"זה היה החילוץ השני שלנו, עשרה ימים אחרי רעידת האדמה. זה משהו שהוא מאוד לא אופייני, של בחור בשם עמנואל. אנחנו לא כל כך יודעים איך הוא שרד שם עשרה ימים, יכול להיות שמחלקי מזון, אני לפחות לא יודע להגדיר את זה. בן אדם לא יכול לשרוד עשרה ימים ללא אוכל וללא שתייה. החילוץ של עמנואל היה יחסית קצר, משהו כמו ארבעים דקות. הוא היה בתוך בית לא גדול שקרס. כדי להוציא אותו החוצה לא היה צריך יותר מדי אמצעים אלא כלים מעטים לחיתוך ברזלים, פינוי בסיסי של ציוד שמנע ממנו לצאת ושליפה שלו החוצה".
את הסיפור המדהים של עמנואל סיפר השבוע לפז"ם סא"ל זוהר משה, מפקד פלוגה בכיר ביחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, הגיבורים בקסדות כתומות שמגיעים כמעט לכל אסון בגלובוס. שנתיים חלפו מאז האסון שהחריב את האיטי כמעט עד היסוד ועכשיו אנחנו חוזרים לשניים מגיבורי המשלחת ההיא.
"לא כולם צריכים לראות את המראות הקשים"
מלבד לחילוץ עצמו היו בהאיטי אנשי משלחת עם תפקיד לא פחות חשוב: שמירה על השפיות הנפשית של חברי ההצלה. אחת מהם היא רס"ן קרן גינת, ראש ענף קליני במחלקת בריאות הנפש ומפקדת מתקן רפואי דרום.
רס"ן גינת שמעה על האסון בחדשות ולדבריה, באופן טבעי למדי, כבר היה לה ברור שהיא בדרך להאיטי. "שמענו חדשות, התארגנו, התאספנו, הרבה אי וודאות ובלבול, ופתאום מצאנו את עצמנו על המטוס", משחזרת רס"ן גינת. "זאת טיסה מאוד ארוכה. כשיוצאים למשהו מאוד גדול, אל הלא נודע, תמיד יש את שלב האי וודאות. חלק מהתפקיד הוא לייצר כמה שפחות אי בהירות. אז אומרים מה שכן יודעים, חושבים אופרטיבית, מסדרים ומארגנים.
"בכל דבר גדול, שלושת הדברים שגורמים לאנשים לעשות דברים קשים הם תחושת האחדות עם הקבוצה, מפקד שמאמינים בו ותחושה של שליחות, שיש פה משהו גדול ממני. כפסיכיאטר, מתחילים לחשוב איך לארגן את שלושת הדברים האלה. חילקנו דפים למפקדים של 'עשה ואל תעשה': אם יש מראות קשים, מי שצריך יראה, מי שלא, אז שלא יראה. המון עבודה עם המפקדים ושיחות". על החלק של השליחות מבהירה רס"ן גינת לא היה מה לעבוד; כולם הבינו למה הם שם.
נכנסים לתוך ההרס ומתחילים לנסות ולאתר
"הפער בין אירוע לאירוע הוא גדול, וטוב שכך", מספר סא"ל זוהר על המעבר בין אסון לאסון ועל תחושת הצוות שלו בזמן הטיסה הארוכה. "יש חבר'ה שזה אירוע ראשון שלהם ולא יודעים לאן הם הולכים. אחרי התארגנויות, נשאר מעט זמן ובמהלכו מייצרים שיח, בו הוותיקים יותר מכינים את הצעירים לקראת מה הם הולכים עד כמה שניתן, מראות וריחות".
סא"ל זוהר ורס"ן גינת נוחתים בהאיטי אחרי יום של התארגנות ושלוש עשרה שעות של טיסה "אתה נוחת בשדה תעופה שנשאר שלם וכשאתה יוצא לעיר אתה מתחיל לראות את ההרס, האנשים שבוכים, אפילו האבק עוד באוויר. כמובן שמיד אתה נכנס למשימה ומתחיל לנסות ולאתר. בדרך כלל במקרי אסון כשנפגעו אזורים נרחבים היה עדיין את השלטון או גורמים במדינה שמכוונים ונותנים מידע ואינדיקציה. במקרה של האיטי לא היה עם מי לדבר, אבל היה ישראלי ששמו דניאל קידר, הוא זה שנתן לנו מידע, בעצם הוא ריכז לנו מידע והיה מעביר לי רשימה של כתובות ומקומות והתחלנו לנוע לפי המידע הזה".
"אחרי שבע וחצי שעות הוצאנו אותו בחיים"
מלבד החילוץ של עמנואל איתו פתחנו, היה הצוות הישראלי מעורב בעוד חילוץ דרמטי ומרתק. "היה לנו חילוץ של בחור ששמו ז'יל, שהיה סגן ראש אגף המס והמכס בהאיטי. אנחנו הגענו ארבעה ימים אחרי הרעידה, בעקבות מידע שקבלנו מדניאל קידר על קולות שנשמעו בבניין המס בהאיטי. הגענו לשם, ובפתח עמד בן אדם שאמר לנו שבלילה הוא שמע את הקולות של אישתו מתוך הבניין.
"כשנכנסנו להתחיל לחפש, במקום קולות של אישה שמענו קולות של גבר. התחלנו לעבוד שם ולקח לנו שבע וחצי שעות להוציא אותו בחיים. הוא יצא שלם לחלוטין, שכב ארבעה ימים על הבטן בתוך ההריסות, כשיש עליו ציוד משרדי וחלקי תקרות וקירות. הדבר היחיד שהוא היה יכול להזיז היה את הראש ויד שמאל שלו, כל שאר הגוף שלו היה בלי תנועה. הוא לא נפגע בכלל. העברנו אותו לבית החולים הישראלי, ואחרי לילה של השגחה הוא פשוט השתחרר לביתו".
סיוע נפשי גם למקומיים: "עשיתי לה חוויה מתקנת והיא חזרה לראות"
בזמן החילוצים של סא"ל זוהר ואנשיו, רס"ן גינת, המלאך השומר של אנשי המשלחת, מסייעת נפשית גם לאוכלוסייה המקומית. כחלק מסיוע זה היא הייתה מעורבת בסיפור מדהים על הנפש האנושית. "הגיעה מישהי עם עיוורון וחוסר יכולת ללכת. רופאי עיניים מומחים בדקו אותה ואמרו לי, קרן, עצב הראייה תקין, הראייה אמורה להיות תקינה, זה משהו לכאורה נפשי. מרכז הראייה הוא במוח, המוח הוא לוח הבקרה ואם הוא לא תקין זה לא משנה מה תקליד. יש משהו במוח שמגן מפני חוויות כל כך קשות: המוח רואה חוויה רגשית ומכבה עצמו. מה שמתקן את זה זו בעצם חוויה רגשית הפוכה. אני יושבת איתה ובודקת במה היא מאמינה. היא לימדה אותי לעשות את טקס הוודו, בו היא מאמינה, ואחרי שלימדה אותי אמרתי לה, יופי, עכשיו עושים לך את הטקס הזה. ובאמת, אחרי טקס הוודו שעשיתי לה – החוויה המתקנת – היא התחילה לחזור לראות".
חברי המשלחת חוזרים לארץ עם תחושה של גאווה ושליחות. כל אחד מהם חזר עם סיפור אישי, אותו ישמור כנראה לאורך שנים. כולם ספגו שם חוויות ומראות קשים. "היה אדם שהיו צריכים לקטוע לו את הרגל, אבל הוא סירב למרות שהיה ברור לו שימות. הוא סירב בגלל שלא רצה להפוך לקבצן ולהיות נטל על משפחתו", נזכרת רס"ן גינת. למרות כל זה, אם תשאלו אותם לגבי הפעם הבאה, תקבלו שתי תשובות: "הלוואי שלא יהיה צורך בסיוע ובידע שלנו", ובאותה הנשימה, "ברור שבפעם הבאה אני אהיה שם".
