשנה. אבל בכל זאת – דייט איתך! כל כך הרבה חלמתי על זה, אז מה, לא אצנן את ההתרגשות עם איזו סיגריה?" נו, גם מעשנת וגם צינית. "למה המציאו את הקש?" היא ממשיכה במופע. "זה בשביל כוסיות: אם שותים עם קש אחרי ששמים אודם, הוא לא נמרח על כל הפייה".
דולב: "את, יש לך תשובות להכול".
הילה: "בוודאי. תראה, אני כבר זקנה. למדתי דבר או שניים בחיי".
דולב: "גיל 30 בתל אביב זה ממש לא זקנה".
הילה: "31. ואיך אומרים? כבר לא פרגית".
קשה להשכיח מהבלונדה את אובדן הנעורים, ששב ועולה עוד מספר פעמים במהלך השיחה. הילה מספרת לדולב על תערוכת "תשליכהו" שנפתחה לא מזמן, בה הצטלמה לצד גוויות של אפרוחים. את דולב כל העסק הזה די דוחה, והוא מעלה תהיות מקצועיות. "נראה לי שמאוד קשה להיות דוגמנית".
הילה: "מה קשה? נראה לי שלהיות סמ"פ בצנחנים קשה הרבה יותר. להיות דוגמנית זה הדבר הכי קל בעולם. מי שאומרת שזה קשה סתם מתבכיינת".
דולב: "אתן לא עושות צילומי ביקיני באנטארקטיקה?"
הילה: "באופן כללי, לא נראה לי שכבר אצטלם עם ביקיני. די מיציתי. בכל זאת – בת 31".
היא אמנם גדולה ממנו כמעט בעשור ולא מוותרת על אף הזדמנות לציין זאת, אבל גם דולב עושה צעדים ראשונים בעולם המבוגרים, ובעוד פחות משנה הוא יחל את לימודיו לתואר ראשון במדעי המדינה. "אז אתה בדרך להיות רמטכ"ל?" היא מנחשת. "לא, האמת שהתוכנית די ברורה", הוא מרצין, "אני הולך לעשות תפקיד מ"פ, להשתחרר, ואז להיות רועה צאן".
הילה: "וואלה? גדול! אני בעד. כמה שיותר כפרי".
האם יש סיכוי שהשניים יעתיקו את הדייט השני לאיזו גבעה מוריקה בצפון? רק הזמן יגלה.
צילום: מור גל ונועה סיטי אליהו