לא מעט סופרים ישראלים מעידים שהחלו לכתוב בתקופת הצבא. השילוב בין הזמן הפנוי לבין הקשיים והתהפוכות שמלווים את השירות, הם בסיס טוב לכל יצירה ובייחוד לספר עלילתי. סתיו ברכה (27), לוחם לשעבר בצנחנים וכיום סופר צעיר ועובד בתחום השיווק בהייטק, מצא בכתיבה לא רק תחביב חדש - אלא גם אמצעי ריפוי מהטראומות שחווה במהלך שירותו הצבאי, ובפרט במבצע 'צוק איתן'.
"המלחמה התרחשה בסך הכל 8-9 חודשים אחרי שהתגייסתי. הייתי נזכר בדברים האלה, חולם על זה ומתעורר באמצע הלילה", משחזר ברכה בשיחה עם mako. במהלך סגר הקורונה הראשון הבין שעבר עליו משהו גדול בצבא, והחל לכתוב.
לדבריו, רק כשהחל לכתוב, הצליח להתמודד עם כל מה שהתעלם ממנו במשך שנים. "חברים שלי ידעו שאסור לדבר איתי על הצבא, אבל היום זה מתחיל כבר להשתנות, בין היתר בזכות הכתיבה. הדמות הראשית שלי הולכת בדרך שאני אישית לא רציתי ללכת בה".
איך זה בא לידי ביטוי?
"הוא לא מוצא את עצמו, הוא תקוע בחדר שלו כל היום ולא מצליח להחזיק עבודה או לבלות. זו במקום מסוים תמונת מראה של מה שהיה יכול לקרות לי אם לא הייתי מטפל בעצמי בזמן. עצרתי בנקודה הנכונה כדי לא להגיע למצב הזה".
ברכה עצמו התגייס לחטיבת הצנחנים חודשים ספורים לפני תחילת מבצע ׳צוק איתן׳ בקיץ 2014. "לא עשיתי אף פעולה שיזכרו אותה כמשהו גדול. הייתי ה'שוקיסט' מהטירונות שפתאום מוצא את עצמו בתוך עזה. היום אני אומר את זה בצניעות, אבל אני חושב שדווקא כן הייתי אמיץ בזה שהלכתי למקום שלא הרגשתי בו בהכרח שייך".
דמות החייל הלא-יוצלח הופיעה כבר בספרו הראשון, "תשע נגיעות בטלוויזיה", שהיה אוסף של סיפורים קצרים שזכו להצלחה בפייסבוק שלו ולאחר מכן בספר שיצא לאור לפני כשלוש שנים. אחת מהדמויות, שעמדה במרכז הסיפור "צ׳יקמוק", עסקה גם כן בחייל משוחרר שלא מצא את עצמו במערכת הצבאית.
"כשסיימתי הבנתי שיש פה אמירה"
הספר הנוכחי עוסק בצעיר טראומטי, חייל משוחרר שנאלץ להתמודד עם שובם של הזיכרונות הקשים מהמלחמה כאשר הוא נקרא למילואים. לאורך כל הספר, הגיבור נקרע בין הרצון שלו להשתלב ולהרגיש שייך למערכת שהוא מלכתחילה לא הרגיש בה בנוח, לבין הרצון להקשיב לעצמו ולתפוס מרחק.
"הדמויות מסביבו הן מאוד גבריות ומאוד ברור לאן הן דוחפות אותו", מוסיף ברכה, "הוא נלחם בהמון סטיגמות ישראליות, בין היתר, מהי גבריות. רק אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, הבנתי שיש כאן אמירה. אני מקווה שאנשים ירגישו את זה גם. הצגתי גיבור קצת אחר, לא צל"שניק אבל גם סוג של גיבור".
ברכה עצמו מדגיש שהוא לא איבד חבר במבצע, אבל הזיכרונות הקשים משותפים לרבים מבני המחזור שלו. "כל המחלקה שלי יצאה בריאה ושלמה מהמלחמה, אבל הטראומה שלנו לא בהכרח נובעת מאירוע כזה או אחר, אלא מהעיכול של הסיטואציה עצמה".
תוכל להסביר מה מרגישים?
"זה לקום בלילה ולשמוע יריות מסביבך דקה אחרי שסיימת את הטירונות. זה לא שסיימנו את המלחמה וחזרנו הביתה, התחלנו מהנקודה הכי קשה שאפשר להתחיל בה את השירות. קיבלנו כומתה ובאותו סוף שבוע כבר הוקפצנו למבצע ׳שובו אחים׳ שקדם למבצע "צוק איתן". אין לי סיפור מפיל לסתות ואני גם לא מתכוון לשקר לגבי זה, כתבתי את חוויותיו של החייל הלא-יוצלח".
לאחר שהייתה לו טיוטה ראשונה הוא פנה לעורכת הספרותית נועה לקס, שליוותה אותו גם במהלך עריכת ספרו הראשון ("תשע נגיעות בטלוויזיה", שמו). בהמשך הצטרפה גם העורכת הלשונית, רסל דיקשטיין. "שתיהן עזרו לי לדייק את מה שרציתי לספר לעולם. בכלל, אני חושב שבשביל להוציא ספר, כדאי להיעזר בצוות מקצועי ומנוסה", אומר ברכה.
מה היה הדבר שהיה לך הכי קשה לחשוף בספר?
"אני סובל מ-OCD במשך שנים. בעבר הייתי קם בלילה והייתי נוגע בדברים מתוך אמונה שאם אני רק אעשה את הדבר הזה, שום דבר רע לא יקרה לי. זה משהו שהיה לי קשה לחשוף במשך המון שנים, אבל היום אני כבר יכול לדבר על זה באופן פתוח".
עוד מספר ברכה על אחת אחת מדמויות המשנה בספר שנקראת ׳הפנימי׳, "זה בעצם הקול הפנימי של הדמות הראשית, ה-OCD שלו שמדבר אליו. אני שמח שכתבתי על דברים שעברתי, ואני חושב שמי שיקרא את הספר יזהה בו חלקים ממני. מצד שני, הקצנתי את המאפיינים של הדמות הראשית. אפשר להגיד שזאת גרסה מוגזמת של עצמי".