רובנו יודעים שבסרטי הפעולה של הוליווד יש לא מעט סצנות מזה מביך כמה שהן מוגזמות, כאלה שממש מעצבנות את הצופה. הרי רובנו לא באמת מאמינים שלוחם קומנדו אחד, טוב ככול שיהיה, לא יכול לחסל באמת פלוגת אויב שלמה, נכון? אז זהו שדפי ההיסטוריה הצבאית מלאים בסיפורים של חיילים שעשו דברים מטורפים. סיפורים על לוחמים שבקלות היו יכולים לקבל תסריט או שניים בהוליווד ולא זכו, אולי כדי לא להרוס את ה"מציאות ההוליוודית". מצאנו חמישה לוחמים שלידם רמבו יראה כמו רכיכה מהלכת ואיתו עוד כמה גיבורים של שוברי קופות.
הקצין שבלם לבדו את המצרים
אסא קדמוני הוא אחד מלוחמי הצנחנים הנועזים שידע צה"ל. ב-1960 התגייס לגדוד 890 של חטיבת הצנחנים ובהמשך יצא לקורס קצינים. בגלל תפקידו באותם ימים, הוא לא השתתף במלחמת ששת הימים, אך השתתף בפעולות התגמול ובמבצע כרמה נפצע מקליע בכתפו. אחרי השיקום חזר לצבא והשתתף במרדפים אחרי מחבלים בארץ המרדפים כשהוא מ"פ בסיירת חרוב. ב-1970 השתחרר קדמוני מהצבא ועבד בצי הסוחר וכמו רבים מבני דורו כששמע על המלחמה שפרצה ב-6 לאוקטובר 1973 מיהר לחזור אל המדים.
במלחמת יום כיפור הוא משתתף כקצין בגדוד 71 והיה בין הלוחמים הראשונים של צה"ל שחצו את התעלה. ב-17 באוקטובר נשלח לפקד על כוח קדמי בקרב על סרפאום. מאוד מהר הם מוצאים עצמם מנותקים משאר כוחות צה"ל כשהם לכודים במתחם של גדוד מצרי. הם סופגים אש כבדה ממנה נהרגים חייליו של קדמוני כולל חברו הטוב ביותר קצין הצנחנים בארי חזק.
המצרים לחצו על הכוח של קדמוני ובחלק מהמקרים נלחמו פנים אל פנים עם הישראלים. קדמוני מצליח לבלום אותם במשך ארבע שעות כשהוא נלחם לבדו ומשמיד שתי משאיות מלאות בחיילים מצרים. הם ממשיכים להסתער עליו, אולם קדמוני משפר עמדות וקוטל אותם אחד אחרי השני, חלק מהם ממרחק של מטרים בודדים. הקרב שלו מסתיים רק אחרי שלמקום מגיע כוח חילוץ. 11 חיילים ישראלים נהרגו ו-40 נפצעו. קדמוני עוטר לאחר המלחמה בעיטור הגבורה.
על אותו מעשה גבורה, קדמוני שילם מחיר כבד. הוא לא חזר לעצמו ואושפז פעמים רבות בבית חולים פסיכיאטרי. כתוצאה מהמצב הנפשי שבו הוא שקע, הוא איבד את משפחתו והתנתק מהסביבה עד שעזר ויצמן, בתקופתו כשר ביטחון, סייע לו וסידר לו עבודה במשרד הביטחון. קדמוני השתקם ומצבו השתפר. הוא נפטר ב-1999 ממחלת הסרטן.
מחסל אנשי קומנדו בלי יד
משה לוי היה חייל מילואים במלחמת יום כיפור. למעשה הוא בכלל לא היה צריך להשתתף במלחמה משום שבאותם ימים היה מגובס ברגלו לאחר שנפצע בתאונת דרכים. כאשר פרצה המלחמה, באמת לא קראו לו, אבל הוא לא חיכה שיקראו לו. הוא ארז תיק קטן, נשק לאישה ולילדים ויצא לחזית, שם הוא הצטרף לחטיבת יפתח כמפקד זחל"ם.
ב-8 לאוקטובר, היום השלישי למלחמה, משתתף לוי עם חטיבתו במרדף אחרי אנשי קומנדו מצרים שהונחתו בעורף הישראלי. היום הזה נחשב לאחד הקשים שידע צה"ל, אולם לוי וחבריו לא ידעו איזה אימה מחכה להם בהמשך הקרבות. זו נחתה עליהם ב-15 לחודש, אז קיבלו פקודה לחלץ חיילים נצורים במוצב בודפשט שעל גדות התעלה.
המצרים הבחינו בשיירה מתקרבת והציבו מארב קטלני. הם המתינו שהכוח הישראלי יתקרב ואז פתחו לעברם באש קטלנית של טילי נ"ט, RPG ומקלעים. בנוסף, הומתרה עליהם ארטילריה כבדה ולוי וחבריו הצטופפו בזחל"ם כשהם מנסים להוריד את הראש. לוי ניסה להשיב אש, אך כאשר הרים את ידו להפעיל את המקלע, טיל סגר פגע בו וקטע את ידו מתחת לכתף, אבל הוא – ממשיך להילחם.
הוא מנסה לדרוך את העוזי שלו עם יד אחת ונכשל. לאחר מכן הוא לוקח רימון ושולף את הנצרה עם השיניים. למרות מצבו הקשה, הוא מתקדם לכיוון עמדה מצרית וזורק עליהם את הרימון. לוי מחסל את המצרים ומנטרל את העמדה, אבל גם הוא נפצע בפניו מהרסס. לאחר מכן הוא מתרומם כדי לחזור לאחור וסופג כדור בגבו.
גם אז, הוא מסרב להתפנות ומסייע בהכוונה של כוחות הפינוי לכוח שלו שנפגע. במהלך הפינוי הזחל"ם סופג טיל נ"ט ומתפוצץ. לוי מפונה לאחור ועובר תקופת שיקום ארוכה.
בסוף המלחמה, לוי קיבל את עיטור הגבורה. בהמשך חייו פיתח לוי קריירה של איש עסקים כשאר הוא משלב בחייו גם הרצאות מורשת לחיילי צה"ל.
איוואן האיום
כשאיוואן קוז'דוב עלה עם המטוס שלו לאוויר, ידעו הגרמנים שזה הולך להיות יום רע. איוון זכה לקבל שלוש פעמים את עיטור גיבור ברית המועצות, העיטור הגבוה ביותר ולא בכדי. בתחילת המלחמה הוא הדריך טייסים צעירים, אבל אמר למפקדיו שלדעתו הוא צריך להיות בחזית – שם יביא את כישוריו לידי ביטוי. והוא צדק. מאוד מהר הפך איוון לאימת הטייסים הגרמנים ולטייס שהפיל הכי הרבה מטוסי אויב בצד של בעלות הברית: 62 מטוסים גרמנים בסך הכל.
את המטוס הגרמני הראשון הוא הפיל ב-6 ליולי 1943, חודש לאחר מכן הוא כבר צבר לרזומה שמונה הפלות של מטוסי אויב. בתחילה השתתף בגיחות ליווי של מפציצים ובהמשך היה לטייס ירוט. בסך הכל הוא השתתף ב-120 קרבות אוויר. בחלק מהקרבות הפיל מטוס אחד, באחרים שניים והיו גם קרבות בהם הפיל שלושה מטוסי אויב אחד אחרי השני.
בחודש נובמבר היה איוון קטלני במיוחד כשהפיל 11 מטוסי אויב. בין המטוסים שהפיל היו גם מטוסים גרמנים מסוג פוקה וולף 190, מטוס הירוט המתקדם ביותר של הגרמנים. באחד מקרבות האוויר בהם השתתף הצליח איוון, שהטיס מטוס בוכנה מסוג לאבוצ'קין La-5FN להפיל מטוס סילון גרמני מסרשמיט 262. לא רק שהפיל מטוס סילון בקרב אוויר, ככול הנראה הצליח להפיל את קורט לנג (לימים פרופסור מוכר למשפטים), טייס גרמני שלזכותו 70 הפלות.
הוא המשיך להפיל מטוסים עד סוף המלחמה, כאשר את ההפלות ה-61 וה-62 עשה במהלך הקרב על ברלין. אפשר להגיד שאיוון השמיד לבדו שלוש-ארבע טייסות גרמניות. אחרי המלחמה המשיך להתקדם בסולם הדרגות כאשר במלחמת קוריאה, אז היה מפקד דיביזיה אווירית נשלח לסין משם תקפה הדיביזיה שלו. איוון עצמו לא הורשה לטוס גיחות מבצעיות.
ספג שבעה קליעים ויותר מ-40 רסיסים
ברדלי קאסל התגייס לחיל הנחתים האמריקאי וכמו רבים מחבריו מצא עצמו בעירק המדממת. בשנת 2004 היה קאסל סמל מחלקה בגדוד שלוש של חטיבת המרינס הראשונה. הגדוד נשלח במסגרת מבצע "זעם הפנטום" לפלוג'ה כשהמטרה לנקות את העיר מאלפי המורדים שהתמקמו בה. המורדים הפכו את העיר ליעד מבוצר ורווי במטענים ומשם הוציאו לפועל עשרות פיגועי תופת שעלו בחייהם של מאות עיראקים ועשרות חיילים אמריקאים ובריטים.
משימתם של הנחתים הייתה לפרוץ למרכז העיר, משם הם יצאו למבצעי טיהור כשלמעשה הם תוקפים את המורדים מהגב. מאוד מהר זה הפך להיות הקרב הגדול ביותר במלחמה והראשון בו נרשמה התנגשות מלאה בין המורדים לכוחות המערב. אחת התמונות המפורסמות של הקרב היה תיעוד החילוץ של ברדלי קאסל.
במהלך הקרב, הכוח של הרדלי נתקל בקבוצת מורדים גדולה ממנה ספגו אש כבדה. הם נכנסו לבית סמוך שגם בו היו מורדים ובמקום התפתח קרב יריות צמוד. הוא נפגע משבעה קליעים ולמרות זאת המשיך להילחם ולפקד על הכוח שלו. בהמשך הוא הבחין שהמורדים מתכוונים לזרוק רימון על נחת פצוע והוא הגן עליו בגופו. כתוצאה מהמעשה הזה הוא ספג 43 רסיסים וגם זה לא מנע ממנו להילחם ולהשיב באש לכיוון המורדים. הוא לוחץ על הכוח להמשיך בטיהור הבית ממורדים ומצליח לחסל כמה מהם בעצמו. בהמשך הוא מסייע בפינוי נחתים פצועים למחסה.
עד שהגיע כוח החילוץ הוא איבד כששים אחוז מדם גופו. כאשר כריס מרקיז ודן שפר נשאו אותו מחוץ לבית, גם אז הוא עם אקדח ביד מוכן להשיב באש, צולם קאסל על ידי הצלם לוסיאן ריד והתמונה של הנחת המדמם פורסמה בכל העולם. ברדלי קאסל עבר תהליך שיקום ארוך, בסופו חזר למארינס – בתחילה בתפקיד משרדי של מגייס ובהמשך כרס"ר בבסיס הנחתים בקמפ פנדלטון. לאחר הקרב ברדלי עוטר בצלב הצי, העיטור השני בחשיבותו.
העיטור שהפך לחקירה
הסיפור של סרן ויליאם סוונסון יכול להפוך לסרט ולא רק בגלל עיטור הגבורה שקיבל בגללו. במקרה שלו מדובר בסרט המשך שגם הפך לוועדת חקירה. ויליאם התגייס לצבא האמריקאי בשנת 2002 אחרי שסיים תואר במדעי המדינה באוניברסיטת סיאטל. באותה השנה הוסמך כקצין חי"ר ובהמשך כקצין בכוחות המוטסים ובריינג'רס. במסגרת תפקידיו כמ"מ ובהמשך כמפקד פלוגה, עשה שלושה סבבי שרות, אחד בעיראק ושניים נוספים באפגניסטן.
במהלך סבבי השרות האלה הפגין אומץ בשדה הקרב ואף נפצע\ מה שזיכה אותו בשלל עיטורים בהם צל"ש הצבא, לב הארגמן, כוכב הארד והעיטור הגובה ביותר מדלית הכבוד.
ב-8 בספטמבר 2009 הוא פיקד על צוות לחימה מיוחד של הדיביזיה ההררית ה-10. הצוות שלו עבד יחד עם כוחות ביטחון אפגנים, כאשר הם נקלעו למארב של כמאה מחבלי טאליבן בעמק גנג'גאל ליד גבול פקיסטן. במהלך הקרב הוא ביקש סיוע אווירי שלא הגיע ואיבד את הקשר עם ארבעה חיילים אמריקאים מתוך עשרה שהיו לו. תחת אש כבדה הוא יצא ממקום המסתור שלו וחילץ את הסמל שלו שנפצע. לאחר מכן חילץ את ארבעת הגופות של החיילים שנותקו וגופותיהם נבזזו על ידי אנשי הטליבן.
בשלב מסוים של הלחימה, הטליבן הציע לכוח להיכנע, אולם ויליאם ענה להם בזריקת רימון. הוא יצא שוב ממקום מסתור, הפעם כדי לחלץ פצוע אפגני ובמקביל המשיך לפקד על הכוח ולבקש סיוע אווירי. הטליבן הקיפו ותקפו את הכוח משלושה כיוונים שונים כשהם מפעילים לחץ כבד על הכוח של סרן ויליאם. בסופו של דבר הגיע כוח חילוץ קטן עם מסוק שנחת בסמוך לכוח המותקף. אחד-אחד העביר ויליאם את הפצועים למסוק, הכל תחת אש כבדה של הטליבן. כאשר העביר את הסמל שלו למסוק, הוא נשק על מצחו והתמונה הפכה להיות מסמלי המלחמה בטרור.
את המקום הוא עזב רק אחרי שכל הפצועים חולצו אחרי שבע שעות של לחימה. על פעילותו בשדה הקרב הומלץ להעניק לו את מדלית הכבוד, העיטור הגבוה ביותר בארה"ב. 15 לוחמי קואליציה, בהם 5 אמריקנים, נהרגו בקרב, אולם מלבד הפצועים הוא הציל את חייהם של 20 אנשי הביטחון האפגנים. דקוטה מאייר, לוחם נוסף שהשתתף בקרב וזכה לקבל את העיטור אמר לאחר הקרב שהוא הציל הרבה חיים. אבל הזמן עבר והוא לא זכה לקבל את העיטור.
אחרי הקרב הוא לא היסס להעלות טענות קשות על התנהלות הצבא בחילוץ הכוח ובמיוחד בזה שלא זכו לקבל סיוע אווירי. כמחאה הוא גם התפטר מהצבא. בעקבות דבריו נפתחה חקירה והתברר שהמפקדים בגזרה התרשלו בדיווח על התקרית ובהגשת סיוע ארטילרי לכוח האמריקני-אפגני. בנוסף הוא האשים כי הוראות הפתיחה באש של מפקדת זירת אפגניסטן הקשו על הכוח בתפקודו.
נראה שהמחאה הזו גרמה לכך שהצבא "איבד" את ההמלצה לעיטור. רק בשנת 2011 נפתחה חקירה שנועדה לגלות מה קרה להמלצה. גנרל ג'ון אלן, אז מפקד זירת הלחימה באפגניסטן, בדק בעצמו ומצא שההמלצה אבדה באפגניסטן עצמה. רק ב-15 לאוקטובר 2013 זכה סרן ויליאם לקבל את מדלית הכבוד מידיו של נשיא ארה"ב ברק אובמה.
לאחר קבלת העיטור, שיבח גנרל רימונד אודיירנו, רמטכ"ל הצבא ארה"ב, את ויליאם כשבמהלך בקבלת פנים לו ולמשפחתו בפנטגון אמר, "היה לך אומץ לצאת נגד המערכת, ולהתריע על ליקויים". עכשיו אחרי שהפרשה הסתיימה החליט סרן ויליאם לחזור לצבא. הוא כבר סיים למלא את כל הטפסים ונשארו לו עוד מספר בדיקות. ברגע שיעבור אותן יחזור לצבא כרס"ן.