לא קל היה להחזיר השבוע את יואב דה פז (40) לאירועי השירות הצבאי שממשיכים לטלטל את חייו במשך שנים. כל כמה משפטים הוא לוקח הרבה אוויר וניכר עד כמה קשה לו.
"התגייסתי בנובמבר 1999 לחטיבת הנח"ל כלוחם", הוא מתחיל ומשתף. "מהטירונות הייתי הקשר של המפקדים ובתחילת האינתיפאדה השנייה באמצע אימון גדודי שלחו אותנו לקו ארוך מהרגיל בגזרת עוטף רמאללה".
שם הגיע האירוע הקשה ביותר מבחינתו בשירותו הצבאי. "היתה הפרת סדר, היינו כוח קטן במקום עמוס אוכלוסיה אזרחית. תוך כדי מחבל בודד הגיח מאחור וניסה לשסף את גרונו של אחד הלוחמים. ראיתי את זה מהש"ג שהיה במרחק של 100 מטרים".
הוא ממשיך ומספר שהכל קרה מהר מאוד, עניין של שניות. "רצתי פנימי וקראתי לקצין הבכיר ביותר שהיה באותו רגע, הסמ"פ. אמרתי לו שתקפו חייל, עוד לא ממש הבנתי מה היה. טסנו החוצה בריצה, ראיתי חייל עף באוויר ושמעתי יריות".
"מרוב פאניקה הבחור שנדקר רץ לכיוון שלנו כשהוא מכסה את הפציעה", הוא מתאר את מצבו של חברו לכיתת הלוחמים, שיצא מהאירוע בחיים. "ירד לו המון דם. הקצין מיד העניק לו טיפול ראשוני ואני תפסתי את הקשר והזעקתי כוחות".
מהר מאוד זה הפך לאירוע גדול שלמקום זרמו כוחות רבים. "כוחות שהגיעו והחלו לחפש את המחבל, אבל הוא נבלע מיד בתוך ההמון בשוק הסמוך. היה שם ברדק שלם".
לאחר אותו אירוע יואב יצא לקורס מ"כים שהיה מבחינתו שינוי אווירה די מוצלח עד לסיומו. "איך שחזרתי לגדוד כבר באותו יום התחילו לי בעיות משמעת. לא מצאתי את עצמי, הייתי נפקד והתקשרו שאחזור מיד".
יואב שהיה חייל טוב נשמע למפקדים וחזר אבל זה לא עזר. "נכנסתי לוויכוח עם אחד המפקדים ואיך שהוא הסתלק יצאתי עוד פעם ליומיים של נפקדות. חזרתי למשפט מג"ד שלזכותו הבין עניין, זכר לי את הרקורד כחייל מצטיין ואמר בוא ניפרד כידידים".
את המשך השירות הוא העביר בקורס צלפים, אחר כך גם כמדריך ובהמשך כצלף תגבור בגזרות השונות כולל עוטף עזה. את החלק האחרון בשירות הוא עשה בשטחים כסוג של משק תיאום של אחת החברות הביטחוניות.
"הבנו שזה לא יכול להימשך ככה"
"אחרי השחרור יצאתי כמו כולם לטיול אחרי צבא ושם הכרתי מישהי מצרפת. עצרנו את הטיול והמשכנו אליה ואת העשור הבא העברתי בצרפת. למדתי לתואר ראשון ואחרי שנפרדנו, הכרתי מישהי חדשה, אשתי לשעבר. הייתי עם תואר, עבודה, זוגיות ונישואין. המסלול הסטנדרטי שכולם עוברים".
מתחת לאותה תמונה של חיים שגרתיים יואב מתאר סבל יום יומי. "לא היו פלאשבקים או ביטויים קלאסיים של פוסט טראומה. אני חווה 5-6 פעמים כל יום ו-3-4 פעמים כל לילה התקפים של לחץ בחזה שמרגיש כמו שריפה וכאבי שרירים".
הוא פנה לטיפול רפואי סטנדרטי מבלי שהבעיה שלו אופיינה. "הלכתי למרפאות כאב וקיבלתי טיפולי פיזיותרפיה כשכל הזמן הבעיה החמירה אבל איכשהו חייתי עם זה בתסכול מתמשך".
אותם התקפים וסבל מתמשך פירקו בסופו של דבר את חייו. "אשתי באותם ימים ואני הבנו שזה לא יכול להימשך ככה ושאני לא מעוניין בילדים במצב הזה. נפרדנו, עזבתי את העבודה, את הכל, חתכתי את החיים שלי".
כשנחת בארץ החלה תקופה בה הסתגר מהעולם שבחוץ. "מהשדה נסעתי ישר למושב של דודים שלי בצפון, נכנסתי לחדר ולא יצאתי ממנו, לא רציתי לדבר עם אף אחד, התביישתי בקריסה וחוסר ההצלחה שלי, הייתי בדיכאון".
בשלב מסוים הוריו של יואב מבינים שיש בעיה ועוברים גם הם למושב. זמן קצר אחר כך מגיע טלפון ועל הקו חבר מהצבא. "לא שמעתי ממנו מאז סוף המסלול, הוא פוסט טראומתי מוכר ששאל אם אפשר לבוא והסכמתי. חשבתי שאעזור לו אבל זה היה הפוך".
אותו חבר קורא לבעיה לראשונה בשמה ואומר ליואב שהוא פוסט טראומתי. "הוא הדריך אותי והסביר מה התהליך מול משרד הביטחון. אני מתחיל תביעה מולם והדבר הראשון שנותנים לך הוא טיפול במרפאה בתל השומר".
"פתחנו הרכב של 3 פוסט טראומתיים וחייל"
יואב מתחיל בטיפול, בהתחלה מפגשים עם פסיכיאטר ותרופות. "הצוות שם אומר לי שלהם ברור שהייתי צריך להגיע מזמן. לא הרגשתי שהטיפול עבד ממש עד לרגע שנשלחתי למטפלת באמנות. אצלה פתאום נפתחתי ודברים התחילו יותר לקרות".
אחרי שנה הוא שומע לראשונה על התוכנית לחינוך מוזיקלי למתמודדים עם הלם קרב, שהייתה אז בפורמט די קטן. "נפגשתי עם יפעת המנהלת, דיברנו ובחרנו כלי". יפעת גרינוולד-כהן שיזמה את התוכנית היא פסיכולוגית קלינית המתמחה בטיפול בהלם קרב.
"שאלתי אותה איך את רוצה בדיוק שאגיע לשיעור שנמצא בתוך תל אביב", משחזר יואב את השיחה הראשונה ביניהם. "אז היא אמרה לי אתה פשוט תקום ותעשה את זה, אין לך ברירה. היא נתנה לי את הדחיפה שהייתי צריך".
מדובר על פרויקט מפתח Soul של הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה תל אביב והתהליך שיואב עבר מאז הצטרף אליו משמעותי מאוד. דברים כמו להגיע לעיר בתחבורה ציבורית או ללכת ברחוב עד לשיעור המוזיקה, לא באו בחשבון מבחינתו עד אותו שלב ולוו בחשש וחרדה רבה.
"עכשיו אני כבר בשנה שלישית בשיעורי מוזיקה על חליל צד אצל דפנה יצחקי", הוא מספר כשתחושת הקלה ניכרת בקולו. "בנוסף פתחנו הרכב של 3 פוסט טראומתיים וחייל מוזיקאי מצטיין שיש לו אישור לצאת מהצבא לחזרות. אנחנו מנגנים יחד אז זה פעמיים בשבוע שאני מגיע לתל אביב ועוסק במוזיקה".
"עם כל הכבוד למרפאות במקום כזה המראות והקולות שונים לגמרי", הוא מסביר, "שם כשהייתי יוצא הרגשתי עוד יותר חולה וכאן אתה מגיע לתל אביב למקום עם מדשאות וצחוק של ילדים מסביב. אתה מרגיש חי".
החזרה הזו לצאת לרחוב ולפגוש שוב אנשים הביאה לשינוי דרמטי בחייו. "חזרתי לנהוג ברכב אחרי שנים ולאחרונה אחרי 3 שנים בלי שום זוגיות גם להיכנס לאפליקציות ולהישאר לפעמים אחרי השיעור בתל אביב כדי לפגוש מישהי לדייט, זה לא משהו שהייתי יכול בכלל לדמיין קודם".
יואב ממשיך ומסביר עד כמה משמעותית התוכנית עבורו ועשרות אחרים הפעילים בה. "מבחינתי ולעוד רבים שמתמודדים עם הלם קרב זו חזרה לחיים, טעם לחיים. לפני זה לא הרגשתי שיש סיבה לצאת מהבית, בכל נסיעה לשם אני מתמודד עם חרדה והרבה פחדים".
בתוכנית שנוסדה לפני 5 שנים לוקחים חלק 60 לוחמי יחידות צה"ל השונות, ביניהם אישה אחת ו-59 גברים, חיילים ממלחמת יום כיפור ועד "צוק איתן", המתמודדים עם פוסט-טראומה בעקבות שירותם הצבאי.
כעת בשל משבר הקורונה מרחפת מעל התוכנית עננת סגירה, כשעל הפרק קיצוץ רוחבי בתמיכה בחינוך המוזיקלי כמו גם ירידה בכספי התרומות למימון התוכנית ש שכר הלימוד לכל משתתף בה נאמד בכ-10,000 שקל לשנה.
בימים אלו נערך קמפיין גיוס ארצי שיאפשר את המשך קיומו של מיזם 'מפתח סול' תחת הכותרת 'מנגנים את הטראומה' (לתרומות לקמפיין מפתח Soul). במסגרת הקמפיין קוראים לציבור לתמוך במיזם ולתרום כדי שמי שנפגעו כתוצאה מחוויות שירותם הצבאי יוכלו להמשיך לנגן.