באמצע העלייה להר החרמון, כשהם לא יודעים אם יישארו להם מספיק מים עד שיגיעו לפסגה, עוצרים לפתע הלוחמים כשהם מריחים ריח שונה מהזיעה שנודפת מכל עבר. "אני מריח פירות", לוחש אחד מהם, שמקפיד לשמור על נוהל הקרב המחייב דממה. הריח מתברר במהרה כתולדה של הקרבה למטע אפרסקים מסקרן. אחרי סיום העלייה, סמ"ר אשכנזי מצליח לתאר את התחושה במילים. "כל אחד הושיט יד וקטף אפרסק. זה היה האפרסק הכי טוב וטעים שאכלנו בחיים", הוא מחייך. "זה צינן אותנו והיה הדבר הכי נכון באותו רגע. מעולם לא הייתי בסיטואציה בה הלכתי והייתה ברשותי שדרה של פירות ודברים טובים. פתאום אתה שומע את הלעיסות. מנסים לעשות את זה בשקט, כי היינו במצב מבצעי. זה שינה את האנשים והחדיר בנו כוח. אחרי שני קילומטרים 'נפלנו' שוב על מטע של תפוחים. אז כבר הרגשנו שזה ממש יום המזל שלנו. כמה שהחרמון קשוח, הוא פינק אותנו כל הדרך. זה באמת היה מטורף".
בתרגיל התאמנו הלוחמים שמכירים מקרוב את מחבלי חמאס בפשיטות על מתקני חיזבאללה. כל פלגה עבדה על הייעוד שלה ויחד הגדס"ר הופך לכוח יחידתי "משוגע", כפי שנוהגים לבטא זאת בסלנג הגדודי. מלבד לוחמי גדס"ר גבעתי, בתרגיל לקחו חלק כוחות של חיל האוויר, שריון, תותחנים והנדסה, במסגרת מדיניות הקרב המשולב עליה נוהגים להקפיד. "שיתוף הפעולה עם שאר הכוחות נתן לי ביטחון", מודה סמ"ר דוד טולסטוב, לוחם בגדוד ומוסיף, "עכשיו, אחרי התרגיל, אני מרגיש הרבה יותר בטוח להיכנס ללחימה בלבנון, אם נידרש. עשינו תרגיל כזה בעבר בחולות של הדרום, ועכשיו עושים תרגיל מהסוג הזה ברמת הגולן".
באחת מההפסקות בין יעד אחד לאחר, עוצרים הלוחמים להתרעננות קלה. בעודם שכובים על האדמה ורק משב הרוח באוזניהם, הם לפתע נזכרים. עברה שנה. "הקדשנו את התרגיל כולו לזכרם של ההרוגים ממבצע 'צוק איתן' והרגשנו שאנחנו הולכים בדרכם של גיבורים", משתף סמ"ר אשכנזי. "מצחיק למצוא את עצמך שנה אחרי שהיית בלב הרצועה דווקא בצפון". עבור סמ"ר טולסטוב, ההבדל לא היה כה גדול. "השטח שהמתנו בו היה דומה בדיוק לשטח שחיכינו בו אז. לרגע דמיינתי שאני שוב שם, בשטח הכינוס בעזה", הוא מודה. "פתאום התמונה ההיא קפצה לי לראש, התמונה של כל הנגמ"שים פרוסים על הקו, כל אחד עם הציוד שלו על הגב. פשוט אותו הדבר".
רגע השיא על פסגת החרמון
רגע השיא של התרגיל המפרך מגיע בפסגת החרמון. "תמיד אתה מחכה לסיום השבוע, כשכל הגוף שלך כבר שבור מהעומס שחווית", מספר סמ"ר שחר אשכנזי, סמל צוות בגדס"ר. "ואז אתה פשוט מנשק את האדמה ומסתכל על הנוף וההרים המדהימים. זו ההרגשה הכי טובה בעולם. כאילו השגת את כל השאיפות שחלמת עליהן. ככל שאנחנו מטפסים ועולים בגובה, קל יותר לראות את הנוף של לבנון. אתה מבין שחמישה קילומטר צפונה מהקוצים שעוקצים ופוצעים אותך, אנחנו יכולים יום אחד למצוא את עצמנו בלחימה מול האויב. ברגעים כאלה אתה מרגיש את השליחות. האדמה לא הייתה נראית שונה מישראל וכל אחד יכול ליהנות מהנוף והאוויר שהיו שם. בסופו של דבר, הכול חלק מאותו חבל ארץ. ההבדל הוא ששם יש מחבלים שנפגע בהם במידה ונצטרך להגן על עצמנו".
"מטרת התרג"ד היא מוכנות של כלל היחידה למלחמה", מסביר מג"ד גדס"ר גבעתי הנכנס, סא"ל נ'. "האימון נעשה במתאר לבנוני, כי מבחינתנו לבנון זה תרחיש שעלינו להיות ערוכים אליו. חשוב לי שכל לוחם ייצא מפה עם תחושת מסוגלות וביטחון בלחימה". בזמן מבצע "צוק איתן" כשרס"ן בניה שראל ז"ל נהרג, החליף אותו סא"ל נ' כמפקד הסיירת בימיו האחרונים של המבצע בעזה. "שנה אחרי, התחושות הן שהיחידה ממשיכה הלאה לכל משימה לה היא נדרשת ומבצעת אותה על הצד הטוב ביותר", הוא אומר. "אנחנו לא עוצרים, לא בגלל פצועים, לא בגלל הרוגים ולא בגלל אויב".
"באחד התרגילים הצוות שלי צריך לעלות על כיפה מאוד סבוכה. נכנסים לתוך קוצים ולא מצליחים לזוז – אבל אף אחד לא אומר אפילו מילה של תלונה לי או למפק"צ", מספר סמ"ר אשכנזי בגאווה. "הולכים בתוך הקוצים וזה נראה כמו נצח. במשך שעה אתה ממש הולך בסבך ואף אחד לא מבטיח שהדרך שאתה הולך בה נכונה, אבל בכל זאת אתה חייב ללכת. מה שמחזיק אותך זה שהמפק"צ מוביל אותך ואתה הולך אחריו בלב שלם. בין אם הוא יודע את הדרך או לא – זה לא משנה לך, כי בשבילו אתה מוכן לספוג גם אלף קוצים. יש גם נפילות לתוך קוצים ושריטות בידיים, בחושך אתה לא רואה מה קורה ולכן גם לא יכול להיזהר. זה הקטע עם חי"רניקים, אומרים לך להגיע מנקודה אחת לשנייה ולא משנה מה תעבור בדרך – אתה תגיע. אין אופציה אחרת. כשהתרגיל הסתיים, ישבנו וצחקנו כמה נזכור את השעה הקשה הזו לאורך זמן, ומצד שני כמה הכול בסוף חולף. עכשיו נשאר להוציא את הקוצים, לא יותר מזה".