ישראל פרסי לא צריך להשתמש בווייז כדי להגיע לנחל עוז. בנו יהודה, שיושב לצדו במכונית, מנווט אותם מצוין עד לשם. "ימינה בקשתות, נכון?" שואל האב, ובנו ממהר לתקן. "לא, מה ימינה? תעשה פרסה", הוא פוקד עליו. הדרך לבסיס בעוטף עזה מוכרת ליהודה היטב – היא משורטטת בקווים ברורים בתוך ראשו, עד שלפרקים נראה שהוא חוזר למושב הנהג. מאז שאיבד את מאור עיניו לא אחז בהגה. "זה צומת מפלסים, עכשיו הכביש מתעקל שמאלה. זה כביש משובש. בחורף הסופה הייתה רוקדת כאן", נזכר יהודה. "איך פחדתי מהבטונדה שיש כאן משמאל. פעם אחת כמעט נכנסתי בה", הוא אומר וממשיך לנסוע במסלול הדמיוני רצוף הזיכרונות בראשו. "בצומת ימינה. תיזהר, יש שם מ"צ", הוא מזהיר את אביו. הם מגיעים לנקודה שקרובה לקו דיווח 83, המקום בו נפצע יהודה לפני שנה, ב־10 בנובמבר 2012 – ארבעה ימים לפני שהחל מבצע עמוד ענן.
זאת הייתה תקופה מתוחה במיוחד, רצופה בחילופי אש בין חמאס לישראל – ירי קסאמים מצד אחד, ותקיפות של חיל האוויר מהצד השני. יהודה (23), אז נהג קו בחטיבה הצפונית בעזה, יצא בשעות אחר הצהריים לסגירת ציר עם שלושה חיילים נוספים. במהלך הסיור ספג רכב ה"סופה" בו נהג פגיעה ישירה של טיל נ"ט שנורה מכיוון הרצועה. ארבעת הלוחמים נפצעו. יהודה, שהתעוור, נפגע באורח הקשה מכולם. "הם כנראה ירו את הנ"ט מהגבעה פה, באלכסון", מסביר לו חברו, רס"ל עמיחי פרץ, רס"פ בפלוגת הנהגים של החטיבה הצפונית, שיושב איתו היום במכונית. "הם ידעו לפגוע, הבני אלף", צוחק יהודה בשקט.
הגבעה עומדת מולו דוממת. אין זכר לרסיסים ולהרס שנוצר מפגיעת הטיל. הרוח פיזרה הכול, אולם חלק מהרסיסים נותרו בגופו ובנפשו של יהודה, מלווים אותו לאורך השנה האחרונה. עבורו זו הייתה תקופה רצופה בתקוות שהפציעו ונמוגו בלי הרף. מלחמה על הראייה, על שגרת החיים, על מי שהוא. שנה בה טווה את מסלול חייו, ממש כמו את החזרה לנחל עוז, בעיניים עצומות. "הדבר שאני הכי מתגעגע לראות זה את הכביש. אני מתגעגע לנהיגה", מודה יהודה. "אולי זה מגיע מהרצון להיות עצמאי יותר, אבל אני תמיד אומר שביום שבו אחזור לראות בעזרת השם, לא יעניין אותי אם יש לי רישיון או אין לי. גם אם ביציאה של בית־החולים יהיו 200 ניידות משטרה. אני פשוט אעלה על האוטו ואנהג".
נובמבר 2012 – פגיעה ישירה של טיל נ"ט
יהודה מתעורר שלושה ימים אחרי שנפצע. עיניו מכוסות בפלסטרים וצינור הנשמה מחובר לפיו. הוא רוצה רק דבר אחד – לברוח. "ניסיתי להתרומם ולתלוש את מה שהיה לי על הפנים", נזכר יהודה. "האחיות קפצו עליי ותפסו אותי. לא היה לי כוח לדבר, רק עשיתי קולות. בסוף ההורים שלי נכנסו לחדר ואמרו 'יהודה, יהודה, תירגע'. אני בחיים לא אשכח את הקולות האלה".
הדבר האחרון שזכר מהימים שלפני הסיור, היה הנסיעה לבסיס ביום שלישי. חלל הזמן שבין יום שלישי לבין שבת, היום בו נפגע, נמחק כליל מראשו. מעוצמת הפגיעה נפצעו גם הגשש שישב במושב הקדמי, ועוד שני לוחמים מהגדס"ר שהיו במושב האחורי. יהודה, יחד עם החובש שנפגע גם הוא, פונה במסוק אל בית־החולים סורוקה בבאר שבע במצב קשה. "בראשון בבוקר, יום אחרי האירוע, הרופא יצא להורים שלי ואמר: 'אני לא בטוח שהבן שלכם ישרוד", מספר יהודה. אותם ימים ראשונים בבית־החולים נותרו עבורו עד היום בערפל. "הייתי מורדם ולא ראיתי, אז לא ידעתי אם זאת מציאות או שאני חולם. חשבתי שזה סיוט, שעוד רגע מעירים אותי לעלות על סיור".
ינואר 2013 – לילה אחרון בבית־החולים
עברו חודשיים מאז שיהודה נפצע, ומחר הוא צפוי לחזור לביתו. "בואי נשב בשמש", הוא אומר לאמו חנה. יהודה מחזיק בכתפה, ויחד הם פוסעים אל המרפסת המוצלת של בית־חולים תל השומר, שם עבר תקופת שיקום ארוכה. על אחד הספסלים יש הבזק אור דק ובהיר, והם מתיישבים בתוכו, ומדליקים ביחד סיגריה. הוא מספר שאחד החיילים שהיה איתו בסיור אמר לו שלפני פגיעת הטיל, הוא ואשרף, הגשש הבדואי, הדליקו ביחד סיגריה. "בגלל שהלוחמים בג'יפ לא היו מעשנים, הם הכריחו אותנו לעשן עם דלת פתוחה. הייתי ברגל אחת נוהג וברגל אחרת מחזיק את הדלת כדי שהעשן ייצא", נזכר יהודה בעודו שואף מהסיגריה. "עכשיו אני מעשן פחות בגלל שצריך בכל פעם להוציא אותי בשביל זה", הוא אומר ועוצר לרגע. "בבית־החולים חסרה לי החופשיות הזאת. פשוט ללכת כשבא לי".
יהודה מדבר, ואמו חנה (42) חגה סביבו כל הזמן. "אני אביא לך ז'קט, שלא תתקרר לי", היא מפצירה בו. "אני אלך לבד, תעזבי אותי", הוא מתעקש, קם על רגליו ומגשש אחרי הבגד. כשארוחת הצהריים מגיעה, הוא מתיישב חזרה לאכול. "מה זה?" הוא ממשש את המנה העיקרית. "קבב על מקל", עונה אמו. "איזו שטות", מגחך יהודה ונוגס בו. "זה התפוח אדמה, ופה הגזר", מסבירה האם ומצביעה עם המזלג על האוכל. "כשרעבים אוכלים הכול, אה יהודה?" היא ממלמלת. "תספר להם מה אני מבשלת בבית", מבקשת חנה. הבן ממהר למלא אחרי ההוראות, אומר שהוא אוהב את המקרוני ואת השניצל שהיא מכינה. "הייתי שואלת אותו מתי הוא מגיע, ואז תק־ תק־ תק הייתי מתקתקת את הבית ומכינה לו אוכל", מתארת חנה בשצף. היא אישה נמרצת, לבבית. כיסוי הראש שלה מגלה מתחתיו שיער בהיר. אפשר לראות את האהבה שלה אליו בכל מבט חטוף. "בעזרת השם יחזור מאור עיניו. לא נבכה על חלב שנשפך, נחלים ונתמודד, נמשיך בחיים", היא אומרת כמו מנטרה, בעיניים מעט נוגות. יהודה שותק ומתופף ברגלו.
איך זה להיות עם ההורים 24 שעות ביממה?
"זה בסדר. אנחנו לא רבים, אבל יש רגעים שאני אומר לעצמי – די, חאלס".
אתה מרגיש שאתה צריך זמן לעצמך?
"כן. אני חדש בזה. מצד אחד אני רוצה להיות עצמאי, ומצד שני הם מתייחסים אליי כביכול כמו אל ילד קטן".
כי הם רוצים לגונן עליך?
הוא מהנהן בהסכמה. הארון של יהודה בבית־החולים כבר כמעט ריק. מחר הוא יישן בחדר שלו. על המקרר יש כמה כוסות קולה חצי ריקות. לדברי אמו, קולה, נס קפה וסיגריה הם אבות המזון העיקריים שלה. "הלילה האחרון, אה? זהו, מחר בית בעזרת השם, אחרי חודשיים", היא נאנחת. "יאללה הגיע הזמן", משיב לה יהודה.
אתה מתרגש?
"אני שמח קודם כול. ו... לא יודע, חושב מה יהיה הלאה. אני מקווה שיהיה טוב", הוא צוחק. התשובות שלו קצרות ומדודות, קולו מפויס, משתתק בין שאלה לשאלה.
ומה עוד?
"אני לא יודע אם אני צריך להגיד את זה", הוא מחייך, נותן לרגע לסכר המילים להתפרץ. "אבל יש לי חשש מלחזור הביתה וממה שיהיה אחר כך. אני לא אשקר, באיזשהו מקום יש תחושה של פחד. זה כמו שמשתחררים מהצבא ומקבלים כאפה של 'מה אני עושה עכשיו?' זה אותו עיקרון – להתחיל משהו חדש. אני לא רואה את עצמי נמצא בבית משלי ומסתובב בו לבד".
פברואר 2013 – שוב בבית
שבועיים לאחר ששוחרר מבית־החולים, יהודה יושב במטבח ביתו ברמלה. כשהמצלמה נשלפת לצורך הכתבה, הוא מיד נדרך. "שבי", מורה יהודה לצלמת. "אני יודע שאת עומדת, יש לי ראייה מרחבית. תפסיקי לצלם", הוא פוסק. "ותראי לי את התמונות בסוף, אני אגיד לך מה מכוער ומה לא", הוא אומר בחיוך. בכל פעם שהוא מחייך, הגבות שלו מתרוממות, ושפתיו נותרות פרוסות לכמה שניות, כאילו מחכות לצחוקו של האדם שעומד מולו. "יש רגעים שלא נעים לי להצטלם, אבל כשאני יוצא עם חברים לא באמת אכפת לי, אני הולך כמו שאני, בלי כובע או משקפיים, למרות שאני יודע שהעיניים שלי נראות על הפנים. אני משתדל שהכול ימשיך כרגיל".
מוזר לך לצאת עם חברים?
"בהתחלה הרגשתי... אני אפילו לא יודע אם זה רגש, פשוט לא רציתי לתת לעולם..." הוא צוחק במבוכה. "בואי נגיד שהתביישתי מאיך שנראיתי", הוא אומר ומוסיף: "הרגשתי כמה פעמים שאנשים מתייחסים אליי יותר מדי ברגישות, ושחלק מהאנשים בהלם. אני מבין אותם, לא כולם יודעים מה לעשות במצבים כאלה".
שואלים אותך שאלות?
"כמעט ולא שואלים בגלל מבוכה. הרגשתי כמה פעמים שלאנשים עמדה לצאת המילה 'עיוור' והם עצרו את עצמם. למרות שזה נושא שאני כן יכול לדבר ולצחוק עליו", הוא מסביר, וממהר לתת דוגמה. "ידידה שלי הכינה עוגה ורציתי שתביא לי אותה בתמורה לדיסק שאני אכין לה. אז אמרתי לה: 'את יודעת איך זה היום, עין תחת עין'. או שבמקרה אחר ביקרתי חבר שלי בבית חולים לפני כמה ימים, וכשהאחות אמרה לנו להיות בשקט כי שעת הביקור נגמרה, אמרתי לה- 'הלו, יש כאן אנשים שלא יכולים לדבר בפנטומימה'". במהלך השיחה, אמיר, אחיו הקטן של יהודה, מתגנב למטבח. הוא נעמד לידו דומם, מקשיב לדבריו במשך דקות ארוכות. נדמה שכל מילה של יהודה היא אוצר יקר ערך עבורו. כשהוא מתיישב על הספה, מול הטלוויזיה, אחותו הקטנה מזנקת ומתרפקת עליו. "כשהגעתי לכאן בשבת הראשונה הם לא כל כך הבינו איך להתנהג, והשאירו הרבה משחקים על הרצפה", הוא נזכר. "אבל עכשיו הם יותר מבינים, אם לדוגמה אני אלך בסלון ויהיה פח בדרך, האחות הקטנה תצעק לי שיש מולי משהו".
אתה מתחיל לחשוב על השיקום או שזה עוד מוקדם?
"התחלתי כבר. יש מורה שיקומית שמסבירה לי איך לבחור בגדים למשל. כל מיני דברים יום־יומיים שהיא מלמדת אותי איך עושים בלי לראות", הוא אומר. "זה קצת קשה לחשוב על זה שמעכשיו הכול אמור להיות ככה. אני לא הסתכלתי על אנשים עיוורים במחשבה שאני אהיה במקום שלהם, כי כשאין לנו את זה אנחנו לא חושבים על זה. זה כאילו שלוקחים אותך למקום חדש ואומרים לך שמעכשיו אתה צריך לדבר רק גרמנית". המחשבות האלה מחזקות או מחלישות אותך? "זה קצת מחליש אותי", הוא כמעט לוחש. "זה שאני אמור להסתדר עם זה, כי מבחינתי יש שתי דרכים שאני יכול ללכת בהן. או שאני אחזור לראות, או שאני אלמד לתפקד בתוך זה. אני מרגיש שבאיזשהו מקום מנסים למשוך אותי לדרך השנייה, לגרום לי להתרגל. בואי נגיד שאני רוצה שהכתבה תסתיים בזה שאני אחזור לראות".
אפריל 2013 – נוסעים לכנרת
הכנרת נפרסת מול יהודה, רחבת ידיים וצלולה. הוא ואביו ישראל (47) יושבים על כיסאות נוח. החכה מונחת על סלע, ממתינה לדג שיבלע את הפיתיון. הם דגו גם לפני הפציעה, ועתה חוזרים לתחביב הישן. יהודה העדיף שנגיע לכנרת. לא לשיעור עם המורה השיקומית, לא לפעילות של ארגון נכי צה"ל. הוא ביקש שנצטרף לדברים שהוא ממשיך לעשות למרות הפציעה, לא בגללה. "אני הולך עם המורה השיקומית לסיבובים בחוץ, כמו הזקנים עם הפיליפיניות", הוא צוחק. "אני לא רוצה שתבואו למפגשים איתה כי אני לא מרגיש שיש תהליך של שיקום".
בעקבות הפציעה עזב ישראל, אביו, את עבודתו, והוא מלווה את בנו מדי יום. כעת הם נמצאים בחופשה בת שבוע בטבריה, רק שניהם. "אני הולך עם אבא שלי לדוג בעיקר בשביל להירגע", מתמתח יהודה על הכיסא. "בדיג גם ככה לא צריך להסתכל. זה בעיקר עניין של רגש עם החכה – להרגיש את הדג ולמשוך אותו". האב הולך לאסוף מידע מודיעיני מהדייגים השכנים, וחוזר עם ממצאים. "אתה שומע, יהודה? הדגים פה מפונקים. הם אוכלים רק גרגירי תירס", הוא צועק אליו מרחוק. "מה תירס, אינעל אבוק? מה הם חושבים שהם בבית־קולנוע? אני אראה להם מה זה", נאנח יהודה.
הם מחליטים ללכת עם התירס, ומהר מאוד מתברר שמדובר בהימור משתלם. "נראה לי שתפסנו", מכריז ישראל, ומושך אליו את החכה. "וואלה!" הוא מושה מהמים את השלל. "הוא גדול? שואל יהודה, ואביו ממהר להשיב. "הוא קטנצ'יק. רוצה להחזיק אותו?" מושיט אליו ישראל את הדג, והוא בוחן את הסחורה. בהמשך החופשה בטבריה, יהודה ואביו נוסעים לבקר בקברי צדיקים, דבר שעשו כבר מספר פעמים מאז הפציעה. "אחותי מורל אמרה לי שלשים ציצית זה סגולה לרפואת עיניים", מספר יהודה. "רציתי להאמין בזה, אז התחלתי גם לשים כיפה לפעמים ולהניח תפילין".
אתה מדבר עם אלוהים על הפציעה?
"יש פעמים, כמה שזה נשמע דפוק...", הוא מגחך, "בא לי לצרוח. בהתחלה הייתי שואל למה דווקא אני. כי אלוהים לא עושה דברים סתם", הוא אומר. "החברים הכי טובים שלי התחילו ללכת לשיעורי תורה אחרי הפציעה שלי, והצטרפתי אליהם. באחד השיעורים דיברו על זה שדברים כאלה קורים כי האדם צריך לתקן בעצמו משהו".
זה לא קצת להאשים את עצמך?
"המחשבות האלה כן עוברות לי בראש, למרות שיש גם דברים שקורים בלי היגיון".
אתה מרגיש שההתקרבות לאלוהים באה יותר ממך או מהסביבה שלך?
"אם מסתכלים עליי מהצד אפשר לחשוב שהסתובבה לי הקופסה. אני לא יודע איך להסביר את זה, אבל כשאני שם תפילין זה נותן הרגשה טובה. אולי ככה אני נלחם על עצמי בדרך שלי. בדרך של האמונה".
יולי 2013 – דמעות בחתונה
"בזכות החופה הזו תחזור לראות", לוחשת על אוזנו מורל (22), אחותו הקטנה של יהודה. היא כלה טרייה שחוגגת את חתונתה באולם אירועים ברמלה. היא מחבקת אותו וחוזרת לרחבת הריקודים, בעוד יהודה מתיישב בחזרה בשולחנו. "אנחנו נכנסים לפינות שאני לא רוצה שניכנס אליהן", מזהיר יהודה. "אבל ישר אחרי שהיא אמרה לי את זה נשברתי. בכיתי כמו ילד קטן", הוא מחייך חיוך אמיתי, שביר.
מה עבר לך בראש?
"לא יודע. דבר ראשון זה שלא זכיתי לראות את החופה".
זאת הפעם הראשונה שבכית מאז האירוע?
"כן. בואי נגיד שזאת הפעם הראשונה שהבנתי שאני יכול לבכות. לפני זה חשבתי שזהו, שאף פעם לא יירדו לי דמעות".
בטח לא רצית שהיא תראה אותך בוכה.
"היא לא ראתה אותי בוכה. אחרי שבכיתי נרגעתי קצת, נכנסתי לאולם וישבתי עם חברים שלי ושלה".
הצלחת ליהנות מהחתונה?
"בואי נגיד שהוודקה דיברה". חנה לא מחכה וכבר מתחילה להכין את הקרקע ליום שבו יהודה יעמוד מתחת לחופה. הוא עומד לעזוב את הבית ולקנות דירת קרקע משלו ברמלה, במימון של משרד הביטחון. ההורים מתכננים גם הם לקנות דירה באותו הבניין, וללוות אותו מרחוק. "אני אהיה שכנה שלו. אני אהיה לידו כדי שאוכל לבקר בבית ולראות מה קורה, לעזור בבישולים ובכביסות. אני לא אפריע למשפחה שלו. אתה לא תהיה חייב לראות את הפרצוף שלי", היא מצחקקת אליו.
אתה חושב על זוגיות?
"ברור".
אתה מרגיש בנוח להתחיל עם מישהי?
"כשאני יושב בפאב עם חברים אני לא בדיוק יודע אם יש מולי מישהי שכדאי לי לכוון אליה. אבל אני לא מתבייש, אני יכול לדבר עם כל אחת. זה כמו שמישהי תגיד שאם אין לך שיער בלונדיני ועיניים כחולות היא לא תצא איתך". שבועיים לאחר החתונה, יהודה מגיע לביקורת בסורוקה בעקבות ניתוח שעבר בראשו, במהלכו שיחזרו הרופאים עצם שהתרסקה. הוא מגיע לשם כדי להוריד את הסיכות שחיברו את התפרים. המסדרונות של בית־החולים אוצרים בתוכם זיכרונות, וגם האחיות ואנשי המקצוע שחוו איתו את הימים הראשונים של הפציעה ניגשים אליו בלי הרף. "אתה מזהה את היד?" חדה לו אחת הנשים. "אני מזהה את הקול. ציפי העובדת הסוציאלית", הוא מנחש. "אף אחד לא ראה אותך עדיין?" היא מתפלאת. "גם אני לא ראיתי אף אחד", הוא מחייך אליה. נדמה שהיא לא הבינה את הבדיחה. אחרי שעות הוא ואביו יוצאים מהמחלקה ונוסעים הביתה. הוא מתיישב במרפסת ומדליק סיגריה.
בטח נמאס לך כבר מבתי־חולים.
"את מעצבנת אותי".
למה?
"את מנסה להוציא ממני דברים רעים, אני אתן לך מכות. מה את רוצה שאני אגיד? כן, נמאס לי", הוא מחקה קול בכייני.
אתה לא רוצה לצאת מסכן?
הוא מהנהן בהסכמה.
נראה שאתה משתקם מאוד מהר. אתה מרגיש שהפתעת את עצמך?
"גם", הוא מחייך.
תיארת לעצמך שתהיה כזה חזק?
"אני לא יודע אם לקרוא לעצמי חזק. אנשים רואים אותי לבוש, ורואים שאני צוחק והולך לכל מיני מקומות, אבל הם לא מכירים את חיי היום־יום שלי. הם לא יודעים שקשה לי עם זה שאני אפילו לא יכול ללכת לבד בשכונה. הם לא חושבים על זה".
שנה אחרי - הסיור נפגש מחדש
"תראה לי, עדיין לא ראיתי איך זה יצא", מפשיל אימרי את שרוול חולצתו של שמעון. הוא מתבונן היטב בצלקות שנשארו על זרועו, צלקות שהכיר מהרגע שנפערו בעורו, בעת פגיעת טיל הנ"ט בג'יפ. שניהם היו עם יהודה בסיור. הם ישבו מאחוריו בג'יפ. שמעון, לוחם וחובש בגדס"ר גבעתי, נפצע באורח בינוני והשתחרר מיד מהצבא. סמ"ר אימרי בירן, אז מ"כ בגדס"ר, נפצע קל ועבר אחרי הפציעה לשרת בקריה. עברה שנה, וזו הפעם הראשונה ששלושתם נפגשים יחד מאז האירוע, במיוחד לכבוד הכתבה. אשרף, הגשש שישב ליד יהודה ועדיין משרת בצה"ל, לא יכול היה להגיע למפגש שנערך בראשון לציון. "אימרי, מה איתך, יא בלש? מאז שהייתי בתל השומר לא ביקרת אותי", מתלונן יהודה. "אני עדיין בצבא, כל היום יש לי דיונים ופגישות", מסביר אימרי, ומיד מגלה: "אתה יודע שאני אולי חותם קבע?" יהודה שומע וצוחק בחיוך רחב. "חותם קבע, אה?". "ידעתי שלא תקבל את זה טוב", מחייך אימרי בהשלמה. הם נזכרים בגזרת עזה, בימים שלפני אותו סיור. ארבעה חודשים הם שירתו ביחד. יהודה, שהיה בסדיר נהג אמבולנס בגדס"ר גבעתי, נכנס למילואים בתנאי קבע בחטיבה הצפונית ביולי 2012. בדיוק באותה תקופה, הלוחמים של הגדס"ר הגיעו לתפוס את הגזרה במוצב נחל עוז.
מה אתם זוכרים מיהודה?
"הוא היה נהג גבר, באותו ראש שלנו", קובע שמעון, ואימרי מאשר: "כן, בדיוק באותו ראש. הוא היה זורם, אח. היה פשוט כיף איתו, היו צחוקים בכל סיור". שמעון מספר שיהודה כל הזמן נהג לפנק אותם בשתייה ובאוכל. יהודה לא מכחיש. "הייתי חותר לת"ש", הוא מודה. "הייתי לוקח אותם כאילו לנפח גלגלים או לתדלק בשביל להגיע ל'אלונית' ולשתות קפה".
מה אתם זוכרים מהסיור שבו נפגעתם?
"אני אספר את הזווית שלי, תקנו אותי אם אני טועה", מתחיל אימרי לשחזר את האירוע, תחילה מעט בהיסוס. "נסענו והסתכלתי לעבר החלון, ופתאום ראיתי 'בום' מטורף. לא היה לי מושג מה קרה. תפסתי את הקשר וצעקתי משהו, אני כבר לא זוכר מה. בעטתי בדלת ויצאתי החוצה. שמעון יצא אחריי. התחלנו לירות לכיוון הרצועה, והסתתרנו מאחורי סוללת עפר. בינתיים יהודה ואשרף נשארו ברכב. אני לא זוכר בדיוק על מה דיברנו בינינו, אבל חשבנו שזה... הכי גרוע שיש. חשבנו לגשת לרכב, אבל מצד שני הייתה מחשבה שאולי יירו אליו שוב. אתה לא יודע מה הולך, כולך בכאוס, הכול מתקתק ואתה לא שומע כלום. בלגן", הוא נועץ מבטו ברצפה. ניכר שהמילה הזו מהדהדת בו. מאחוריהם, מסביר אימרי, היה רכב "זאב", שהלוחמים שהיו בו פרקו ממנו והתקדמו לעבר הסופה שנפגעה. "המפק"ץ הגיע וביחד איתו ניגשתי לרכב", מתאר אימרי. "אני הוצאתי את יהודה. הוא היה במצב די קשה. אני זוכר אותך נאנח וממלמל שכואב לך", הוא שולח אליו מבט חטוף. "הטיפול בו היה הקטע הכי מבהיל שהיה לי שם. הוא היה אצלי בידיים, וזה אומר לראות בן־אדם מרוסק מולך. אני זוכר בראש את התמונה הזאת עד היום".
בזמן שאימרי מתאר את האירועים, שמעון נותר שקט, מעדיף שלא לדבר. גם הוא נפגע בעיניו, ומאז האירוע עבר סדרת ניתוחים, וכיום הוא רואה באמצעות משקפיים רפואיים. יהודה ושמעון החלו להיות בקשר ולהיפגש באירועים ובנופשים שמארגנות עמותות למען נכי צה"ל. "נפגשנו באמת בפעם הראשונה במסיבת פורים. אני התחפשתי לפרה עיוורת", מותח יהודה את החיוך שלו פעם נוספת.
אימרי, מה אתה זוכר מהמפגש עם יהודה בבית־החולים?
"פגשתי אותו בתל השומר אחרי חודשיים", הוא נזכר. "זה היה קצת קשה, כי לפני זה קראתי לו כל הזמן 'אחי הצעיר יהודה', זכרתי אותו צוחק והכי קרוע בעולם. אבל כשביקרתי אותו הוא היה כבוי כזה. אבל אני רואה אותו עכשיו ושמח לראות שהוא חזר לעצמו, לאותה התנהגות בדיוק שהייתה לו קודם. בעיקר לדבר המון המון שטויות, כמו שהוא היה עושה בקו", הוא מפענח, ושמעון מוסיף: "איזה נסיך".
למה אתה קורא לו ככה?
"את לא רואה? זה נסיך. צריך להסביר?"
חזרה לגבול עזה
המכונית נעצרת מול הש"ג של מוצב נחל עוז. הם הגיעו ליעד. אחרי שנה בדיוק יהודה מגיע לבסיס שלו, על אזרחי, עיוור. "יהודה פרסי אחי, תגיד לחמ"ל", הוא מצווה על החייל בש"ג. השער נפתח לקראתו בחגיגיות בתוך שניות ספורות. החברים ששירתו עם יהודה מתרגשים לראותו, ומעניקים לו כבוד. על לוח שעם באחד המשרדים במוצב תלויה כתבה על יהודה, מלפני שנה. "יהודה מחכה לנס", כתוב בכותרת גדולה.
בתמונה הוא חובש כובע שמסתיר את פניו, ומדליק נר של חנוכה. בכתבה הוא מתפלל לחזור לראות. היום, יהודה כבר לא ממתין לנס. "בהתחלה הייתי בטוח שבתוך חודשיים־שלושה אני אעשה ניתוח והכול יסתדר. לכן לא הבנתי בשביל מה אני צריך ללמוד לחיות עם זה", הוא מספר במבט מפוכח. "כשאנשים אמרו לי, 'נו, תתחיל להשתקם', רציתי שיעזבו אותי", מספר יהודה. "לקח לי הרבה זמן להבין שאני צריך להתמודד ולהתחיל הכול מאפס. למדתי לזרום עם החיים".
אין בך משהו שאומר ש"לזרום עם זה" משמעו לוותר?
"למה לזרום עם זה משמעו לוותר? ההפך. לא לזרום זה לוותר. כי זה לבחור לא להתמודד". יהודה ממשיך להתמודד עם החיים בדרכו שלו. בשבועות האחרונים הוא לומד בקורס מחשבים שבו הוא רוכש מיומנות של שימוש במחשב רגיל עם תוכנה קולית, ושוקד על הריהוט של ביתו החדש, אליו ייכנס בספטמבר 2014.
כשהיית בבית־החולים לא האמנת שתגור לבד.
"צריך לעשות הפרדה בין יהודה של הבית־חולים ליהודה של עכשיו. זה בכלל לא באותו הכיוון, כי השתניתי. אם היה אפשר, הייתי מתחיל את הכתבה מההתחלה. דברים לא נשארו אותו הדבר".
אתה מרגיש שהביטחון העצמי שהיה לך לפני הפציעה נשאר?
"אני מרגיש שהביטחון העצמי שלי גבר", הוא קובע. "אני אתן דוגמה: אם את ביום הולדת, ויש בלון גדול כזה עם הרבה סוכריות שאת צריכה לפוצץ, יהיה לך נוח יותר לעשות את זה בעיניים עצומות, או בעיניים פקוחות כשכולם מסתכלים עלייך? כשאני עם חברים כבר לא אכפת לי לקום ולהיתקע בשולחן, אני לא מתרגש מזה. מאז הפציעה אין לי בושה".
הרגשת מוזר היום, בגלל שזה התאריך של הפציעה?
"אולי יחשבו שבאמת נדפק לי משהו בראש, אבל אני רוצה לחגוג את היום הזה", הוא מודיע בחיוך. "אנשים מבחוץ לא מבינים איך אני רוצה לחגוג את זה שכביכול פגעו בי, אבל הם לא מבינים שאני חוגג את עצם העובדה שנשארתי בחיים".