בפברואר 1983 שודר הפרק האחרון של "מ.א.ש" (M*A*S*H), שמחזיק עד היום בשיא הרייטינג לפרק סיום של סדרה מתוסרטת כלשהי בטלוויזיה האמריקאית - כולל "חברים" ו"אבודים" ומה שתרצו. "מ.א.ש", שעסקה בצוות של בית חולים שדה במלחמת קוריאה, הייתה אחת הסדרות האהובות ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית בזכות נוסחה פשוטה: משהו בקשר שבין רפואה לצבא הצליח למתוח, להפתיע ולרגש בכל פעם מחדש. עכשיו תוסיפו לזה את הקלחת הרותחת של ההווי הצה"לי, ותקבלו מתכון מנצח לסדרה עם פוטנציאל ללהיט. בעצם, עכשיו כבר לא פוטנציאל. רק להיט.
הכוונה היא כמובן ל"תאג"ד", הסדרה המצליחה של yes שעלתה לשידור באמצע חודש ספטמבר ומצליחה לעורר מאז גלי היסטריה שמסרבים לדעוך. "זה מרגיש מדהים. בכל מקום שאני הולך, לאן שאני לא פונה, אני שומע אנשים מדברים על תאג"ד", אמר לנו השבוע ציון רובין, יוצר הסדרה. "אני מקבל מכתבים מחיילים שמשרתים כיום, מפנסיונרים ואפילו מהורים שכולים שהילדים שלהם היו חובשים. זה כיף שהסדרה נוגעת בכולם, לא חשבתי שזה מה שיקרה. אני מקבל הצעות בפייסבוק גם מחברים בארגון להב"ה וגם משמאלנים. אני מרגיש שזה בדיוק כמו שהצבא מצליח לדבר לכולם, בלי קשר לדעות או למקום שממנו האנשים מגיעים, ככה גם הסדרה. זה מרגש בטירוף".
_i.jpg "תאג\"ד (צילום: באדיבות yes)")
ימין, שמאל, מבוגרים או צעירים, חיילים בסדיר או כאלה שהשירות הצבאי במרחק שנות אור מהם – ציון והצוות של תאג"ד הצליחו להפוך את החוויה הצבאית לחומר טלוויזיוני כיפי וממכר, כזה שכל צופה יכול להזדהות איתו בקלות. למקרה שלא עקבתם, תאג"ד עוסקת בצוות הרפואי של גדוד צנחנים שמתמודד מצד אחד עם כל הדרמות שגיל 18 יכול לייצר, ומצד שני עם כל הלחץ סביב העניין הפעוט הזה, אתם יודעים, להציל חיים. בין הדמויות אפשר למצוא את דניאל, החוג"ד החתיך שלא מהסס לענות גם לדרגים הבכירים ביותר, את רותם, הפרמדיקית החדשה והיפהפייה שנושאת עמה סיפור אישי מורכב, את בן לולו, נהג האמבולנס החביב וליה, החובשת המבולבלת שעסוקה בעיקר בלריב עם הרס"ר.
רוב הדמויות מבוססות בצורה כזו או אחרת על טיפוסים שפגש רובין בשירותו הצבאי כחובש קרבי בחטיבת הנח"ל. "בן לולו הוא בדיוק אותו בן לולו שהיה הנהג שלנו. החבר'ה, האווירה, הלעשות שטויות ויחד עם זאת להיות החיילים הכי מורעלים שיש, זה שילוב שמאוד מוכר לי מהשירות", אמר. "הדיסוננס הזה מרתק אותי. הדוגמה הכי טובה לזה נמצאת בפרק הראשון, בסצנה שבה החבר'ה משחקים סטריפ פוקר - ופתאום מוקפצים לפיגוע".
"לא צריך לפחד מסיטואציה של בנים ובנות יחד"
הבדל מרכזי אחד קיים בין הצבא שעשה רובין לבין זה שמוצג בתאג"ד: הפרמדיקיות. דמויות כמו רותם או ליה לא היו יכולות להתקיים בסדרה כמו "תאג"ד" אילו הופקה בתחילת שנות ה-90. נקפוץ קדימה רגע לקיץ 2014: מבצע "צוק איתן". הנשים היחידות שנכנסות לשטחי עזה הן פרמדיקיות. אחת מהן תשתחרר מצה"ל ותלווה את ציון והצוות ביצירת הסדרה.
"נועה עשתה לשחקנים קורס חובשים ועזרה לי לכתוב את הסצנות הרפואיות בסדרה", מספר רובין. "אני חושב שזה מדהים שיש בנות בתפקידים קרביים היום. חשוב לשמור על זה ולהגדיל את זה. נשים תורמות למערכת בצורה מדהימה. לא צריך לפחד מסיטואציה של בנים ובנות יחד, להפך. אין הבדל בין חייל לחיילת, אין לזה שם שום משמעות. אני חושב שדווקא לאישה יש הרבה יותר חוזק מנטלי מאשר לגבר".
עוד דבר ש"תאג"ד" בהחלט יכולה לקבל עליו צל"ש הוא אמינות. מפתיע לגלות, אבל בצה"ל סירבו לשתף פעולה עם היוצרים, ככה שכל מה שאתם רואים על המסך הוא תחפושות ותפאורה. גם האמבולנס עם המכשור הרפואי, המדים, הכומתות והדרגות. "היה לנו חשוב להיות להיות נאמנים למציאות. זה היה קשה, כי הצבא לא שיתף פעולה והיינו צריכים לבנות את הכל מהעולם שאנחנו מכירים", אומר רובין. כתחקיר מקדים לסדרה הוא ביקר בתאג"דים של גדודים קרביים, דיבר עם החיילים וגילה שכלום כמעט לא השתנה, חוץ "מהמחשבים והסמארטפונים", כמובן.
לא רק התפאורה והתלבושות מפתיעים באמינות שלהם בתאג"ד. גם דמויות הרקע הצבעוניות הן טיפוסים שסביר להניח שגם אתם פגשתם בצה"ל: שירלי ת"ש או הטבח מקרר והסגנית שלו. העולם של הדמויות של תאג"ד הוא צבעוני, אבל גם מאוד דרמטי, לפעמים אפילו יותר ממה שצריך. "הייתי חייב ליצור את הדרמה הזאת כדי לספר את הסיפור, ככה שלא תמיד נצמדנו אחד לאחד למציאות. היציאה באמבולנס לדוגמה, אין לי ספק שהיא מוגזמת. אני לא מאמין שזה קורה גם במציאות, אבל זה נכלל בסדרה למען הסיפור", מסביר רובין.
"יש בחייל משהו חסר דאגות"
לא פעם עולה ברשתות החברתיות איזו בדיחה סביב האמינות, או יותר נכון, חוסר אמינות ש"תאג"ד" נתפסת בה. "לפעמים זה מבאס אותי אם יש איזה תג יחידה שהוא לא נכון, אבל אני מחליק את זה", מספר רובין. "צילמנו את הסדרה בתנאים מאוד קשים, בלי שום עזרה מהצבא ובקצב מטורף של יום וחצי לפרק. נפלנו ועשינו טעויות לפעמים, לא הרבה ולא גדולות, אבל זה חלק מהעניין".
בשנים האחרונות הוצפו המסכים שלנו באינספור סרטים וסדרות שעסקו בעלילותיהם של חיילי צה"ל. ההבדל המשמעותי בינם לבין היצירות שהתרגלנו לראות בעבר הוא שהקהל הישראלי כבר לא מתבייש לצחוק על צה"ל. הדוגמה הראשונה והמובילה לכך היא כמובן הסרט "אפס ביחסי אנוש" (שיעובד בקרוב לסדרה אמריקאית) ואחריו גם את "מסווג חריג" שעסק בג'ובניק שנקלע לאבט"ש אימה, "פלאפל אטומי" שהפך את ההכנות לעימות אפשרי עם איראן לדאחקה ועכשיו גם "הלהקה האחרונה בלבנון". גם בטלוויזיה ראינו לא מעט ירוק בשנים האחרונות: מהעונות השלישית והרביעית של "השיר שלנו" שעסקו בלהקה צבאית, "פרופיל 64" וגם "האחיות המוצלחות שלי", שהביאה למסך את סיפורה של מור, חיילת משועממת בסיס שכוח אל.
_i.jpg "תאג\"ד (צילום: באדיבות yes)")
לדעת רובין, לא מדובר ברוח חדשה. "גם 'גבעת חלפון אינה עונה' (1976) התייחסה לצבא באופן קליל. לדעתי לצבא יש שתי פנים: הצד הלוחמני, המבצעי, אנשים שקופצים למנהרות כמו במבצע "צוק איתן" ומחרפים את נפשם למען המדינה, ומנגד הצד של החבר'ה הצעירים ששואלים 'עד מתי' ועושים טבלאות ייאוש. הכוח שלנו הוא בשילוב ביניהם".
"זה מדהים שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לעשות קומדיות על הצבא. זה בא מתוך אהבה לצבא, מתוך געגוע לתקופה הזאת, לא מתוך רצון להנמיך אותו", מבהיר רובין. "יש געגוע לצבא, לחבר'ה. קצת מוזר להגיד את זה, אבל יש בחייל משהו שהוא חסר דאגות. הוא לא שואל את עצמו מה יהיה. לוקחים לו את החירות ל-3 שנים, ויש בזה משהו מקסים לפרקים, ככה שאנשים מתגעגעים לתקופה הזו ולא תמיד זוכרים אותה קשה".
אתה עצמך מתגעגע לצבא?
"השנה הראשונה של הטירונות והמסלול הייתה מאוד קשה. אבל את האווירה בתאג"ד מאוד אהבתי".