לוחמי חיל התותחנים עמדו במרכז קרבות מלחמת יום הכיפורים, כולל הפגזת שדה התעופה של דמשק בירת סוריה. 46 שנים אחרי אותה מלחמה שוחחנו עם תותחן אחד מדור המייסדים ואחד מהדור הנוכחי שסיפרו על השירות בתפקיד הקריטי.
משה דניאל, בן 80 מתל אביב התגייס בנובמבר 1958. "הייתי לוחם בגדוד 412 בגזרת צפון", נזכר משה כיום. "שירתי בבסיס ג'למה, קצת אחרי חיפה, ואת האימונים היינו עושים בצפון", "למחנה שבטה, כשעוד לא הוגדר כמחנה ובזמן שהיה בו רק חולות, ירדנו רק כאשר היה צריך סיוע לגדודי חי"ר".
הוא אומר שבגדוד היו שלוש סוללות סך הכל וכמה עשרות חיילים שהתמחו בירי תותחים. כל צוות של תותח היה מורכב משישה אנשים. "כל שלושה-ארבעה חודשים היינו עולים לגזרה הצפונית עם המשאיות שגררו את התותחים. יחד עם אנשי הצוות וארגזי תחמושת, שמרנו בגבול סוריה ליד שאר ישוב, שם תפסנו קו והיינו בכוננות".
משה מספר כי כשהיו תופסים קו, היו מסדרים את התותחים בשורה מפוזרים, קבורים באדמה והיו ישנים לידם בכוננות מתמדת. "המטרה שלשמה קברנו את התותח נייד היא הגנה מהאויב ודימוי של 'עמדה', שיהיה נמוך ובמידה וירו עלינו אז שאנחנו והתותח נהיה מוגנים", הסביר.
"הייתי מפקד צוות שתפקידי היה לבדוק את נתוני המפקדה, לבחון שזווית התומ"ת מכוונת כמו שצריך, ולתת פקודה לירי", שיתף בתחום ההתמחות שלו. "בנוסף, נקראתי 'הכוון' כי כיוונתי את התותח כשהיה קבור באדמה לפי הנתונים שקיבלתי מהמפקדה ותוך כמה שניות היה עליי לירות לפי פקודה בעזרת שלושה אנשי צוות, שסחבו ושמו את התחמושת בקנה".
חשוב לו להסביר שהכל היה ידני: "אפילו כשמפקד הסוללה היה בא לבדוק את עומק הבור, היה עושה זאת עם מקל. כדי לשלוח את הפגז היו מחברים אותו לחוט, נכנסים מהר לבור ומושכים בחבל והתותח היה שולח את הפגז. הם היו מסתתרים באדמה כי התותח יכול היה להתפוצץ".
הגדוד עבד עם תותח נייד אנגלי 25 ליטראות. כל פגז של התותח שקל 12 קילו והתחמושת הייתה תוצרת הארץ. לאחר מכן התקדמו לתותח ענק והרסני בשם "הוביצר" 155 מילימטר והפגז שקל 50 קילו. "בשביל לחפור לו בור היו צריכים להביא טרקטור ובשביל להרים את הפגז למגש היו צריכים שני חיילים ואז היו דוחפים את הפגז בעזרת מוט לקנה".
לעומת חיל התותחנים האמיץ והידני של משה, היום מדובר בחיל מתקדם וטכנולוגי. סמל מעיין קידר בן 19 מהישוב פוריה עילית התגייס במחזור אוגוסט 2018 לחיל התותחנים.
כיום הוא משרת כמפקד צוות טירונים בבסיס מחנה שיבטה, בו מתקיימות כלל ההכשרות הבסיסיות בחיל. "אני בעצם מפקד על התומ"ת (תותח מתנייע) ומחלק את הפקודות בין כל אנשי הצוות בזמן ירי על מנת ליצור ירי המשכי, יעיל ומסודר", הוא מסביר על תפקידו.
אחד הדברים שהופכים את החיל לטכנולוגי הוא ה"מוח" שיש לכל סוללת תותחים, שבלעדיו לא היה אפשרי לבצע ירי מדויק ואפקטיבי. הוא נקרא מפי"ק (מרכז פיקוד ירי קדמי) - מעין נגמ"ש מוגבה אשר בתוכו נמצאים כל מיני מכשירים: קשר, מחשבים טקטיים וכמובן אנשי הצוות שמוכשרים לתפעול המערכות השונות והפעלת האש בסוללה.
"התומ"תים משמשים אותנו בשדה הקרב לסיוע, חילוץ ותעתוע לטובת הכוחות בעומק שדה הקרב ומתפקדים כמעין 'אח שומר' עליהם", מסביר מעיין על תפקיד החיל בלחימה.
צוות התומ"ת מונה 7 לוחמים - מפקד, כוון, טען, אחראי קרקע, מכניס חומר נפץ, רץ קווי האחראי על הקשר בין התומ"ת למפי"ק, ונהג.
ישנם שני סוגי קווים שלוחמי תותחנים תופסים: קווי חי"ר בהם תופסים גזרה ובה משימות כגון שמירה בפילבוקס, נוכחות בהפס"דים (הפרות סדר) ומניעתן, סיורים ועוד. בעצם העבודה שמתבצעת על ידי חיל התותחנים היא אותה עבודה שעושים חילות הרגיל בקו.
הסוג השני הוא קו כחול - קווים אלו נפרסים לאורך הגבול הצפוני של מדינת ישראל, עם לבנון וסוריה ומשמשים כוננות של 24/7 להגנה והתקפה על ידי תותחים מתנייעים 155 מ"מ בשם "דוהר".
בכל פעם גדוד אחר עושה בין חודשיים לארבעה חודשים של קו חי"ר, קו כחול ואימון. האימונים מכינים את הסוללות והגדודים לפעילות מבצעית ושומרים על כשירות הלוחמים, בשאיפה להכין אותם להתמודד עם אתגרי הלחימה הבאים.