השבוע לא עבר יום בלי צבע אדום בעוטף עזה. מנגד דובר צה"ל בהודעותיו מציין כי בתקיפות ישראל נפגעת יכולת ההתעצמות הצבאית של ארגון חמאס.
בינתיים, רקטות נורות מעזה גם לכיוון הים. מול אמצעי התצפית והסנסורים של צה"ל חמאס ולא פעם גם ג'יהאד אסלאמי (גא"פ) יורים, כחלק מניסויים של מערך ייצור הרקטות בעזה. מערך שפועל כדי להאריך את הטווח שלהן וגם את העוצמה ואפקט הפיצוץ.
"לארגוני הטרור בעזה יש מערך רקטות ובו מחלקת פיתוח, אם נגדיר את זה ככה", מעיד גורם ביטחוני העוסק בתחום. לדבריו: "יש בה מהנדסים, כימאים וכל מיני בעלי תארים, שפועלים לשפר את אותן ולפתח חדשות".
אותו גורם מספר שזהו מערך מקצועי שחוץ מייצור יש לו אפילו סימולטור לשיגור רקטות שגם מאפשר להם לעשות חישובים וגם לאמן את חוליות הירי.
"רוב הרקטות שחמאס או ג'יהאד אסלאמי מייצרים הן על בסיס רישומים של רקטות איראניות, משמרות המהפכה שלחו להם מדריכים לייצור". רקטת ה-M-75 תוצרת חמאס עזה היא למשל הגרסה המקומית של הפאג'ר 5 האיראני. מדובר ברקטה שמגיעה לטווח של 75 ק"מ עם ראש קרב במשקל 90 ק"ג.
מערך ייצור הרקטות בעזה גם מרכיב רקטות שנשלחו מאיראן לרצועה. האיראנים מייצרים במפעלים שלהם רקטות אותן ניתן לפרק כדי שיהיה קל לארוז אותן ולהבריח. החלקים מגיעים למפעלים ברצועה, שם מרכיבים אותם ושולחים למחסנים או למשגרים מוטמנים מתחת לאדמה שמוכנים ליום פקודה.
לעזה נשלחו ככה רקטות מסוג פאג'ר 3 ו-5, רקטות M-302 שכמה עשרות מהן מגיעות לטווח של 200 ק"מ. למרות מערך הייצור המפותח ישנה עדיפות לרקטות תקניות ואמינות יותר. לכן הם עדיין משקיעים גם בהברחות.
"ההערכה היא שמערך ייצור הרקטות מתמקד היום במה שניתן לכנות כמשולש הטרור", מסביר הגורם הביטחוני איתו שוחחנו. "אחד זה הטווח שזה להכניס כמה שיותר אזרחים ישראלים למעגל האש והטרור. השני זה ראש הקרב שיהיה כמה שיותר גדול. כבר ראינו רקטות עם רבע טון חומר נפץ ויותר. השלישי שצובר תאוצה בשנים האחרונות הוא רקטות מדויקות וכאלו שיידעו לעבור את המחסום של כיפת ברזל".
אותו גורם ביקש להדגיש ש"מספר הרקטות זה לא הסיפור הבלעדי פה". הוא מסביר ש"המערך הזה מייצר גם משגרים מסוגים שונים. מגוון משגרים מוטמנים ומסווים שמופעלים על ידי טיימר או שלט מרחוק, כאלה שגם ניתן להטעין כשהם מתחת לאדמה ולשמור על חיי הפעילים שיורים".
החלק הזה מאוד קריטי לדבריו, "כי זה בעצם מה שמאפשר להם לקבוע את קצב האש. זה שיש לך 10,000 רקטות זה דבר אחד. זה לא מאפשר לך ירי מאסיבי בלי שיש לך ביד מספיק משגרים".
מערך ייצור הרקטות של חמאס והג'יהאד האסלאמי הוא גוף שמעסיק אלפי פועלים בשלל תפקידים. החל מהאנשים שאחראים על הברחת ציוד הייצור, הברחת המוצרים מהם מייצרים, דרך אלה שמייצרים את הרקטות, מנסים אותן וכמובן שהמהנדסים שמפקחים.
"העלות של החומרים עדיין נמוכה, כמה מאות בודדות של דולרים אבל לזה צריך להוסיף את השכר שהארגון משלם לפועלים, שממש לא מגיעים לשם בהתנדבות". במערכת הביטחון יש רבים מאוד שטוענים כי הכסף שזורם לעזה משמש גם כדי לתדלק את אותם פועלים, שאחרת לא יגיעו לעבודה.
כאשר חיל האוויר מגיב לירי רקטות מהרצועה, דובר צה"ל מפרסם שמטוסי הקרב תקפו מטרות תשתית, מטרות התעצמות ועוד. לרוב הכוונה היא לאותם מפעלים ומחסנים של ארגוני הטרור לייצור רקטות.
חמאס וגא"פ פיזרו את פסי הייצור מתחת לאדמה וצמוד לבתים של אזרחים, מסגדים, מתקני או"ם ובתי חולים. כדי להקשות על הפגיעה חמאס חפר מתחת לאדמה חללים נרחבים, לשם הכניסו מחרטות ושאר מכונות נדרשות כדי לייצר או להרכיב את הרקטות. אלה הגיעו לרצועה דרך הברחות כמובן.
המטרה היא להקשות על איתור מפעלי הייצור וגם להקשות על ישראל את הפגיעה בהם. מפעלי הרקטות מרושתים במנהרות שמאפשרות הגעה בטוחה של פועלים והעברה של מוצרי ייצור מצד אחד ורקטות מוכנות מהצד השני.
בנוסף הם גם פיזרו ברחבי הרצועה מחסנים שנמצאים מתחת לאדמה, כולל בחדרים של בתי אזרחים. בעזה יש לא מעט משפחות ומוסדות שחיים יחד עם אמצעי לחימה, בעיקר רקטות. גם במקרה הזה לכל המחסנים האלה יש רשת של מנהרות רחבות המאפשרות תנועה קלה של הפעילים והעברה של רקטות משם אל המשגרים בחשיפה מינימלית.
רוב המשגרים נמצאים כאמור מתחת לאדמה. מדובר במשגרים רב קניים שהפתח זה הדבר היחיד שהאדמה לא מכסה בהם. פעילי הזרוע הצבאית יכולים להחליט האם לירות את כל הרקטות במשגר, חלק מהן או רק אחת.
אופן ההסתרה של המשגרים בעזה מקשה על חיל האוויר את הפגיעה בהם. המיגון שבנו המחבלים הביא לזה שאם הפצצה לא פוגעת ישירות או מספיק קרוב למשגר, הוא לא נפגע. זו חלק מהסיבה שצה"ל מבין כי הדרך היחידה להשמיד משגר זה להגיע פיזית עם חיילים לשטח ולא מהאוויר.
לחמאס וגא"פ יש יחד כ-20,000 רקטות וככל הנראה חמאס יכול לשגר כ-500-600 ביום לחימה אחד כאשר על פי חלק מהפרסומים הם יכולים להגיע גם ל-1,000 רקטות ליממה. במקרה של גא"פ המספרים נמוכים יותר, אולם עדיין מדובר על כמה מאות.
ההיסטוריה הקצרה של טרור הרקטות כבר לימדה אותנו שהן לא יחלידו במחסנים כפי שחשבנו בעבר. ככל שהזמן עובר, האיום הזה הופך משמעותי ובעייתי הרבה יותר.