למה לחכות למנהיגים כשאפשר להפציץ את אירן בעצמך? נכון, זה יהיה רק בכאילו, אבל גם זה עשוי לספק את היצר הישראלי שנחשף ביתר שאת באחרונה. "Persian Incursion", "פלישה פרסית" בתרגום חופשי, הוא משחק קופסה המדמה התנגשות בין ישראל ובין אירן גרעינית. 65 דולר (אם אתם בארה"ב) או 84.50 דולר (אם אתם בארץ) והוא שלכם. פחות, אגב, ב-ebay.
מה בתפריט? תקיפה אווירית – היפותטית לגמרי, כן? – שיכולה עתה להשמיד את תוכנית הגרעין האירנית באחת. עכשיו, כשהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית חשפה כי אירן המשיכה במרוץ להשגת נשק אטומי, אולי שאר העולם אפילו ישתוק בעודכם זורקים את הקוביות.
אז נכון, משחק קופסה המבוסס על מלחמה שלא רק שלא התחילה אלא גם עשויה שלא להתחיל לעולם, לא יכול להיות הכי מדויק. אבל בואו נשים בצד את העניין הקטן הזה, ונהנה מכמה שעות של שעשוע אינטלקטואלי בלתי מרוסן.
מתמודד ישראלי ומתמודד אירני משני צדי הלוח
אז מה אפשר להסיק מסיבוב סוער של "פלישה פרסית"? קודם כל, שלהפציץ את אירן זה מסובך. אתר Wired שבדק את משחק הקופסה מצא שכל עבודת ההכנה הזאת פשוט מבאסת. אחד המוחות שעומדים מאחורי המיזם השאפתני הזה מטעם חברת "Clash of Arms Games" האמריקאית הוא לארי בונד, שלפי הפרסומים ערך תחקיר מרשים לפני שניגש אליו. הבחור הזה קבע כמה חוקים שיעכבו את המתקפה. למשל, תוכלו להניח שקמפיין ישראלי שכזה אפשרי רק אם אחת משכנותיה של אירן – ערב הסעודית, טורקיה או עירק – תאפשר לישראל לעבור בשטחה האווירי.
אבל דבר נוסף שילמדו המתמודדים הנחושים הוא שאירן לא יכולה לעשות שום דבר לגבי כל העניין הזה של להיות מופצצת. הפרסים ב"פלישה פרסית" זכו לסיכויים קלושים בכל הנוגע לעצירת המתקפה הישראלית באופן צבאי. השחקן האירני במשחק נדרש לזרוק את הקוביות בכל תור, רק בכדי לראות אם חיל האוויר הלא מתוחזק כיאות שלו יכול בכלל להתרומם מהקרקע, בעוד אמצעים טכנולוגיים ישראליים משבשים את הרדארים ואת תותחי הנ"מ שלו. אבל אירן לא צריכה להפיל כל מטוס ישראלי כדי לזכות: ניצחון פוליטי מספק ב"פלישה פרסית" יהיה פשוט להצעיד 12 טייסים ישראלים שבויים למול המצלמות.
עוד נתון בעולם המשחק הוא שישראל לא יכולה לעשות דבר לגבי נקמה אירנית. חיל האוויר הישראלי המפואר שלנו יהיה עסוק מדי בהפצצת אתרים גרעיניים, כך שלא יישאר לו זמן לטפל בטילים שיומטרו על העורף הישראלי – כך על פי המשחק. לישראל של "פלישה פרסית" יש עליונות צבאית, אבל היא אינה בלתי פגיעה.
מפת המטרות של המשחק כוללת רשימה של יותר מעשרה מתקני גרעין אירנים, ואפילו מגדילה לספק את המימדים המדויקים ואת אמצעי ההגנה שלהם. הרשימה הזו עשויה להיות מרשימה יותר מהמציאות, אבל אם נמשיך לזרום עם משחק הקופסה, ישראל עלולה להצטרך לפזר את משאביה המוגבלים על פני מטרות רבות.
מסקנה מתבקשת נוספת שילמד העוסק במלאכת המשחק, היא שישראל לא יכולה לעשות את כל זה בפגיעה אחת: בניגוד לפגיעה בכור העירקי ב-1981, גיחה אחת פשוט לא תספיק. ב"פלישה פרסית" מניחים שישראל תצטרך לעסוק בקמפיין בן שבוע. מלבד המאמץ הדיפלומטי הדרוש, אבידות בקרב ודרישות תחזוקה עלולות להחליש את המתקפה לאורך זמן.
המתמודד המותש יבין שתכנון מתקפה אווירית הוא עבודה קשה. חישוב החימוש הנדרש, התדלוקים שעוד יצטרכו המטוסים ואפילו את המיקס הנכון בין טילי אוויר-אוויר, טילים משבשי רדאר וטילים שיכולים לפגוע אפילו בבונקרים – איך להגיד? חתיכת כאב ראש. טוב, אולי עדיף לחכות לסרט.