כשמלחמת לבנון השנייה פרצה, אביעד חיון היה מפקד מחלקה צעיר בגדוד 82 של חטיבת השריון 7 האגדית. רק שבועיים קודם לכן הוא איבד את חברו הטוב, סגן חנן ברק ז"ל שנהרג במהלך חטיפת גלעד שליט. שלושה ימים לאחר מכן הוא עצמו נפצע באירוע התהפכות טנק בשטח לבנון. "התרסקנו עם הטנק ולקח לנו שלוש שעות לחזור לישראל", כפי שהוא מתאר במילותיו.
ביום פתיחת המלחמה הוא מאבד ארבעה חברים נוספים, כשטנק של הגדוד שהגיב לחטיפה של חיזבאללה שפתחה את המלחמה, עולה על מטען ומושמד. כך החלה המלחמה הארוכה עבור מפקד מחלקת שריון צעיר, שהחליט לספר על התופת מגובה העיניים של קצין בתחילת דרכו.
ההיסטוריה הצבאית מלאה בספרים של גנרלים כשרובם מספרים על אסטרטגיה או משתתפים במה שמכונה "מלחמת גנרלים", כלומר מאבק גרסאות על אירועים שקרו. מעטים הספרים שנכתבו על ידי הלוחמים עצמם והקצינים הזוטרים שהובילו אותם. ספרים שמביאים לקורא את חוויות המלחמה, את התחושות של מי שנמצאים בחזית, הם נדירים.
(כריכת הספר | עיצוב: שגיא בלומברג)
15 שנים אחרי מלחמת לבנון השנייה, ספר הבכורה של חיון מתפרסם ואיתו העדויות הנדירות של מי שהיו שם על הקרקע. "מ"מ בחזית", מספר את סיפורה של מחלקת שריון בחטיבה 7 מהיום הראשון של המלחמה ועד להפסקת האש.
ספר חשוב שמציג את הדברים בגובה הקרקע כפי שהם במציאות ובלי פאתוס מיותר, החיים תחת אש כפי שהם, לטוב ולרע. ספר על הצבא, השירות בשריון ובטנקים המצטרף לספרים כמו "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת", של עידו פיוטרקובסקי, גם הוא קצין שריון שמספר על חיי היום יום בצה"ל ו"ברעות שריונאים", של ליאור לינדר שגם הם פורסמו בשנים האחרונות.
ב-12 ביולי 2006 אביעד חיון נמצא בביתו, עולה על מדים לראשונה מאז הפציעה שלו בטנק שהתהפך כמה ימים קודם לכן. "שמונה וחצי בבוקר אחי הגדול מקבל הודעה על נפילות (רקטות) בזרעית ומספר לי", הוא משחזר בראיון ל-mako את הרגע בו פרצה המלחמה מבחינתו. "אני בדיוק אמור לעלות לגזרה ולאסוף את הצוות מחדש, אומר לעצמי יא אללה, כולם שם יורים ואני בבית. מתבאס שאני לא שם".
"אני מתקשר לעידן מפקד הפלוגה ושואל אותו מה קורה", ממשיך חיון בסיפור. "הוא עונה לי שהגזרה סגורה ואין לי לאן להגיע, שנתעדכן", אלה ימים אחרים שאין עדיין רשתות חברתיות וגם לשמועות לקח יותר זמן להגיע. מה שחיון לא ידע בשלב הזה, הוא שחיילים נחטפו ונהרגו בפעולה של חיזבאללה וגם שהגדוד שלו ספג את ההרוגים הראשונים במלחמה.
"מה שקרה אחרי החטיפה, זה שטנק נשלח ללבנון, עודד בסיוק, כיום אלוף שהיה אז המג"ד נסע עם ג'יפ, כשלפניו טנק שנכנס למה שמוכנה כיפת הדגל. אחרי כמאה מטר הם עלו על מטען של חצי טון. הטנק פשוט התאדה ממנוע שהוא בגודל של רכב כמעט ולא נשאר כלום", מספר חיון. "מפקד הטנק הוא חבר טוב שלי וככה נפתחה עבורי המלחמה, אחרי שאיבדתי גם את חנן ברק ז"ל".
כיום חיון (37) נשוי פלוס אחד משרת כחבלן במשטרת ישראל. בשיחה הוא מספר על ימים של חוסר ודאות, איך בנה סביבו צוות חדש ובעיקר על ניסיון שלו כקצין זוטר להבין מה קורה. הוא מעיד שהספר שלו, הסיפור של הלוחמים, מובל לא מעט בדרך השכול של החברים שנהרגו לאורך הדרך.
"שבועיים אני במוצב נרקיס ולצבא לקח זמן להבין מה קורה. קראנו לזה אז 'עימות גבוה עצימות'. אנחנו מבינים שיש מצב אחר כשאחרי שבוע אנחנו יורים פגזים בטירוף ואתה רואה את חיל האוויר מפרק פצצות. אבל לקח זמן עד שהבנתי שזה משהו אחר, שזאת מלחמה. רק כאשר כבשו את החלק הצפוני של רג'ר התחלתי להבין".
הוא ממשיך ומספר ש"כמפקד מחלקת טנקים אתה עובד מול מפקדי גדודים וחטיבות, כי זה טנק וכולם רוצים שתתצפת עבורם ותירה. גם להם לא היה ברור בשלב הזה שזאת מלחמה". רק אחרי שבועיים, צה"ל מפעיל פקודה ששמה "ישיבות נכונות" שזו בעצם כניסה לשני הקילומטרים שקרובים לגדר הגבול. תופס שם שטחים שולטים ומונע חדירות של חוליות חיזבאללה לישראל.
"היה הרבה בלאגן, היתקלויות ופקודות לא ברורות, נכנסים ויוצאים", ממשיך חיון ומספר. "הייתי מסופח עם המחלקה שלי לחטיבת הנח"ל, מנותק מהגדוד שלי, אחרי שבועיים אני חוזר לגדוד ומתחילה ההתקפה. כובשים את מרון א-ראס וחוטפים הרבה ירי מהאגף. הפלוגה שלי כובשת את רכס השקד יחד עם יחידת מגלן, אירוע שהיו בו הרוגים".
אחרי הקרב הזה חיון ואנשיו מגיעים ל"שמורת טבע" של חיזבאללה, אותם יעדים מבוצרים ומפורסמים של הארגון. "אתה מגיע להר ורואה טפטפות וקווי טלפון. מכסי פיברגלס שאם אתה לא נוגע בהם, זה נראה אדמה רגילה". הוא מוסיף ומשתף בתחושות משם: "כשאתה רואה את ההר מהארץ זה נראה תמים. אתה מוריד את המכסה ורואה את המנהרות, מטרות ירי רקטות אוטומטיות, מדים. הכל. ממש יעד קלאסי".
זאת הייתה מלחמה ארוכה שנמשכה 34 ימים. "משהו שהשפיע על הלוחמים". הוא מפקד על הרכס כשבוע וחצי ואז, מגיעה פקודת שינוי כיוון. צה"ל יוצא להתקפה. "אנחנו נכנסים מאזור מלכיה, פורצים את הגזרה המרכזית שהייתה תקועה. ביום האחרון שבו נכנסה הפסקת האש, אנחנו מגיעים לשקיף א-נימל אחרי התקפה של 15 ק"מ. שבע בבוקר יש הפסקת אש ואנחנו עדיין רואים מטוסים באוויר. צחקנו בינינו שצה"ל לא יודע לעמוד בזמנים".
אחר כך הם מקבלים טלפון מאלוף פיקוד צפון, אודי אדם. "הוא אמר לנו 'עשיתם היסטוריה, אתם מדהימים'. זה חיזק אותנו מאוד כי היינו אחרי קרב התקדמות והרגשנו גיבורים. התקדמנו בלילה עם הטנקים בנסיעה עם אמר"לים ובבוקר אתה נוסע אחרי שני D-9 שפותחים ציר, כשתוך כדי יש היתקלויות ואתה מנהל לחימה. בשלב מסוים הנחיתו לנו אספקה בהיטס של חביות סולר. אתה מתדלק את הטנקים ידנית, זה היה סיוט".
דווקא שם נולד הרעיון לכתוב את הספר, למרות שחיון עצמו עדיין לא ידע את זה. "הגיע עודד בסיוק המג"ד, שם ברכס השקיף הוא דיבר על ההרוגים של הגדוד, על הפצועים ואז אמר לנו 'גדוד 82 עושה היסטוריה, אתם עושים היסטוריה ומי שעושה היסטוריה, כדאי לו לכתוב אותה'. אני מקשיב לו, מוצא מחברת מעופשת בטנק ופשוט מתחיל לכתוב תוך כדי הלחימה".
במהלך פגישתנו הוא מציג לי מחברת בת 15 שנים שנכתבה ברובה בזמן אמת, יש שם גם מזכרות כולל מפות קוד, ציטוטים של מפקדים ששמע בקשר ועוד. היסטוריה של לוחם על דפים. אחד הפרטים המעניינים ששמר יחד איתה הוא כרוז שצה"ל פיזר כלוחמה פסיכולוגית בדרום לבנון, "לעם הלבנוני, דעו!!! מלפנים הפנים טובות ומאחורי הגב נחש", עם נסראללה בדמות ראש נחש.
ואז ברגע אחד המלחמה מסתיימת והם חוזרים לישראל. "חזרנו לארץ בזוגות כשטנק גורר טנק אחר שהמכלים שלו התרוקנו לגמרי", מעיד חיון. "הגדוד חזר לאיזה חצי יום כיף בגינוסר שם עשינו טקס לזכר החברים שאיבדנו ולמחרת בבוקר חזרנו שוב ללבנון, שם ישבנו עוד חודש עד להגעת כוחות האו"ם, כדי שחיזבאללה לא יכנס".
חיון מספר על תקופה הזויה מעט. "היינו כבר אחרי מלחמה ועדיין ממש מבצעים מארבים בלבנון. אתה אחרי הקרבות ונוסע כמו שאתה עם הרכב שלך בארץ. כאילו מה זה לבנון בשלב הזה, הכל בקטנה". חיון מסיים את המלחמה בתחושות שקרובות מאוד לפוסט טראומה. תחום חשוב מאוד שמופיע בספר שלו.
"במלחמה הייתי במקום שלא עניין אותי כלום", הוא מרחיב על כך במונולוג מטלטל. "נפלו שתי רקטות ליד הבית שלי ומה שעבר לי בראש זה רק לחזור פנימה. רק המלחמה עניינה אותי. בכניסה הגדולה ללבנון חטפתי רסיס, נפגעתי ועפו לי שיניים. כאבי תופת. כשהגדוד הגיע לאחר מכן לגינוסר, אני יצאתי לטיפול שיניים וראיתי את כל האנשים ברחוב, חיי שגרה כשהם מתלבטים איפה לשבת או איזה חלב לקנות. זה היה נראה לי הזוי כמי שרק כמה שעות קודם לכן היה בסכנת חיים. זה משהו שיכול לשרוט אותך".
הרגע בו הסתיימה מלחמת לבנון היא גם הסיום של הספר שלו. אחרי המלחמה הוא נפצע שוב בפעילות מבצעית והיה בשיקום שנמשך כשלושה חודשים. "אז לקחתי את המחברת שלי, פתחתי מחשב והכנסתי לשם את כל מה שכתבתי במחברת ומה שזכרתי, גם על בסיס שיחות עם אנשים. אבל בגדול זה נשאר במחשב ונשכח".
בתפקידו האחרון היה סגן מפקד פלוגה בשיזפון. השתחרר מהצבא וסיים תואר ראשון. בהמשך מצא עצמו מפקד פלוגה בפנימייה הצבאית בחיפה, שהוא עצמו בוגר שלה. "פגשתי שם נוער מדהים ששמחתי להוביל. חבר'ה איכותיים. חניכים שלי מאז סיימו מסלול בשלדג, טיס ומפקדים בגדודים", מספר חיון.
בסיום של כל מחזור לימוד נהוג לתת מתנה לחניכים וחיון התלבט מה להעניק להם, ואז נזכר בספר שלו שנכח במחשב ומחליט לשכתב ולשפץ אותו, כדי להעניק כמתנה לחניכים שלו שמתגייסים לצבא. "מה יותר טוב מלתת להם את יומן הקרב שמסופר מעיניים של מ"מ, תפקיד שהם יעשו בצבא".
הוא ממשיך ומסביר: "ערכתי וכרכתי את זה, 120 עמודים, לא משהו מקצועי, ונתתי להם את זה אחרי שהורדתי את החלקים הרומנטיים, כי עוד לא היה נעים". בשלב הזה הספר עוד חלום עבורו, עד שפגש את מי שהיה הסמח"ט שלו וסופר צבאי בעצמו, רונן איציק שעזר לו להניע את ההליך של כתיבת ספר.
"זה לא ספר שנכתב על ידי גנרלים", אומר חיון. "הוא נכתב באופן הדוק ואותנטי בקרב עצמו, מגובה העיניים של מ"מים. של הטקטיקה ולא מהלכים של אוגדות. אני תמיד אומר שמי שרוצה לדעת איך מלחמה נראית באמת, שיקרא את הספר הזה".
הוא מדבר המון עם חיילים ומועמדים לגיוס. מעודד להתגייס לקרבי ומספר על לבנון השנייה. "לא מזמן דיברתי בפני פלוגת מסלול והיה לי סמול-טוק עם מפקד הפלוגה, שסיפר לי כי מעולם לא ירה כדור באירוע מבצעי, למעשה כלל לא השתתף באחד כזה".
חיון מסביר ש"הצבא היום לא נלחם וגם כשיש משהו, זה הכל מהאוויר. אני השתתפתי במלחמה על הקרקע ורוצה להעביר איך היא נראית בפועל. אני גם מגיע עם מסר למפקדים, ככה נראית המלחמה וזה מה שיעבור עליכם. חשוב לי לומר להם שיש פה משהו ערכי, למרות ההרוגים ולמרות שקשה, יש פה משימה ומטרה שצריך להשיג".
