את הסיפור הזה צריך להתחיל אי שם לפני כ-60 שנים, אז התפטר דוד בן גוריון מראשות הממשלה וירד להפריח את שממת הנגב. אם להגיד את האמת, הזקן חלם על ההמונים שיבואו אחריו, רק שאלה העדיפו את הפינוקים של המרכז. קפיצה של כמה שנים קדימה, ובתאגיד מדרשת שדה בוקר הוקם לו בית ספר ששם דגש על חינוך סביבתי, לצד מצוינות וערכים. ההמונים אולי טרם הגיעו, אבל מאות נערים ונערות עדיין עוזבים מידי שנה את בית הוריהם, והולכים להגשים את החזון בתנאי פנימייה לא פשוטים אך מלאי סיפוק. באוגוסט האחרון, ירד לשדה בוקר גם אופיר בן פורת (37), נשוי פלוס 3 וקצין לשעבר בשייטת 13, אחרי שמונה למנהל התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר. השבוע התיישבנו איתו לשיחה על נוער, על חינוך וגם על המעבר מבניית לוחמים קשוחים בשייטת לבנייה של בני נוער ערכיים.
כבר במשפט הראשון ברור שהמילה "פנימייה", המייצרת לרוב קונוטציות שליליות, לא מתאימה לבית הספר הזה. אם להגיד את האמת, המקום נותן פייט של ממש למערכת המסורתית של משרד החינוך. "אנחנו תיכון על אזורי-ארצי, אנחנו מקבלים תלמידים מכל הארץ כשהייחודיות פה היא שהמקום יושב על נחל צין, עם תופעות גיאוגרפיות וגיאולוגיות מאוד מיוחדות והמון טבע מדברי, כך שזה עיקר העיסוק", מסביר בן. "כל התלמידים פה לומדים מדעי הסביבה ונבחנים ברמה של 5 יחידות, כשהרבה מהמקצועות נלמדים דרך יציאה לשטח", הוא מוסיף.
התלמידים של פורת מטיילים כ-30 ימים בשנה בשטח. זה כולל כמובן לינה בשטח, בישולים תחת כיפת השמים ובמקביל גם עבודות חקר. "לוקחים דגימות קרקע, בודקים בעלי חיים, ספירת צבאים והאכלת נשרים", מספר פורת. במקביל לזה, כפי שהוא מפרט, יש גם את מקצועות הבחירה - פיסיקה, ביולוגיה ומסלולים נוספים לצד תכנית הליבה של משרד החינוך. חשוב להגיד שבית הספר מקבל תלמידים מכל הארץ, לאחר שהם עוברים "תהליך של הכרות עם המקום, כי לא לכל אחד מתאים לטייל, לישון וללמוד בשטח".
מדובר במסלול מאוד קשוח, שבמסגרתו רואים את הבית רק פעם בשבועיים, דבר שאינו בהכרח פשוט עבור התלמידים הצעירים. בהתאם לכך, גם שעות הלימוד מאוד ארוכות, כפי שמפרט בן: "הלימודים מתחילים בשמונה בבוקר ויש תלמידים שלומדים גם עד תשע בערב". אך לצד החוקים הנוקשים, בית הספר מספק לתלמידים את כל צרכיהם, ואי אפשר שלא להזכיר גם את ההווי הייחודי שהמקום מעניק להם, בין היתר במסגרת פעילויות שגרתיות כמו ישיבה משותפת סביב המדורה ועוד.
בתור מי שלימד גם בבתי ספר יותר קונבנציונליים, בן פורת מסביר שבמדרשה, הקשר למקום הגיאוגרפי מקבל משמעות ייחודית. "ברוב בתי הספר, גם התלמידים הטובים באים קודם כל כי הם חייבים, כי זה עוד שלה בחיים, אבל פה יש תלמידים שאומרים לנו שהם מחכים לחזור בחופשות כי נמאס להם מהחופש, ולכן גם בחגים אנחנו נותנים להם טיולים של כמה ימים - עבור כל מי שרוצה", הוא מסביר.
לצד הפסטורליות של הפרחת השממה, שגרת ביקורי האמנים שמגיעים לערבי ג'אם עם התלמידים, כמו יזהר אשדות למשל, וצוות המורים המסור שהינו ברמה גבוהה יחסית (רובם בעלי תואר שני וד"ר), קשה שלא להתייחס גם לעברו הקשוח של מנהל בית הספר – שהיה קצין בשייטת 13 בימים הסוערים של האינתיפאדה השנייה.
פורת מספר שהגיע לשרת בשייטת רק כי נדלק על הרעיון ביום חשיפה של הצבא, ובגלל גדנ"ע צלילה בה לקח חלק בנעוריו. "לא הלכתי לשייטת בגלל אידיאולוגיה, אבל היא התאימה לעולם הערכים שלי", הוא מספר. "השרות בשייטת מאוד קשוח, תהליך ההכשרה ארוך, מתיש וקשה מאוד, אבל אין ספק שהשרות שם שינה אותי, עשה אותי אדם אחר מבחינת המחשבות על עצמי ומה שאני יכול לעשות, ואני חייב הרבה למקום הזה", הוא מוסיף.
באופן טבעי, הגעתו של מנהל שהיה לוחם בשייטת מייצרת שיח, כפי שפורת מתאר: "במילואים שלי אני מעביר גיבושים ופה אני עושה לתלמידי י"ב תיאומי צפיות לקראת המיונים לצבא, מסביר להם לקראת מה הם הולכים ומה מחפשים בהם, אבל לא פחות חשוב - מה הם מחפשים במקום, כי לא פעם ילד הולך ליחידה מסוימת רק בגלל החברים שלו".
מאוד יכול להיות, שהנבטים לעולם ההוראה נזרעו במוחו של פורת כבר בימי השייטת, כשהשלים קורס קצינים והלך לפקד על צוות במסלול ההכשרה. "זה החלק המשמעותי מבחינתי, להתעסק ממש להיות בחינוך אבל בצבא", מסביר פורת. "מאוד אהבתי את התקופה הזאת, שהייתה מאוד אינטנסיבית ונתנה לי להשפיע על מסלול החיים של האנשים", הוא מתאר. לדבריו, עד היום הוא נמצא בקשר עם הלוחמים שבנה, רואה איך הם צמחו והתפתחו: "זו חוויה שפשוט אי אפשר לתאר אותה, לקחת ילדים ולהעביר אותם את אחד המסלולים הכי מורכבים בצה"ל, עם כל המשמעות הנפשיות והפיזיות ולהיות שם כל הזמן, כמו גם להמשיך איתם אחרי זה בפלגת לוחמים ולהוביל אותם במבצעים ובדברים הקשים". "זה לחנך - לראות איך דברים שאתה מאמין בהם הולכים אחריך", הוא מוסיף.
פורת התגייס לשייטת ב-1999 כלוחם, ובהמשך הדרך יצא לקורס קצינים. זו הייתה תקופה מאוד סוערת עבור שייטת 13, שבמהלך האינתיפאדה השנייה נדרשו לוחמיה, בניגוד לשאר יחידות העלית של הצבא, להיות מעורבים בכל הפעילות הצבאית נגד הטרור. דרישה זו היא מה שהביא להרבה מאוד מבצעים, וגם לכמות הרוגים שיחידה מסוג זה לא רגילה לספוג. "השייטת עשתה הרבה מאוד מבצעים בשטחים ושילמנו על זה מחיר לא פשוט בלוחמים וקצינים שנהרגו", כפי מספר פורת.
"שישה לוחמים נהרגו בתקופה יחסית קצרה והכרתי את כולם, כך שהתחושה הייתה מאוד קשה ואני זוכר ממש חוסר אונים, כי אתה עושה את הכי טוב ועדיין אנשים מתים", משחזר פורת. "בתקופה הזו הבנתי את מגבלות הכוח על היכולות שלי ועל הסביבה שאני פועל בה, וזה גם מחזיר אותי לעניין הזה של לפול ולקום", הוא מציין.
את ניסיון החיים הקשה הזה, פורת לוקח איתו גם לבית הספר. "גם בעבודה עם בני נוער צריך לדעת לחזק אותם סביב הקשיים והנפילות, כי דווקא שם הלמידה היא סביב הכישלונות", הוא מסביר. ממש לאחרונה, כפי שהוא מציין, הצליחו שניים מתלמידיו לעבור את הגיבוש לשייטת, כשבאופן טבעי יש גם את אלה שלא הצליחו ונאלצים להתמודד עם כישלון. "ילדים שהולכים לגיבוש ולא עברו, למדו המון על עצמם", מסביר פורת. "בגלל זה התמיכה החינוכית שיש פה היא מאוד חשובה, כי זה לא רק בסיירות ובצבא, גם בשנות שרות ומכינות יש הרבה ילדים שנדחים ובכלל החיים שלנו בסופו של דבר מלאים אכזבות, לכן אנחנו צריכים לדעת לחטוף את הסטירה, לנער את הגוף ולהמשיך ללכת קדימה", הוא אומר. "כשהם לא עוברים שמים להם יד על הכתף, חושבים איך לשפר ונותנים להם תמיכה, כי הם נכנסים לכל מני שאלות האם אני מספיק טוב, וחשוב להיות שם כשהם שואלים את השאלות האלה", טוען פורת. "זה גם פוגש אותם בעוד מקומות, למשל סביב הבאז הזה של 5 יחידות מתמטיקה שלא מתאים לכולם, ולכן השיחות האלה כל הזמן קורות פה בבית הספר והן נכונות", הוא מדגיש.
מהשייטת הוא השתחרר אחרי שרות של שש שנים, אז הלך ללמוד פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב - "הכי רחוק מהעולם של השייטת", כפי שהוא מתאר את זה. את תעודת ההוראה הוא למד בעיקר כסוג של רשת ביטחון, אולם אז נשאב לעולם החינוך: "כשנכנסתי לעולם הזה, וראיתי שלא כל מה שמדברים בתקשורת על חינוך זה דווקא נכון, ושיש שם עולם מדהים ואנשים מאוד איכותיים, זה משך אותי", הוא נזכר. "באות התקופה בדיוק הכרתי את אשתי ועברנו יחד לנהלל, שם התחלתי לעבוד בבית הספר ומצאתי את עצמי במקום שטוב לי בו", הוא מספר בהקשר לדרך שעשה עד לתפקידו הנוכחי כמנהל בית הספר הייחודי שבנגב.
צריך להגיד שמעשית לא קיים בבית הספר חתך מסוים של אוכלוסייה, ו-400 התלמידים שמתחנכים שם מגיעים מכל חלקי הארץ. "הייחודיות של התיכון מושכת אותם, ומי שלא מחובר לטבע וטיולים זה לא ידבר אליו", אומר פורת. "יש פה משהו מאוד מיוחד באווירה, בשגרה בה אנחנו יוצאים תלמידים, מדריכים ומורים לטיולים כדי לראות חלמוניות בירוחם או סתם לעשות מדורה בנחל עץ", הוא מציין.
פורת מסביר כי "אין מבחני קבלה לבית הספר, למרות שכן חשוב בתהליך ההכרות לחשוף את התלמידים לייחודיות, לעובדה שצריך לחיות רחוק מהבית, להתנתק מההורים לשבועיים בכל פעם ולחיות עם ילדים שהם לא מכירים, כי זה דורש בגרות שלא כל אחד יש". "הם יוצאים עם האוכל בתיקים שלהם, מבשלים לעצמם לא מתקלחים וישנים בשקי שינה על הארץ בלי אוהלים בטיולים נודדים, וזה מאוד קשוח למי שלא רגיל או לא אוהב את זה", הוא מפרט.
אין ספק שמדובר בהכנה רצינית לעתיד, ואולי בגלל זה צריך מנהל שהגיע מהשייטת. "אחוזים מאוד גבוהים יוצאים מכאן לשנות שרות ומכינות, כמעט כולם, ומבחינת גיוס הרבה הולכים לגיבושי שייטת וסיירת מטכ"ל, כי הם אנשי שטח וזה נותן להם יתרון גם מבחינת אחריות ועצמאות", הוא מסביר.
"ילדים שמכיתה ט' מנהלים את הלו"ז שלהם, את החיים שלהם, את החברים שלהם וגם את הטיולים שלהם, מפתחים מוסר עבודה מאוד גבוה ובכלל המון אחריות", טוען פורת. "בניגוד לפנימיות קלאסיות, הנערים בוחרים להגיע לכאן, שזה כבר נקודת התחלה אחרת", הוא מוסיף. אולי זה המקום לציין כי בבית הספר אין אפילו צלצולים, כי התלמידים פשוט יודעים מתי ולאן להגיע, והם עושים כאמור באופן עצמאי לגמרי.
כשאני שואל את המנהל בן פורת איזה תלמיד הוא היה, הוא לא מצליח לכבוש את החיוך ואפילו צוחק: "הייתי בסדר, לא הייתה לי בעיה לימודית אבל במובנים מסוימים הייתי קצת פרחח, כי לא כל כך אהבתי את התיכון ולא ראיתי בו בית". "יש בתקופה הזאת המון קשיים שאתה חווה בתור תלמיד, ואתה נפגש לראשונה עם מערכת לא גמישה ומדכאת, כך שגם לי הייתה תחושה כזו בתיכון, אבל בסוף מצאתי את עצמי חוזר לעולם הזה מהצד השני", הוא נזכר.
חשוב להגיד שבסופו של דבר, לצד האידיאלים, עדיין מדובר בבני נוער, כך שיש מי שעושה איזה שטות פה ושם. "הרבה פעמים ילדים עושים דברים כדי להתריס, ופה אנחנו מנטרלים את עניין ההתרסה על ידי הבהרה שמהערכת לא נגד אף אחד", אומר פורת. "יש ילדים שעושים דברים מסוכנים בגלל הערכת סיכונים לא מגובשת ואנחנו עובדים איתם על זה, נותנים להם כלים להתמודד עם מצבים שונים ולחץ חברתי", הוא מוסיף.
בית הספר מצליח גם בזכות העובדה שלכל כיתה יש מחנך, רכז שכבה, ש"ש, מדריך פנימייה ואם בית. כולם יושבים כל שבוע ודנים על כל ילד, כשכל אחד מקבל מענה אישי לצרכיו. לכל אלה יש להוסיף גם עובדים סוציאליים ויועצות, שכולם נגישים גם הם לתלמידים. "זה פותר המון התנגדויות, כי ילדים בתקופה הזו הם לרוב מורדים, אבל רובם מתעלים את האנרגיות למקומות אחרים ולא למרידה במסגרת, בעיקר הודות לשיח בינינו", מסביר פורת.
כשאני שואל האם המערכת הגדולה של משרד החינוך יכולה לקחת את המודל הזה כדי להשתפר, פורת עונה: "בטוח שכן, למרות שזה לא מתאים לכל מקום, כי בסוף לי יש אוכלוסייה מסוימת ולכל בית ספר יש את ההתמודדות שלו, אבל אנשים רוצים את החינוך האישי שמתאים להם, ולדעתי לשם העולם הולך".