עוד בנעורי גודלנו על אתוס הגבורה של לוחמי הל״ה שלא הרגו את הרועה הזקן שנתקלו בו בדרך לגוש עציון ואח״כ התברר שהוא הלך והודיע לכפריים שארבו להם והרגום.
גם סיפורי הגבורה של מרדפי הבקעה שם לא ירו באותה אישה בדואית שהתברר אח״כ שהסתירה אחרי גבה את המחבלים היו למופת לנו ש״אנחנו אחרים״, שומרים על טוהר נשקנו ומוכנים לשלם את המחירים על מנת לשמור על רמת מוסר של ״לוחמים יהודים ישראלים״ שנלחמים על צדקת דרכנו.
חלפו כ-70 שנה ואתוס הגבורה השתנה. אין ספק שקצין חיל האוויר ראוי לכל שבח על יוזמה, נחישות וזריזות התגובה בנטרול המחבל באזור הקריה. עדיין זה לא הופך את מעשהו לאתוס של גבורה.
מעל עשרה לוחמים ולוחמות המאיימים ברובי M-16 על אישה מבולבלת מחזיקה בסכין הוא מחזה מביך. אף אחד מאותם נועזים ונועזות לא חשב להתקרב אליה (אפשר גם מאחור) ולנטרל אותה במכת קת רובה או אפילו בדחיפה. הגיבוי מקיר לקיר לירי של המאבטחים (שהותירו אחריהם 13 תרמילים) גרמו לי מבוכה רבה.
התשבחות לכל שוטר או איש ביטחון הממהר לירות (אח״כ קוראים לזה ניטרול), מרמת המנהיגים לרמת מפקדי משטרה בכירים מאוד בתפקיד ובדימוס - משנים את אתוס הגבורה הישראלי.
לוחמות ולוחמי מג״ב והמשטרה וגם אזרחים עוברי אורח אינם אלו שמשנים את אתוס הגבורה שלנו. מנהיגנו הזורעים בנו פחד ובהלה הם האחראים לכך. כשראש עיר קורא לכל האזרחים ״להתגייס למילואים״, לשאת נשק ולהילחם בכל מפגע הוא גורם לתחושת בהלה, למחשבה מוטעית שקיומנו בסכנה ויש להיות קלים על ההדק מול נער בן 13 ואישה בת 30.
אך אתמול ראינו איך הפניקה גבתה את חובה בהריגת אדם חף מפשע שבטעות נחשב כמפגע ונורה כשהוא זוחל ואין בידיו או בהתנהגותו שום סיכון למי בסביבתו. גם הלינץ' שבוצע בו הוא התוצאה של הלהטת הרוחות על בסיס הפחד שזרענו באזרחינו.
לקחת סיכון, לא למהר לשלוף
מתחושת עם חזק והצבא החזק במזרח התיכון הפכנו למבוהלים החוששים לצאת לרחובות ירושלים ולמרחב הציבורי בכל מקום. 3,000 אורחים מחו״ל שלא חששו לבוא לבנייני האומה לכנס האסטרונאוטיקה הבינלאומי ראו עיר ללא תושבים, הקפות שמיני עצרת ללא מקיפים ליד הכותל ואת אנשי להב״ה ו״לה פמיליה״ זורקים אבנים על שוטרינו שמנסים למנוע מהם לדרדר עוד יותר את המצב.
נשות ישראל תודרכו בנימה רצינית ביותר ע״י ראש ממשלתנו ״לגלות ערנות, להסתכל לאחור ו...״ חזרנו 70 שנה אחורה לימי ה״קוקו והסרפן״ בה קראנו לכל אשה עבריה להטמין רימון בחזייה ולהחזיק אקדח פרבלום ביד. האמנם?!!! למה אף אחד ממנהיגינו לא חושב לחזק את רוח העם בדוגמא אישית כמו לנסוע בתחבורה ציבורית - אוטובוס או הרכבת הקלה - לשוחח עם האזרחים. לתת להם תחושת ביטחון.
אפשר אפילו לצרף את בני המשפחה, כך שכל אזרח ירגיש שהוא לא נעזב לנפשו מול חדשות מפחידות. בכירי המשטרה צריכים להבליט את ״לוקחי הסיכונים״ ולא את הממהרים לשלוף. לא זאת ההתנהגות שעליה בונים אתוס גבורה.
ראוי לנו שנתאושש במהירות שמא אתוס הגבורה השגוי הזה ידרדר את יכולת העמידה ארוכת השנים לה אנחנו זקוקים בשכונה הקשה בה אנו חיים ורוצים לחיות לעולם.
אסף אגמון הוא תא"ל במילואים, עד לאחרונה ראש מכון פישר למחקר אסטרטגי.