אייל ברודסקי בן ה-22 היה מעורב רגשית בשתי מלחמות במקביל בשנה האחרונה: המלחמה על הבית, שאליה יצא כלוחם יחידת הקומנדו מגלן ב-7 באוקטובר, והמלחמה שבאוקראינה, שם משמש אביו, מיכאל, שגריר ישראל. הכל השתנה כאשר אייל נפצע קשה מאוד בקרב מורכב בח'אן יונס בחודש פברואר. היום הוא כבר רוצה לחזור למילואים אם יוקפץ הצוות ללבנון.
אייל דובר 3 שפות, וכבן של איש משרד החוץ עבר בין מדינות רוב חייו. כשהתקרב לגיל הגיוס החליטה המשפחה לחזור ארצה, כדי לאפשר לו להיות זכאי לתעודת בגרות ישראלית ולהתגייס לצבא. "לא היה לי מושג כל כך מה אני רוצה לעשות בצבא, הייתי ספורטאי, שיחקתי הרבה כדורגל והייתי בכושר קרבי, באתי מוכן ליום הסיירות ואחר כך גיבוש מטכ"ל, שבסיומו שובצתי למגלן".
את שלוש השנים הבאות עשה איתי כלוחם במגלן. הוא מתגורר עם שני אחיו ברמת גן. ההורים עברו לאוקראינה, האב התמנה להיות שגריר ישראל באוקראינה.
ב-7 באוקטובר אחיו הקטן של אייל העיר אותו בבהלה: "באזור 6:30 בבוקר הוא נכנס לחדר שלי: 'אייל, תקום סבא אמר שכדאי שתקום', אני פותח את הטלפון ורואה בסביבות 30 שיחות שלא נענו, חבר מהיחידה מתקשר ואומר לי: '3 דקות אצלך' בלי לחשוב פעמיים, שם איזה משהו בתיק ועולה על מדים, לא הספקתי להגיד ביי לאחי הקטן".
על מה שקרה אחר כך אייל ממשיך ומספר: "טסנו ב-180 קמ"ש לבסיס, בדרך אני רואה נפילה כחמש מאות מטרים מהבית ואני מבין שזה משהו אחר, הגענו לבסיס ב-25 דקות, כל הצוות רואה אחד את השני, עדיין לא הבנו מה קורה ממש, הקלטתי להורים שלי ולאחים שלי, אמרתי להם שאני בסדר, אני מכבה את הטלפון ואני אעדכן אותם".
בשלב הזה, לדבריו, "עדיין היה בלגן, עלינו על ציוד ותחמושת, היינו מאוד מוכנים לזה, כל סופ"ש לפני שיצאנו הביתה השארנו את המחסן פיקס בדיוק בשביל תרחישים כאלה, יצאנו ממש בלי אוכל וקצת מים, עלינו על אוטובוסים וטסנו לעוטף".
הצוות של אייל הגיע לכפר עזה באזור 9:00 בבוקר, המקום עוד שרץ מחבלים והיה בלגן עצום: "מגיעים והכל הרוס, גופות, רכבים שרופים, מראות נוראיים, המשימה שלנו היא לנקות את כפר עזה ממחבלים והכי חשוב להוציא משם את מי שבחיים, באחד הבתים הראשונים שהגענו אליהם מצאנו זוג צעיר שנרצח, גילנו קצת אחר כך שהם הצילו את הילדים שלהם דרך החלון".
אייל וחבריו נלחמו שם במהלך 72 שעות. "תוך כדי אנחנו שומעים על המון אנשים טובים מהיחידה שנהרגו, אני שמעתי על חן בוכריס ז"ל שהיה מ"פ שלי תקופה והיינו מאוד קשורים, היה מאוד קשה, אבל המשכנו במשימה. בסוף ארבעת הימים האלו מצאנו אישה מבוגרת שהייתה בממ"ד כל הזמן הזה, בלי אוכל רק עם קצת מים, כשהגענו אליה היא הייתה בטוחה שאנחנו חמאס, היא הייתה חלשה ובטראומה נוראית, היינו איתה עד שחילצו גם אותה משם. לשמחתנו גם עם כל המשימות המורכבות וההיתקלויות לא היו נפגעים בצוות שלי".
בתום ארבעת הימים האלו סוף-סוף פתח אייל את הטלפון. הוא הקליט מהר למשפחה ולחברים הודעה ובה אמר שהוא בסדר – ועלה צפונה, עקב חשש גדול לעימות עם חיזבאללה. בשלושת השבועות שהיו שם הוא החל לפתח בעיה רפואית, הצוות יורד לעזה ונכנס לרצועה ואייל נשאר בבית, והתחושה שלו הייתה קשה מאוד.
"הצוות נכנס לעזה, קצת לפני התפתחה לי בעיה רפואית והרופא יחידה אמר לי שאני לא יכול להיכנס עם הבעיה הזאת לעזה. מהר הלכתי לעשות בדיקות, MRI, אולטרסאונד, כל מה שצריך כדי להצטרף לצוות שלי, ואחרי באמת חודש קיבלתי אישור להיכנס, אמרתי למפקד שלי שאני נכנס איתם ושאני לא מוכן להישאר בבית, קפצתי ליחידה ארגנתי את הציוד שלי וממש באותו סופ"ש נכנסנו לח'אן יונס".
על הלחימה ברצועה הוא מספר: "היינו שם שבוע, הייתה לנו הרבה מאוד תעסוקה, כל יום אירוע, RPG לפה, פצוע כאן, הרוג שם, כל יום עברנו איתור, קצב מאוד מאוד מהיר, כל יום יצאנו לחפש אמל"ח. עבדנו מאוד קשה ומקצועי, באחד האיתורים עבדנו שם על פיר, ומהרגע שהתחלנו לעבוד עליו התחילה התנגדות מאוד חזקה של חמאס. הם הוציאו הרבה מאוד ירי, RPG, רימונים, ממש היינו רואים אותם מציצים בסמטאות, יורים קצת ובורחים".
לדבריו של אייל, "כל יום לא היה רגוע, אבל באותו יום היה באמת משהו חריג, באזור חמש בערב, הצוות יושב במבנה בסלון, מחכה לפקודות להמשך, אנחנו שומעים בום מאוד חזק על המבנה שלנו, כל היום יש פיצוצים מאוד חזקים אז אתה כבר אדיש, לא ידענו אבל בדיעבד ירו RPG על המבנה, שהתפוצץ לא טוב. היה לנו חבר שהיה בחדר ליד ונפל עליו ארון מההדף, צחקנו וחשבנו שהכל טוב, הרמנו את הארון והוצאנו אותו. רק אז שמנו לב שהתחילה שריפה בחדר, רצנו להביא שישיות מים לכבות את האש, בשנייה שהתחלנו לשפוך את המים ירו עוד RPG, הוא נכנס דרך החלון ישר אל תוך החדר ופוגע בתקרה".
הרגעים הבאים מטושטשים קצת לאייל: "סיפרו לי שברגע האירוע, יצאתי בריצה מהחדר אל כיוון המפקד ואמרתי לו 'יש אירוע! יש אירוע!' הורדתי את הקסדה, ואז צעקו 'יש פצוע!' אני מסתכל למטה ואני רואה הרבה מאוד שפריצים של דם, רסיסים בכל הגוף ושיש רסיס מאוד גדול בירך שמאל - אני מאבד המון דם".
"ישר חבר מהצוות מגיע ושם עליי חוסם עורקים", הוא ממשיך, "זה מה שהציל לי את הרגל, אפילו שהיה מאוד מאוד כואב, ברמה שאתה אומר 'תכרתו לי את הרגל רק שזה יפסיק', פתחו באירוע רב נפגעים והתחילו לטפל בנו, משם לקחו אותנו באלונקות לרכבי פינוי עד שהגענו למסוק, הייתי על כל כך הרבה משככי כאבים, כל מה שעבר לי בראש זה שאני עומד למות".
אייל מגיע במצב קשה מאוד לבית החולים: "הגעתי לשערי צדק, לא היה מושג מה יהיה איתי, אם תישאר לי רגל, יד או עין. אני נכנס לניתוח וקם לאחר מכן עדיין מבולבל, מבין לאט-לאט מה קרה ושהיו הרוגים ופצועים נוספים".
בתקרית הקשה נהרגו רס"ל עדי אלדור ורס"ל אלון קליינמן ז"ל ונפצע קשה מאוד יעקב, לוחם נוסף בצוות. במקרה יום לפני האירוע הנורא, הצטלמו אייל, עדי ואלון לתמונה למזכרת. "בעזה, הלוחמים אוהבים להצטלם, שיהיו להם קצת זיכרונות, אז מדי פעם עושים תמונה, ממש יום לפני האירוע היה לנו קצת זמן, אז אמרנו שנצלם תמונה. אני, אלון ועדי, החבר'ה שנהרגו, הצטלמנו, ויום אחרי היה את האירוע, זאת ממש התמונה האחרונה שלהם".
אייל מתאר את הרגעים אחרי שקם מהניתוח הראשוני: "לא הצלחתי לישון כל הלילה, ההורים שלי לא היו בארץ, הם קיבלו את ההודעה הזאת בשגרירות באוקראינה, ישר לקחו הכל וטסו לארץ תוך כמה שעות, זה הזכיר לי את איך שהייתי אני ב-7.10. הייתי שבוע בטיפול נמרץ, עברו לי הרבה מחשבות בראש, שאני אישאר נכה, מחשבות למה חברים שלי נהרגו ולא אני, הרופא נכנס וסיפר לי על כל הפציעות שלי, ושאין סיבה שאני לא יחזור לעצמי, עם עבודה קשה, ואני אמרתי לעצמי באותו הרגע שאני אעשה הכל כדי לגרום לזה לקרות. היה לי קשה לחזור לעצמי, בשבועיים הראשונים לא הצלחתי ללכת, המשכתי לעבוד מאוד קשה כדי לחזור להיות האייל שהייתי לפני".
ואכן בעבודה קשה ואשפוז שיקום ארוך של שלושה חודשים בתל השומר ולאחר מכן גם שיקום יום, אייל מצליח לחזור לעצמו, תוך כדי ההחלמה תשומת ליבו של אייל הופנתה גם לאוקראינה, שם נמצא אביו השגריר. אימו חזרה לארץ לסייע.
"אמא שלי היום בארץ, היא הדמות הכי חשובה בסיפור הזה, מרגע הפציעה היא בשבילי בהכל, היא ויתרה על הקריירה שלה בחו"ל כדי שאני אחזור להיות בריא, ואבא שלי הוא שגריר ישראל באוקראינה והוא קופץ מהמלחמה שם למלחמה פה, והוא לוחם לא פחות ממני. אני ואבא שלי משתדלים להיות בקשר יום-יומי, קשר שמאוד התחזק אחרי הפציעה, גם חשוב לי לדעת מה קורה איתו, קצת שכחו מהמלחמה באוקראינה, אבל המצב שם מאוד קשה, יש אזעקות בכל מקום, גם בקייב ששם הוא נמצא. הייתה פעם שהתקשרתי אליו באחת האזעקות מהמקלט והוא מצלם לי שהוא גם במקלט בקייב, זה היה רגע מצחיק. אני מאוד מעריך את מה שהם עושים בשבילי".
היום אייל עמד בהבטחה שהבטיח לעצמו באותו חדר ניתוח, וחזר להיות עצמו, הוא מדריך בכושר קרבי, מנסה לספר את סיפורי הגבורה של עדי ואלון ז"ל ולשתף גם את החוויה האישית שלו כפצוע שהשתקם. למרות הפציעה הקשה וההחלמה הארוכה שעבר כדי לחזור לעצמו הוא כבר מצהיר, שהוא יחזור להילחם אם יידרש: "אני בטוח שאני אחזור למילואים והשאיפה שלי היא שכמה שיותר מהר, גם בשביל החבר'ה שנפלו וגם בשביל הצוות שלי. הייתה כבר תקופה שהצוות שלי נלחם ואני לא הייתי שם וזה היה לי מאוד מאוד קשה, רציתי להיות שם לעזור להם, ואני לא מתחרט אפילו לא לשנייה שנכנסתי. אם יצטרכו אותנו בלבנון והצוות שלי יוקפץ, אני לא רואה מצב שאני יושב בבית והם בלבנון".