מעטים הם שזוכרים באמת את שלל המבצעים של צה"ל ברצועת עזה, כולל הגדולים שבהם שגבו חיי לוחמים. אולי זה בגלל ההצלחה, או שמנגד הכישלון, ואולי זה בכלל בגלל הריטואל הקבוע שעוד לא הסתיים. השבוע הופתענו לגלות שעל מבצע עופרת יצוקה לא נעשה אף לא סרט אחד, גם לא נכתבו ספרים. מקסימום כמה אזכורים וכתבות שמזמן כבר נשכחו.
חריג בנוף הוא הסרט "בטון" של הבמאית נורית קידר, זוכת פרס מפעל חיים על יצירותיה הטלוויזיוניות מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה. "בטון" שישודר היום (ג') בערוץ הראשון במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי", הוא הסרט היחידי שנעשה על מבצע עופרת יצוקה. במסגרתו, ראיינה קידר עשרה חיילים וקצינים שלקחו חלק במבצע והשתחררו לאחרונה מצה"ל. לראשונה, הם התיישבו מול עדשת המצלמה כשהם חשופי פנים וסיפרו את שעבר עליהם במהלך המבצע.
באומץ ובדרכם הייחודית, הם יצרו נרטיב של מלחמה נשכחת. זה לא מלחמת יום כיפור, לא לבנון של 1982, לא לבנון של 2006 ואפילו לא חומת מגן, אלא נרטיב מלחמתי של עזה 2009 שאפילו לא זכה לכינוי הרשמי מלחמה, רק מבצע. במקרה שלהם, גם מדובר בכזה שזכה לדו"ח של האו"ם שהאשים אותם בפשעי מלחמה. "זה הסרט היחידי והבלעדי" מדגישה קידר, "זה קטע, לא יכול להיות שאף אחד לא עשה סרט על עופרת יצוקה".
קידר, בעלת רזומה עשיר כבמאית, מגדירה את עצמה כמישהי שמתעסקת לא מעט במלחמות. "לא יודעת למה. זה משהו שהפסיכיאטר צריך לבדוק. אולי בגלל שאני רואה את הילדים כשהם בתיכון, מקסימים, חתיכים ומאוד נאיביים, מגיעים פתאום לצבא ומקבלים רובה. פתאום הם צריכים להרוג ופתאום נמצאים במלחמה, סיטואציה שבחיים הם לא חשבו שהם יהיו בה. זה בדיוק מה שאני בודקת בכל סרט - להיות הכי טוב ולהיות בסיירת זה להיות חלק מהאתוס. זה גם בדיוק מה שאמר לי אחד מהחיילים שהתראיינו: ככה גדלנו בקיבוץ. כשחייל בן הקיבוץ היה נהרג, הייתי כילד ליד הקבר".
זו גם הסיבה שהסרט של קידר מתחיל בצילום של חבורת נערים שלא מתראיינים, סוג של מיצג שמעביר את הכוונה שלה בצורה מצמררת. "אני מאוד מקווה שבצבא לא יראו את זה כסרט של בוגדים או משהו כזה. פשוט באתי לספר את החוויה", אומר אוהד אבידר, קצין שריון שהשתתף בסרט. מבחינתו, לאוהד של אחרי המבצע יש יותר ביטחון בצבא: "מטרות המבצע היו מאוד ברורות, גם עשינו אחרי הרבה מאוד תחקירים".
הלוחמים לא הסכימו לדבר
אחרי שקידר הופתעה מכך שעל עופרת יצוקה לא עשו סרטים ולא כתבו ספרים היא יצאה לדרך, אולם אז הופתעה לגלות שהמשתתפים מסרבים לשתף פעולה. "זה התחיל ממכרז של ערוץ אחד שרצה סרט על עזה, ואני הלכתי על זה. אז, גיליתי שאף אחד לא רוצה לדבר. אפילו היו הורים שהתקשרו אלי כועסים, למה אני מתקשרת לבנים שלהם. האווירה הייתה נוראית תחת דו"ח גולדסטון. לא יאומן, אבל לקח לי המון זמן למצוא מישהו שידבר".
לקח לה יותר מחצי שנה עד שהיא מצאה את אוהד. "הראשון שהסכים לדבר איתי וגם הביא לי חברים. מפה הכל זרם", היא מספרת. "מהרגע שצילמתי אותם, היה לי חשוב פשוט להביא את הסיפור שלהם. הרבה מאוד סיפרו על כיף, מזכירים הרבה מאוד את הפירוטכניקה. היו גם כאלה שלא הבינו מה הם עושים שם ושאמרו להם שבכל הבתים מסתתרים מחבלים. הם חבר'ה צעירים שלא חוו מלחמה, חלק לא טיהרו בית מעולם והיה אפילו אחד שסיפר שלא ידע להפעיל את הנשק שנתנו לו".
אוהד אבידר, היה מפקד מחלקה בחטיבה 401 והיה על הטנק הראשון שנכנס לעזה, למרות שהמודיעין התריע בפניו שהוא יעלה על מטען. למרות הפחד שרדף אותו, הוא רצה לחצות את הגדר כדי להיות שם. כאשר שאלתי אותו למה רבים מהלוחמים מסרבים לדבר על מה שקרה, הוא ענה: "אני לא יודע למה הם לא רצו. אני יכול להגיד שלי יש הרבה מאוד חיילים שזה לא עניין אותם או שלא רצו להיחשף. אני ראיתי את זה בעין אחרת, של אחד שהיה חמש שנים בצבא".
הוא מוסיף שעבורו עופרת יצוקה, זה אחד מהמבצעים היותר מוצלחים. "זה היה בשבילנו, די בדיעבד, סוג של משחק ילדים. לא הייתה התנגדות של המחבלים כמו בצוק איתן למשל. את סג'עייה חצינו בזמן קצר, ובצוק איתן הם ביצרו את השכונה, שהייתה רק 2 ק"מ מהגדר". המילים "משחק ילדים", "אקשן" ו"יום העצמאות" חוזרות על עצמן בסרט פעם אחר פעם. "הייתי בטנק הראשון שחצה את הגדר וזה היה מטורף, השמים היו אדומים".
שי פיטובסקי הוא לוחם צנחנים במילואים שהתמקם במהלך המבצע במה שהוא מגדיר כ"בית של עשירים", שיחק קלפים ובין לבין, הרג שניים שנצפו בחלון ממול. גם הוא מספר על אקשן והרבה מאוד פיצוצים: "זה עולם הדימויים שאתה גדל אליו. מלחמה שהיא מופע אור קולי עם עוצמות מאוד גדולות".
"פשוט התעלמו מהסרט"
מנגד, לקידר חשוב להדגיש שבסרט אין יותר מדי תוספות או אפקטים של תותחים או טנקים. היא מגישה את הסיפור כמו שהוא, מהפה של מי שהשתתף במלחמה. כשאני מנסה להבין ממנה למה דווקא עופרת יצוקה, שהיה המבצע הגדול הראשון של צה"ל בעזה, נעלם מהאתוס ומעיני הציבור, היא עונה: "אולי כי היו עוד ועוד, אנחנו כבר לא זוכרים את הסדר של המבצעים. אפילו לא נתנו לזה את השם מלחמה, סתם מבצע שהיה ונגמר. האמת היא שלא ברור לי למה הם בעצמם בורחים מזה, זה מאוד מעניין. אבל הנה, עוד מעט נכנסים לעזה שוב".
לדעתו של אוהד, הסיבה לכך שהמבצע לא נכנס לאתוס הצה"לי היא חוסר ההכרעה, שכן המבצע פשוט הסתיים, בלי שום ניצחון – בטח לא אחד מוחץ. "היינו כל כך קרובים לכבוש את עזה ופתאום אמרו לנו לחזור. לא היה פה הישג מיוחד. נכון, היה שקט אחרי, אבל נראה לי שאחרי לבנון השנייה עם כל ההרוגים שהיו, עזה זה היה כלום. נכנסנו לשם מכל כיוון, ים יבשה ואוויר, ואז פשוט חזרנו. זה לא היה גדול, ובלי הישג מבצעי בולט. לא הרגשנו שנתנו את אגרוף הברזל, אולי גם כי הכל עבר שם חלק".
"פעם המלחמות היו אחרות, פעם משוררים כתבו שירים על גבורה. היום זה משהו אחר. סוג של המלחמה בשנים האחרונות משתנה, זה לא המלחמות של פעם ולא האויב של פעם. זה יותר מסובך ומורכב, אולי גם פחות אנושי", אומר שי פיטובסקי. "המבצע שינה אותי: אני יותר רגיש לסביבה, לכאב ולצד השני, שומע סיפורים ופוגש אנשים, אני פחות סגור. עד אז לא יצא לי להלחם בשכונות ובבתים. בלבנון למשל, זה היה יותר מרוחק ופה אתה בתוך שכונה".
נראה שגם המדינה מנסה להשכיח את עופרת יצוקה, ואולי גם את שאר המבצעים בעזה. בעוד שהסרט הזה נרכש בכל העולם, בארץ קידר התקשתה. "לא הצלחתי לגרום להם לשדר אותו. פשוט התעלמו מהסרט, היו כל מיני תשובות כמו 'זו תקופה קשה' או 'זה לא מתאים'. פשוט תראו את החבר'ה האלה ומה קורה להם, זה הכל". השיחה הזו עם קידר והלוחמים, היא טעימה קטנה מכל מה שמופיע בסרט. יש בו שאלות חשובות, דבר נכון לכל מבצע או מלחמה, כולל כאלה שנשכחו.
הסרט משודר הערב (שלישי) בשעה 21:00, במסגרת רצועת "הסיפור האמיתי" בערוץ הראשון.