בשנה שעברה, ערב יום הזיכרון התשע"ו, פתחנו כאן במסורת שאנחנו מקווים שתאריך ימים: "זיכרון אחד שמח", פרויקט שכולו קודש לזיכרונות המחויכים מהנופלים. זו השנה השנייה שמובילה ומפיקה את הפרויקט יפה בן עזרא, בעלת הסטודיו "מילים באהבה" העוסק זה כ-15 שנה בהפקת ספרים ואלבומים ומתמחה בספרי הנצחה וזיכרון
פנצ'ר אחד בהזמנה
רחמים, אליאל ואני, שלושה חברים, יצאנו לטיול אופניים מכפר תבור לכנרת. עם תחילת הרכיבה, כשעברנו את שדמות דבורה והיינו בדרך לנקודה גבוהה שנקראת "החללית", התחילה עלייה קשה מאוד. רחמים ואני רצינו לעשות הפסקת מנוחה, אבל אליאל לא ויתר, דחף ועלה את העלייה כשאנחנו מדדים מאחור. תוך כדי דיברנו בינינו וייחלנו שבסוף העלייה יהיה לאליאל פנצ'ר בגלגלי האופניים או משהו, רק כדי שנוכל לנוח.
בסיום העלייה אנחנו רואים את אליאל רוכן ליד אופניים ההפוכים שלו. אנחנו מתקרבים, מציצים, ורואים שהוא מתקן פנצ'ר. בשלב הזה פשוט נשכבנו בשטח, קצת מאפיסת כוחות וקצת מרוב שהתגלגלנו מצחוק.
נדב דולה על חברו, סרן אליאל בן יהודה ז"ל. אליאל שירת בסיירת גולני, וביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה התמקמה מחלקת סיור בפיקודו מזרחית לג'בל אבו-טוויל. בעת חילופי אש באזור בין כוחות צה"ל וחיזבאללה נורה טיל נ"ט ונפגעו מספר לוחמים. אליאל פעל בראש הכוח לחילוץ הנפגעים כשהם חשופים אל מול פני האויב. לאחר מספר דקות פגע טיל נ"ט נוסף בעת חילוץ הפצועים לאחור, ואליאל נפגע.
אליאל קיבל צל"ש על דבקות במשימה, אחריות, דוגמה אישית, אומץ לב ורעות. בן 24 היה בנופלו.
רק הארטיקים חשובים עכשיו
כמה ימים לאחר מסיבת השחרור, ומספר ימים לפני ערב פסח, הצטרפנו ליאור ואני לחבר שלנו בורג ולכלבה הנאמנה שלו, נגב, שהיו בשלבים האחרונים של שביל ישראל. אני הייתי משוחרר טרי, ליאור היה סטודנט שעתותיו בידיו, כך שהייתה אווירה לא אופיינית של פנאי וחופש. כמו שני תיכוניסטים תפסנו בתל אביב אוטובוס לטבריה, ומשם טרמפ לאזור קיבוץ גינוסר, שם פגשנו את בורג.
התכנון היה לסיים את הקטע שבין גינוסר לדן בשלושה ימים במקום בשישה כמקובל, אז בורג הכתיב קצב מטורף עד כדי התעללות, כולל איסור מפורש על עצירות או מנוחות. למזלי ליאור היה שם לספוג את המרמור והתלונות שלי.
במהלך המסלול עצרנו בכפר הצ'רקסי ריחניה כדי למלא מים, וניצלנו את ההזדמנות לקנות ארטיקים במכולת המקומית. הורדנו את התיקים הגדולים מהגב וישבנו שלושתנו על מדרגות המכולת, מלקקים את הארטיקים. ואני חשבתי כמה זה נחמד להרגיש לרגע אחד כמו ילדים, בלי דאגות, שכל החיים שלהם מתמקדים בכאן ובעכשיו.
אורן כהן על חברו לקורס טיס, רב סרן ליאור שי ז"ל. ליאור סיים את קורס הטיס בשנת 2002 והצטרף לטייסת יסעור 118 בתל-נוף. הוא נפל בתאונה בגיחת אימון ברומניה, כשמסוק היסעור מספר 046 התרסק על צלע מצוק בהרי הקרפטים, קרוב לעיירה סימון. הוא היה בן 28.
אילו אני אינני אני
לאחר שחרורו של יותם מצה"ל הוא עבד בפרדס בקיבוצו, בית השיטה. יום אחד, כשהגיע לארוחת צהריים בחדר האוכל, ניגשה אליו חברת קיבוץ ותיקה בשם חוה ושאלה: "שלום, אתה ברץ?". ברץ היא משפחה ממייסדי דגניה ויש להם נכד בשם זיו ברץ שנשוי לחברה בבית השיטה ומתגורר בבית השיטה.
יותם השיב: "לא, אני יותם".
למחרת שוב הגיע יותם לחדר האוכל ונתקל בחוה, והיא שוב שאלה: "אתה ברץ?".
יותם ענה: "לא, אני יותם, את לא זוכרת שהבאתי לך אתמול אשכוליות מהפרדס?".
בפעם הבאה שיותם ראה את חוה בחדר האוכל, היא שאלה אותו שוב: "אתה ברץ?".
"כן, אני ברץ", ענה יותם רק כדי שלא תמשיך לשאול.
חוה: "יופי, אני מחפשת אותך הרבה זמן".
יותם: "כן, אני יודע".
חוה: "איך אתה יודע?"
יותם: "יותם אמר לי".
חוה: "הכרתי את סבתא שלך מצוין, היינו חברות מאוד טובות בדגניה".
יותם: "טוב לדעת, אמסור לה ד"ש בשמך".
חוה: "איך תמסור לה ד"ש אם היא כבר לא בחיים?".
בתיה ועמיר לוטן על בנם, רב סרן יותם לוטן ז"ל. יותם שרת כמ"פ בשריון. במלחמת לבנון השנייה, במסגרת שירות מילואים, הוביל את פלוגתו בבינת-ג'בל, שם נפגע הטנק שלו מטיל נ"ט. יותם נפל ולצדו הטען נועם מאירסון. הוא היה בן 33.
מסיבת פיג'מות, אין שחרורים
היינו באילת, בעצרת לזכרם של שלושת החטופים. ניגשה אלינו בחורה ושאלה אם אנחנו זוכרים אותה. כשהשתהינו עם התשובה היא אמרה: "ישנתי אצלכם בבית, אתם לא זוכרים?".
מיום חטיפתו של עדי נחשפנו לסיפורים על חוויות עם חבריו בצבא או חברי ילדות, והמשותף להם הוא אהבת האדם שלו. כך היה גם בסיפור שסיפרה אותה בחורה: מתברר שהיא הגיעה עם חברים לכנרת. עדי הגיע אליהם, הם יצאו לבלות, וכשהגיעה השעה ללכת, עדי שאל בדרך אגב איפה הם ישנים. כשהבין שהם מתכוונים לישון באוהל על בחוף, עדי אמר: "מה פתאום? אתם באים אליי".
למחרת, כשניסינו לפתוח את דלת חדרו של עדי, שמנו לב שמשהו חוסם אותה. במבט חטוף ראינו מזרנים, שמיכות, חברים ישנים על המיטות ועל הרצפה.
זו הייתה בשבילנו צוואתו הבלתי כתובה, שהביאה אותנו להקים את בית עדי לחיילים בודדים.
איל אביטן על אחיו, סמ"ר עדי אביטן ז"ל. ב-7 באוקטובר 2000 נחטפו בגזרת הר דוב שלושה חיילי צה"ל: סמ"ר עדי אביטן, סמ"ר בני אברהם וסמ"ר עומר סואעד. עדי וחבריו היו בסיור לאורך גדר המערכת כשצוות הסיור עלה על מטען צד גדול ואש ארטילרית הופעלה על התצפיות הסמוכות של צה"ל כהסחה לצורך חטיפת החיילים. ב-12:38 הם כבר לא היו בשטח ישראל.
ב-29.1.2004 הוחזרו ארצה גופותיהם של עדי וחבריו במסגרת עסקת שבויים עם חיזבאללה. מדינה שלמה עצרה את נשימתה וכיבדה את זכר בניה. עדי אביטן היה בן 21 בנופלו.
ליפשיץ מכונאים בע"מ
יום שישי אחר הצהריים. שכבתי לי על הגב משועמם, כיאה ללוחם פצוע אחרי שלושה חודשים בגימלים.
לפתע צלצל הטלפון. עניתי במהרה ומצדו השני של הקו נשמע קול נמוך ומוכר. ליפשיץ.
אורן: "מה הולך בינקו? אני תקוע בתל אביב וצריך שתאסוף".
בינקו: "איך לעזאזל הגעת לתל אביב? אתה לא אמור לסגור בביסל"ח?".
אורן: "עזוב, העיפו אותי מהקורס. לא יודעים מה הם הפסידו".
בינקו: "סבבה, מגיע לאסוף אותך".
נכנסתי לאוטו ונסעתי לאסוף את ליפשיץ. בארלוזורוב, וכמו שציפיתי, ראיתי אותו עם החיוך הקורן והמוכר. ליפשיץ נכנס לאוטו מתפוצץ מצחוק וסיפר איך הצליח לעוף מקורס מ"כים לפני שאפילו התחיל. "אבל מה זה משנה עכשיו", הוא אמר, "העיקר עקצנו שבת".
בדרך כהרגלו ליפשיץ נתקף רעב ונסענו לג'לג'וליה לאכול חומוס. פתאום, משומקום, האוטו שבק. ליפשיץ, שתמיד טען שהוא מכונאי רכב מדהים, ניגש לעניינים ואמר: "אל תדאג". פה דאגתי. הוא פתח את מכסה המנוע ואמר: "או שהלך הסטארטר, או אין דלק, או אין שמן, או אין מצבר, או שנגמרה לו הוויזה".
אורן פנה לאחד הג'לג'ולאים וביקש עזרה. נשמעה שריקה עזה וצעקה בערבית, וכעבור דקה הגיחה פיאט אונו שחורה נגד כיוון התנועה ונעצרה לידנו. יצאו משם חמישה חבר'ה שהתחילו לדפוק על המנוע. אבל בסופו של דבר הטיפול המקומי לא הביא אותנו רחוק.
בשלב הזה אורן הרצין ואמר: "אל תדאג. אמרתי שאני אחלץ אותנו וזה מה שיהיה".
אז הוא פשוט הזמין גרר.
רועי בינקוביץ' על חברו, סמ"ר אורן ליפשיץ ז"ל. במלחמת לבנון השנייה הוטל על צוות בפיקודו של אורן להשתלט על בית באזור בינת ג'בל. הוא הספיק לחלק את הצוות לעמדות כשנפתחה על הבית אש תופת. אורן, שעמד בפתחו של אחד החדרים, נפגע מכדור בודד בחזהו ונהרג במקום. בהמשך התברר כי נפל מאש כוחותינו. בן 21 היה בנופלו.
דעתכם לא חשובה לנו
במערך האווירי של המשטרה, שבו שירת ניסן כטייס וכמפקד, היה צוות מצומצם שנהג להוציא עיתון "מחתרתי" שנתלה ככרזות על לוחות המודעות. ניסן, שניחן בהומור חד וציני בדרכו המיוחדת, היה מהבולטים והפוריים שבכותבי העיתון. הוא העביר בדרך בלתי אמצעית וייחודית מסרים רבים למפקדיו ופקודיו וגרם לכולנו לחשוב שנית לאחר או לפני מעשה שעמדנו לעשות. הוא השתמש בהומור ובציניות ככלי עבודה וכולנו גמענו את הצלפותיו בשקיקה.
באופן אישי זכור לי במיוחד משפט אחד שכתב: "אנחנו חושבים עליכם ולכן רכשנו עבורכם תיבת הצעות ייעול חדשה, כל שעליכם לעשות הוא לרשום את ההצעה ולהכניס לתיבה" - משפט שהתנוסס מעל תמונה של מגרסת נייר.
תנ"צ ניר רוזנטל, ראש המערך האווירי במשטרה, על עמיתו וחברו רס"ן ניסן שלו. ניסן היה קברניט מסוק יסעור שנפגע והתרסק ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה, בעת מבצע הנחתת צנחנים בשטח האויב. עם ניסן נהרגו טייס המשנה דניאל גומז והמכונאים סמי בן נעים, רון משיח וקרן טנדלר - החיילת היחידה שנהרגה במלחמה. ניסן היה בן 36 בנופלו.
העקרב הגדול שבשמיים
קרן שירתה כמכונאית מוטסת, וכשהייתה במילואים יצאה עם שני טייסים לטיסת לילה במסוק יסעור לנגב. אף אחד לא ידע שכשהמסוק עמד בשטח, עקרב מסוכן טיפס בנחת אל תוך תא הטייס.
רק לאחר ההמראה ראתה קרן את העקרב. היא נבהלה מאוד, התרחקה במהירות לכיוון זנב המסוק והודיעה לטייסים שלא תחזור לתא הטייס כל עוד לא יסלקו את הפולש. הטייסים צחקו, אבל התייחסו לפחד של קרן ברצינות. אחד מהם המשיך להטיס את המסוק והשני היה עסוק במבצע לסילוק עקרב. לקראת ההגעה ליעד, בסיס תל נוף, המבצע הוכתר בהצלחה וקרן נרגעה וצחקה. שיחת היום בטייסת היה העקרב ההוא.
ריוונה טנדלר על בתה, רב סרן קרן טנדלר. קרן הייתה המכונאית המוטסת הראשונה במערך מסוקי היסעור, ושירתה במילואים בתנאי קבע כשהשתתפה במטס להעברת לוחמים ללבנון. לאחר הורדת הלוחמים בשטח, המטוס המריא לכיוון ישראל וטיל של חיזבאללה פגע בו. המסוק התרסק וכל חמשת אנשי הצוות נהרגו. נמצאו ארבעה גופות בשטח, אולם גופתה של קרן לא נמצאה. במבצע הרואי של יחידת שלדג ויחידה 669 נמצאה הגופה והוחזרה לארץ. קרן הייתה בת 26.
גרר חתימה טובה
תומר נולד עם אחריות טבעית יוצאת דופן. אני זוכרת שנסענו במכונית הישנה, שבדרך התקלקלה באופן לא מפתיע. תומר ואחותו הקטנים ישבו מאחור ואבא דוד שבר את הראש איך לצאת מהתסבוכת. גם תומר הקטן דאג מאוד - והגיע להחלטה בלי ליידע אותו. מאז ולהבא, בכל פעם שנסענו במכונית, תומר הביא מהמחסן חבל גרירה לאוטו כדי שנהיה בטוחים. בכל פעם מחדש זה הצחיק אותנו.
כזה היה תומר, בננו בכורנו האהוב.
תמי גולדברג על בנה, סמל תומר גולדברג ז"ל. תומר שירת בסיירת עורב נח"ל, שהחלה כקבוצה גדולה, אבל חיילים נשרו ממנה ונשארו רק תשעה חיילים והמפקד דותן. הם עלו על מסוק יסעור לפעילות מבצעית בלבנון שאחריה היו אמורים לחזור לטקס קבלת "סיכת עורב". בדרך ללבנון התנגשו ביניהם שני המסוקים ועליהם 73 חיילים. תומר היה במסוק שנפל מעל קיבוץ דפנה. בן 20 היה בנופלו.
אין דבר כזה שאין דבר כזה
אם למיקי נקרעה הרצועה של התרמיל הצבאי, הוא לא היה צריך ללכת לאימא שתתקן: הוא תפר אותה לבד. כשרצה חולצה עם ציור מסוים, הוא צייר על החולצה. כשרצה תמונות בחדר, הוא צייר בדיוק מה שדמיין וצריך היה רק לקנות את המסגרת. כשמיקי התעייף מהלימודים – הוא לקח כמה חברים ויצאו לבלות. בלי אישור, כמובן.
"הכל אפשרי, צריך רק למצוא את הדרך". זה היה המוטו שלו. למיקי היו הלב והרגש כדי לרצות, וגם השכל והכישרונות כדי להגשים. העיניים הכחולות מאחורי המשקפיים והחזות הרצינית, הספרים המסובכים והידע העצום בהמון תחומים החביאו מאחוריהם המון אומץ, שובבות ותעוזה. כי כשמיקי בעניין – לא משעמם. שילוב נדיר כזה כמו מיקי קשה למצוא, וכל כך עצוב לאבד.
שלומית כץ על בנה, סמ"ר מיכאל (מיקי) כץ. מיקי שרת בפלחה"ן נח"ל ונפל שבעה חודשים לפי סיום השרות, בדרך לפעילות מבצעית, באסון המסוקים. הוא היה בן 20.
מקרה מובהק של הנהלת חשבונות
בכיתה ח' קנינו דביר ואני - בכל מיני "כספים לא חוקיים" - טוסטוס שעלה לנו 300 שקל. דהרנו עליו כמו משוגעים בשדות ובכבישים והמון פעמים גם התהפכנו.
דביר היה ידוע כאחד שאוהב כסף ועסקים, וכשהכלי הזה כבר כמעט נפח את נשמתו, מכרנו אותו לחבר'ה צעירים ותמימים ב-200 שקל. לדביר לא היה מנוח מהעובדה שהוא הפסיד 100 שקל, אבל מתברר שזה לא היה לאורך זמן.
יום אחד הגיעו חבר'ה מבית השיטה והחזירו לנו את הטוסטוס הזה, אחרי שלדבריהם מצאו אותו נטוש בשדות. אנחנו מצדנו לא בזבזנו זמן - והצלחנו למכור אותו בשנית ב-100 שקל. אפשר לישון בשקט, החשבון אוזן.
עודד ברוש, חבר ילדות, על סגן דביר לניר ז"ל. דביר נהרג באסון המסוקים בשאר ישוב בדרכו לפעילות מבצעית בלבנון, והוא בן 22 בנופלו.
המבחן הגדול של הסוס הקטן
בניה היה ילד שסיפר סיפורים על עולמות דמיוניים. היה לנו ברור שהוא יודע שזה לא מציאותי והוא ידע שאנחנו ידענו.
ערב אחד הגיעו חברים לביתנו ונכנסו לחדרו. בניה, שהיה אז כבן שלוש, הציץ מתחת למיטה ושאל: "מי רוצה לראות את סוס הפוני שלי?".
מספר ילדים ברחו מיד מחדרו מרוב פחד מהסוס. אחרים הביטו ואמרו: "שטויות, אין לך שם שום סוס פוני", והיו כמה שאמרו: "וואו, איזה סוס יפה יש לך, אפשר ללטף אותו?". הילדים האלה נשארו החברים שלו; זה היה מין מבחן קבלה לחברים שיודעים לחלום.
לאחר כמה חודשים עברנו לבית חדש. שאלתי אותו לתומי יום אחד, "בניקי, איפה הפוני שלך? הוא לא רוצה לבוא לגור איתנו בבית החדש?".
בלי להתבלבל הוא ענה: "הבית עוד לא מספיק מאורגן בשבילו!".
כעבור כחודש בערך בא אליי בניה ואמר: "החלטתי שאין לי חשק שהפוני יבוא לגור כאן".
כמובן ששיתפתי איתו פעולה ואמרתי לו: "רק תשחרר אותו שימצא את משפחתו".
"כן", הוא אמר, "כבר שחררתי".
מיכל שראל על בנה, רב סרן בניה שראל ז"ל. בניה שירת בחטיבת גבעתי כלוחם וכקצין, והמשיך לשירות קבע ביחידה. ביוני 2014 יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" נגד חמאס באזור עזה, תחילה בהפצצות מהאוויר וכעבור תשעה ימים בכניסה קרקעית לרצועה. בניה נפל בקרב בפאתי מורג. יחד איתו נפלו סגן הדר גולדין וסמל ראשון ליאל גדעוני. בניה היה בן 27 בנופלו. לאחר מותו הועלה לדרגת רב סרן.
אחותי, איפה האוטו שלך
כשהדר הייתה בת 17 הוצאתי רישיון נהיגה, אבל במהלך השנתיים הראשונות לא העזתי לעלות על הרכב ולנהוג. למה? פחד בלתי מוסבר.
יום אחד, בזמן שהורינו שהו בחו"ל, הדר ביקשה ממני להסיע אותה לקנות גלידה. אני הייתי מבועתת ולא העזתי אפילו לעלות על הרכב, אבל הדר הנחושה לא ויתרה לי בעניין עד שהתיישבתי ליד ההגה, כולי רועדת. הדר ישבה לצדי בקור רוח כשאני מבוהלת וצמודה להגה מרוב פחד. במהלך הנסיעה היא עודדה אותי וניסתה להפיג את הפחד שלי במוזיקה, שירה וצחוקים. הגענו ליעד בשלום והדר נהנתה מהגלידה. רק בזכות הנחישות והעידוד שלה עליתי על הרכב שבו אני נוהגת עד היום.
מור כהן על אחותה, רש"ט הדר כהן. כחודשיים וחצי לאחר גיוסה למג"ב יצאה הדר לראשונה לפעילות מבצעית בשער שכם. הכוח ביקש תעודות מזהות משני חשודים כשאחד מהם שלף סכין והחל לדקור את חברתה של הדר, רוית מור. הדר, שאבטחה מאחור, חיסלה את המחבל. אז הגיח מחבל שלישי שהסתתר מאחורי הדר וירה בראשה שני כדורים מטווח קצר מאוד.
בדיעבד התברר ששלושת המחבלים נשאו מטעני נפץ, כלי נשק וסכינים, כך שהדר לא רק הצילה את חייה של רוית - אלא גם סייעה למנוע פיגוע רב נפגעים. על תגובתה האמיצה לאירוע הקשה קיבלה את עיטור המופת. היא הייתה בת 19 כשנפלה בעת מילוי תפקידה.
סיגריה אחת יותר מדי
יונתן ניגן בגיטרה, אני ניגנתי בתופים, ובכיתה ו' היה לנו חלום משותף: להקים להקה.
סמוך לבית הוריו בקיבוץ מרחביה היה מקלט ציבורי שבו ניגנו במשך שעות והתנסינו בכתיבת שירים. מדי פעם התחלפנו: יונתן ניגן בתופים, אני ניגנתי בגיטרה. ככה לימדנו אחד את השני לנגן על כלי הנגינה של האחר.
רוק היה הז'אנר המוזיקלי המועדף עלינו. כחלק מהתדמית חשבנו שרוקר אמיתי יכול לנגן וגם לעשן תוך כדי נגינה, אבל כילדים בכיתה ו' לא הייתה לנו גישה לסיגריות. מה עושים?
החלטנו לאלתר.
לקחנו שקיות תה ונייר טואלט. את תכולת שקיות התה הנחנו על נייר הטואלט וגלגלנו את הנייר ל"סיגריה". התנדבתי לעשן ויונתן הדליק לי את הסיגריה המאולתרת. הדבר הבא שאני זוכר זו להבה גדולה ששרפה קליל את נייר הטואלט המגולגל וכמעט גם את הפנים שלי.
לימים, חלק מסימני ההיכר של יונתן היו הגיטרה וסיגריות הנובלס. מיום נפילתו, בכל פעם שבו אני פוקד את קברו, אני נוהג לעשן במקום סיגריה ולהשאיר סיגריה אחת על הקבר עבורו.
אסא קייזר על חבר הילדות שלו, סמ"ר יונתן הדסי. במהלך מלחמת לבנון השנייה נתקל הכוח של יונתן במחבלי חיזבאללה. בעת הקרב נפגע יונתן בראשו ונפל. לחילוצו נזעק חברו הטוב, סמ"ר יותם גלבוע, שבמסירות נפש הקריב את חייו שלו ונפל אף הוא. לאחר מותו קיבל יונתן את צל"ש מפקד החטיבה "על שהראה דבקות במשימה וחתירה לניצחון, אחריות ודוגמה אישית". יותם גלבוע קיבל צל"ש אוגדה על חירוף נפשו. יונתן היה בן 21.
שתהיה לי נקי
בשנת 2011 התקיימו באיטליה משחקי מוקדמות אליפות אירופה בכדורמים לאלופות. בר שיחק בקבוצת הבוגרים של הפועל קרית טבעון כשחקן נוער מצטיין. בר ישן בחדר איתי ועם עוד חבר לקבוצה, בחור בשם עידן. גם אני וגם עידן מאוד שמרנו על הסדר והניקיון של החדר, כי המלון היה יחסית קטן ולא היה לנו הרבה מרחב מחייה. רק בר הרגיש שזה בסדר לזרוק את כל הבגדים שלו ליד המיטה.
בסך הכל התמודדנו עם זה בעדינות: ערב אחד פשוט לקחנו את בר, קיפלנו אותו ולא שחררנו עד שנשבע לנו "שהוא לא יהיה מלוכלך". אפילו צילמנו את זה, שתהיה עדות.
מורן בנימין על אחיינו, סג"מ בר רהב ז"ל. במהלך מבצע "צוק איתן", מיד לאחר שסיימו את השלב הראשון של קורס הקצינים, נכנסו בר והצוות שלו לעזה. המפקד של בר ביקש ממנו לבדוק שלא נשכח דבר ברכב הפומה שבו נסעו כשנורה טיל שפגע בזחל הפומה. בר נפגע אנושות, ולמרות שהספיק להתרומם לאחר הפגיעה, הוא קרס ומת. בן 21 היה בנופלו.
החיים במתנה
חייו של אבי התחילו בטרגדיה והסתיימו באסון גדול, אך בין לבין היו רגעים של חיוך, אושר והשראה.
כשאבא סיים את שירותו הצבאי הוא החל לעבוד בתעשייה האווירית, מה שהוביל לאחד הימים הקשים שמשפחתנו ידעה: הוא נסע במכוניתו בזמן העבודה כשפיצוץ אירע במנוע. חלקים עפו לכל עבר, רגלו נקטעה ושתי ידיו נפגעו קשה. חייו של רמי עמדו בין חיים ומוות, ולשמחתנו הרבה הרופאים הצילו את חייו.
אבא שלי קיבל את החיים במתנה והעריך כל יום שעבר. כשנולד לו הנכד הראשון, יריב, החיוך לא ירד מפניו. אבא שלי קרן מאושר עד כדי כך שנדמה היה כי לרגע הוא שוכח שפרוטזה מחוברת לרגלו ופלטינות מחזיקות את ידיו. הייתי מביט בו, יושב על השטיח יחד עם יריב ופשוט קורן מאושר.
קובי קמחי על אביו, רמי קמחי ז"ל. רמי נירצח בפיגוע התאבדות במועדון ה"שפילד" בראשון לציון. בן 57 היה במותו.
עונג להישאר שבת
בעת שירותי בצה"ל, במהלך קורס מפקדים בבסיס שיזפון, נענשתי וקיבלתי ריתוק לבסיס בשבת. יצרתי קשר עם הבית והייתי די מבואס. הדס שמעה את זה, ותוך מספר שעות אספה סכום כסף מכל בנות האולפנה ל"חבילות לחיילים". לפני כניסת השבת נחתה בהפתעה החבילה בשיזפון עבור הגדוד לקראת השבת. בחבילה חיכה לי מכתב בכתב ידה של הדסה, בן שבעה עמודים, חציו נועד לנחם ולעודד אותי ולהגיד לי כמה זה קטן עלי, ובחציו השני - הדסה מלאה בבדיחות לשיפור המורל.
זאת הייתה אחת השבתות הטובות שהיו לי במהלך שרותי הצבאי.
חיים יונגריס על אחותו, הדסה יונגריס. הדסה שירתה שירות לאומי באולפנת "אמונה". ב-19.6.2002 נסעה לירושלים עם חברתה מיכל פרנקלין כדי להדריך בנות שרות לאומי. הדסה וחברתה המתינו בתחנת אוטובוס בגבעה הצרפתית בירושלים כשמחבל מתאבד קפץ לתחנת האוטובוס ופוצץ את עצמו. בפיגוע נהרגו שבעה אנשים ביניהם הדסה וחברתה מיכל. הדסה הייתה בת 20 במותה.
כדורסל ואגרטל, מה כבר יכול להשתבש
נדב אהב ספורט. הוא היה צופה במשחקי כדורגל וכדורסל ובצעירותו שיחק כדורסל בקבוצת הילדים של מכבי כרמיאל ובאקדמיה לכדורסל שבמכון וינגייט.
כבחור רציני מאוד שעשה כל דבר בצורה טוטאלית, הוא היה לוקח את האימונים הביתה. מעל למיטה שלו הוא תלה סל והיה משחק עם חבריו. יום אחד הוא קפץ על המיטה במטרה להטביע לסל ואז צנח על המיטה שנשברה במרכזה ונסגרה עליו. כל החברים נבהלו, עד ששמעו את נדב צוחק צחוק גדול וזוחל החוצה מבין הריסות המיטה.
במקרה אחר הוא שיחק כדורגל בסלון של הבית ושבר אגרטל יקר ערך. מכיוון שידע את חשיבותו של האגרטל הוא קנה דבק מיוחד והדביק אותו על מנת שלא ישימו לב, אך ברגע שנגעתי בו כל האגרטל התפרק ואני נשארתי רק עם הידית ביד. נדב צפה בי בחשש, אבל ברגע שהבטתי בו הוא לא הצליח לעצור את צחוקו המתגלגל. מאז אותה תקרית החלטנו שלא יהיו יותר אימונים בבית והתקנו סל ושער בחצר הבית, ליתר ביטחון.
אליפז באלוה על בנו, סמ"ר נדב באלוה ז"ל. נדב שירת ביחידת אגוז, שבמלחמת לבנון השנייה נכנסה לכפר מרון א-רס. הפלוגה שלו קיבלה פקודה להשתלט על בתים במרכז הכפר, ונדב - שהיה נווט מצטיין - הוביל את הצוות. כמוביל הכוח, נדב התקרב לדלת המבנה. הוא זיהה תנועה בתוך המבנה וצעק "וואקף" על מנת למנוע פגיעה באזרחים. מתוך המבנה החל ירי לעבר הכוח ונדב השיב באש. תוך כדי חילופי היריות הוא נפגע בצווארו, עוד הספיק לצעוק "פצוע", אבל נהרג במקום. בן 21 היה בנופלו.
תודות
תודה ליפה בן עזרא מסטודיו "מילים באהבה". לדברי בן עזרא, "העיסוק בספרי ההנצחה מצריך יכולת ההכלה, רגישות, אהבת האדם ואהבת המקצוע". בימים אלה היא מפיקה בשיתוף יד לבנים עפולה את "אלבום לכל נופל", 157 ספרי הנצחה לנופלים בעיר בכל מערכות ישראל. סטודיו "מילים באהבה": www.studioyafa.com, טל' 052-3736277, דוא"ל yafa225@gmail.com. ספרים וקטלוגים דיגיטליים: http://zeem.co.il. פייסבוק: https://www.facebook.com/studioyafa.yourstory.
תודה מיוחדת על שיתוף הפעולה לעמותת "אור למשפחות" ולמנכ"לית העמותה עירית אורן גונדרס. מטרת העמותה לחזק הורים שאיבדו את ילדיהם במערכות ישראל באמצעות חוויות מקרבות ומעצימות. אלפי הורים חברים היום ב"אור למשפחות", שואבים כוח ובוחרים בחיים.
תודה מיוחדת על שיתוף הפעולה גם לארגון נפגעי פעולות איבה. הארגון מאגד אלפי משפחות שכולות, אלמנות, יתומים ונכים, שהוכרו על ידי מדינת ישראל כנפגעי פעולות איבה. הארגון מלווה את החברים בשיקומם, עונה על צורכיהם המיוחדים, ומשפר את איכות חייהם בנושאים ציבוריים ואישיים כאחד.
תודה אחרונה, אך ראשונה במעלה, לבני המשפחה ולחברים שתרמו מזמנם ומזיכרונותיהם ל"זיכרון אחד שמח". מי ייתן ורגעי החיוך ילוו אותם כל ימיהם.