זה לא סוד שאזרחי מדינת ישראל רגישים מאוד לחיי החיילים שלהם. הדבר התחזק במיוחד מאז מלחמת לבנון הראשונה והתעצם בעימותים של הצבא מאז - ברצועת הביטחון, במלחמת לבנון השנייה ואחריה. ועדת וינוגרד, שחקרה את מלחמת לבנון השנייה, ממש זעקה שמשיקולים של רגישות לחללים לא בוצעו פעולות מסוימות במהלך הקרבות, כולל כאלו שהיו מובילות להפסקת הירי על אזרחי הצפון. היו כאלה שאמרו שבישראל, חיי הלוחמים יקרים מאלה של האזרחים. ולמרות שאזרחי ישראל דווקא הוכיחו חוסן מרשים בתקופות קשות, רבים עדיין משוכנעים שנפילת חיילים היא תסריט שהציבור לא יוכל לעמוד בו.
זו אחת הסיבות לכך שמערכת הביטחון משקיעה סכומי עתק בשמירה על חיי הלוחמים. יש מערכות לחימה שזו כל מטרתן, ובחלק מהמקרים מדובר בשינוי של מערכות קיימות כך שישמרו על חיי הלוחם שמפעיל אותן. אומת הסטרטאפ הישראלית ידעה לפתח לאורך השנים טכנולוגיות פורצות דרך לשדה הקרב. החל ב"מעיל רוח" וכלה בשלל רובוטים, הנה הפיתוחים ששומרים על קדושת החיים.
אפודים ב-80 מיליון שקלים
בסיס ההגנה על הלוחמים הוא האפוד שהם לובשים, ואנחנו יכולים להעריך שבעשור האחרון אפודים מסוג זה הצילו את חייהם של מאות לוחמים, אם לא יותר. לצה"ל שני סוגים עיקריים של אפודי מגן: אפוד נגד קליעים ללוחמים, ואפודים רב-תכליתיים מתקדמים ללוחמים ובעלי מקצוע במגזרים מסוימים.
באוקטובר 2015 השלים מנהל הרכש במשרד הביטחון (מנה"ר) מספר מכרזי ענק לרכש עשרות אלפי אפודים ללוחמים. זאת הייתה עסקת הרכש הגדולה ביותר מאז מלחמת לבנון השנייה: היקפה נאמד בכ-80 מיליון שקלים. כל אפודי המגן שנרכשו הם מתוצרת כחול לבן - ממתפרת "מקט" בבית ג'אן, מתפרות "ליאור" בשלומי וחברת "פ.מ.ס" בפתח תקווה.
המנוע שבטנק ינצח
סדרת טנקי המרכבה של ישראל נחשבת לאחת המובילות בעולם, ובטנק הישראלי ניתן למצוא כמה פיתוחים ייחודיים שכל מטרתם לשמור על חיי הלוחמים. ואנחנו לא מדברי רק על השריון: המנוע של טנק המרכבה נמצא מקדימה, ולא מאחור כמקובל, רק כדי להיות שכבת שריון נוספת שתספוג את הפגיעה.
גם מכלי הדלק של הטנק נועדו להוות שכבת הגנה נוספת עבור הצוות. פה נוצר עוד דבר ייחודי, כי המקום שהתפנה מאחור הפך לתא לחימה עבור כמה לוחמי חי"ר, אבל גם עבור פינוי פצועים מהחזית. לחלופין, התא מאפשר גם פינוי של אנשי הצוות באופן בטוח יותר במקרה של פגיעה.
מערכות כמו "מעיל רוח" ואחרות שעדיין מסווגות מוסיפות למרכבה עוד שכבת הגנה, כזו שבניגוד לשריון הכבד לא פוגעת ביכולת המבצעית. התפקיד של "מעיל רוח" הוא לזהות איום על הטנק ולהשמיד אותו, דבר שחסרונו הורגש במלחמת לבנון השנייה, אבל הוכיח את עצמו במבצעים שבאו אחריה. למעשה הפיתוח הזה שינה את התפיסה של הפעלת השריון: בעבר הייתה סביבת הלחימה האורבנית (ישובים וערים) מלכודת מוות לטנקים שעשו הכל כדי לעקוף אותה. היום הם מלכי שדה הקרב הבנוי.
אל"מ סער צור, מח"ט 401 במהלך מבצע צוק איתן, אמר אז על "מעיל רוח": "המערכת מאוד איכותית ומצילה חיים. כל מה שנורה על הטנקים נעצר, והמערכת הזאת מוכיחה עצמה יום-יום, שעה-שעה".
איך לצלוף בצלפים
עבור הלוחמים, צלפים הם איום ממשי מאוד. במבצע צוק איתן נחשפנו לצערנו לכמה סרטונים שהפיץ חמאס ועוררו מחדש את הפחד הזה: מאוד קשה לאתר צלפים, בטח לפני שהם יורים את הכדור הראשון, וקשה לא פחות לתת מכה מונעת.
ירי הצלפים היה נקודת התורפה של הכוחות לאורך שנים רבות, אבל Spotlite – מערכת לאיתור מיקום צלפים שפותחה על ידי רפאל לאחר מבצע חומת מגן - נותנת מענה הולם והוכיחה את עצמה במקומות שבהם נפרסה. המערכת מבצעית כבר מספר שנים ומגנה על חיי הלוחמים, שמקבלים אינדיקציה על מיקום הצלף ויודעים להיזהר ולנטרל את האיום.
המערכת האלקטרו-אופטית, כפי שהסבירו לנו בעבר ברפאל, יודעת להתחבר למערכות אחרות שמסוגלות לנטרל צלפים, בין אם מדובר במערכות לוחמה אלקטרונית, ממסד נתונים שמועבר לצלף או טנקים וכלי טייס שמלווים את הכוחות. "היא מזהה תוך פחות משנייה את המיקום של הצלף ואת הטווח ונותנת קואורדינטות", הסביר לנו אורן, מנהל השיווק והפיתוח העסקי ברפאל.
ירי ממקום בטוח
כולנו מכירים את התמונות של חיילי צה"ל המסיירים לאורך הגבולות כשהם יושבים על בט"שית פתוחה וחשופים לכל איום. זה התאים אולי לגבול מצרים או ירדן של פעם, אבל ממש לא מתאים למה שקורה בשנים האחרונות לאורך הגבולות – בדגש על עזה ולבנון.
פה בדיוק נכנסת לשירות ה"קטלנית", גם היא של רפאל. זו עמדת ירי שמותקנת על כלי רכב, נגמ"שים וגם על מבנים או לאורך הגדר, ונשלטת מרחוק או מתוך כלי ממוגן בלי שהלוחם צריך לחשוף את גופו לאש האויב. הקטלנית יכולה לירות ביום ובלילה, כמעט בכל מזג אוויר, וניתן לשים עליה מקלעי 0.5 כבדים או 7.62. בנוסף ניתן להתקין עליה מקל"רים ואפילו טילי נ"ט. המערכת מוצבת גם על נגמ"שי הנמ"ר החדשים של צה"ל, והיא הוכיחה את עצמה בלא מעט מקרים בגבול רצועת עזה ובמקומות אחרים.
לצד הקטלנית מופעלת מערכת נוספת, ה"דרקונית" של אלביט. גם פה מדובר במערכת המופעלת מבטן כלי הלחימה, וכוללת מקלע כבד ומצלמות המאפשרות ירי ביום ובלילה. בנוסף כוללת המערכת גם מכ"ם לאיתור ואיכון של מטרות. היא מאפשרת להשמיד את האויב ממקום בטוח ומטווח של כ-1,500 מטרים.
ללא חשש רקטות
מבצעי צה"ל ברצועת עזה המחישו לנו בכאב את הנזק של ירי פצצות מרגמה או רקטות, בעיקר לכוחות הפרוסים בשטחי כינוס, שבהם לא ניתן למצוא בדרך כלל אמצעי התראה לכוחות. "מגן רוח" של אלתא מערכות - מכ"ם נייד שניתן לפרוס במהירות ודי בקלות - נכנסת בדיוק למקום הזה.
מהרגע שהיא מופעלת, מגן רוח מתריעה מפני ירי פצצות מרגמה, רקטות ואפילו כלי טיס קטנים של האויב. חוץ מזיהוי מהיר והתרעה לכוחות בשטח, המערכת מאכנת במהירות את נקודת השיגור, מה שמאפשר ליחידות לסגור מעגל ולהשמיד את המשגר לפני שיגרום נזק.
הכיפה ששינתה את כללי המשחק
רבות דובר על מערכת כיפת ברזל, ללא ספק הכוכבת הבלתי מעורערת של סבבי הלחימה בעזה, שעדיין מחכה להוכיח את עצמה במערכה נרחבת בלבנון. אבל כיפת ברזל לא מגנה רק על אזרחי ישראל, אלא גם על כוחות צה"ל בשטח ובבסיסים.
לצד שמירה על חיי אדם, כיפת ברזל נתנה למקבלי ההחלטות אורך נשימה לפני יציאה למבצעים גדולים. שלא כמו בעבר, לרקטות הרבה יותר קשה לפגוע במרכזי אוכלוסין או בבסיסים. המשמעות היא שצה"ל יכול להפעיל מה שמכונה "תגובות מדודות", במקום מבצע שאיש אינו יודע איך יסתיים.
רובוטים במקום חיילים
זה אמנם קורה בקצב איטי, בטח בהקשר של צבא היבשה, אבל הרובוטים כובשים את צה"ל ופועלים במקומות שבהם הסיכון ללוחמים גבוה במיוחד. כבר שנים רבות שרובוטים מסייעים לחבלנים בפירוק מטענים, נכנסים למנהרות או למבנים, ובשנים האחרונות הם גם מסיירים לאורך הגבולות. זה מה שעושה ה"שג"ב" (שומר גבולות) של אלביט, כלי רכב לא מאויש שכבר מפטרל על גבול הרצועה. מדובר למעשה ברכב מסוג פורד שנוסע בלי נהג ונשלט מחמ"ל מוגן ובטוח. הוא נושא מערכות שונות לאיסוף מידע ואיתור ממצאים חריגים בגבול, וכשצריך יודע לירות ולהרוג.
כלי נוסף שנטען לגביו שכבר נכנס לשרות בצה"ל הוא ה"אוונגרד", רובוט סיור עמוס סנסורים שונים ומצלמות יום ולילה, שמסייע ללוחמים בשטח, מסייר במקומם ונושא ציוד כבד. ניתן לשלוט בו מרחוק או לתכנת אותו כך שיעקוב אחרי חייל בכוח.
גם "רקס", פיתוח של התעשייה האווירית, כבר מסייע ללוחמי צה"ל בנשיאה של משקלים חריגים. לא פחות חשוב, הכלי מסייע בחילוץ פצועים בשעת צרה. בזכות מנוע חשמלי הוא עושה את זה בשקט ובחשאי.
גם בים ניתן למצוא כלים לא מאוישים שנועדו לחסוך בחיי אדם ולבצע משימות מסוכנות. ה"פרוטקטור" של רפאל כבר עושה את זה בגבול הימי של רצועת עזה. מדובר בסירה מהירה בעלת כושר תמרון מעולה ואפילו יכולת להקטין באופן משמעותי את חתימת המכ"ם שלה. היא חמושה במערכת טייפון ויש עליה שלל אמצעי תצפית ומכ"ם המאפשרים לכלי לפעול ביום ובלילה, כמעט בכל מזג אוויר. הפרוטקטור, כלי השיט הלא מאויש הראשון שנכנס לשרות מבצעי, ניגש לסירות חשודות, מסייע באבטחת נמלים ומסוגל לבצע משימות לוחמה אלקטרונית.
בתחום האווירי, המטוסים ללא טייס כבר מבצעים אחוז מאוד גבוה מסך שעות הטיסה וחוסכים סיכון לטייסים. המל"ט הנגיש ביותר לכוחות הקרקע הוא "רוכב שמים", כלי טיס קטן שהציל לא מעט חיי אדם.
בניגוד לכלי הטיס הגדולים, "רוכב שמים" היא יחידה שפועלת ברמת הגדוד ומספקת ללוחמים מודיעין חזותי על כיוון ההתקדמות שלהם, מבט מלמעלה על האויב. הוא גם מסייע בהכוונה של אש טנקים, תותחים ואפילו כלי טיס אחרים, מה שמאפשר סגירת מעגל קטלנית ומהירה על האויב. זה לבדו שווה לא מעט חיים.
חיל הרפואה בחזית הלחימה
אי אפשר לסיים את הכתבה הזאת בלי לדבר על המהפכה שעבר תחום הרפואה בצה"ל. למשל, ערכות "שומר אחי" שמקבל כל לוחם שמתגייס לצה"ל, ושכוללת בין השאר משקפי מגן מפני לייזר ואף רסס (ניתן להחליף בין משקף כהה לבהיר). עוד בערכה נמצא ה־CAT, חסם עורקים יעיל ופשוט לשימוש שחולק לראשונה במבצע "עמוד ענן". מדובר בפריט קריטי בהתחשב בכך שדימום הוא סיבת המוות של כ־80 אחוז מהנפגעים הניתנים להצלה.
כדי להקל על כאבם של הפצועים הכניס צה"ל לשירות את ה"אקטיק", מין סוכריה על מקל שנועדה לטפל בכאב מתפרץ. זו תרופה שמבוססת על החומר הפעיל פנטניל, שחזק פי 100 ממורפיום. כל מה שצריך לעשות הוא להכניס את המקלון עם הסוכרייה אל מתחת ללשון, והכאב מטופל וכמעט נעלם.
מוצר נוסף שרכש צה"ל כדי להילחם בפציעות מדממות הוא תחבושת המוסטטית שמסייעת בקרישת דם, ובכך יכולה לסייע בהצלת חיים בשדה הקרב. לא בכל מקום צריך או אפשר להשתמש בחסם עורקים, למשל במקרה של קטיעה גבוהה; התחבושות ההמוסטטיות מייצרות סביבת קרישה ולמעשה מקטינות את זרימת הדם, הכל בעלות של 100 דולר ליחידה.
בהקשר הרפואי צריך להזכיר גם את הארגון מחדש של הכוחות. בימים שלפני מלחמת לבנון השנייה, פלוגות הרפואה היו שייכות לדרגים עורפיים, מה שיצר בעיה ארגונית ופגע במחסני החירום של היחידות. בעקבות המלחמה החליטו בצה"ל להעביר את הפלוגות הרפואיות קדימה, ולא רק אותן.
לאחר שהבינו שלא כל רופא יכול להיות ביחידה לוחמת, יצרו הפרדה בין כאלה שמתאימים ליחידה לוחמת וכאלה שישרתו, למשל, בבסיס חיל האוויר. לצד זה נכנס בשנים האחרונות פינוי פצועים לספינות הטילים של צה"ל, כאלה שמצוידות בחדרי ניתוח מתקדמים ולפעמים נמצאות קרוב יותר לכוח הלוחם מאשר בית החולים. במבצע עופרת יצוקה, למשל, פונה כוח של שלדג לספינת טילים ולאחר טיפול ראשוני שם הועבר לבית חולים.