אני דוד שחר, בן 20 מבית שמש. עזבתי את הבית בגיל 15. יצאתי בשאלה, נשרתי מהלימודים והתחלתי דף חדש. שלוש שנים אחר כך הגיע גיל הגיוס וקיבלתי מצה"ל שיחת טלפון ששינתה את חיי. הודיעו לי שאני מתגייס לחוות השומר.

בכנות, לא הבנתי למה שובצתי לשם. שמעתי כל סטיגמה אפשרית על הבסיס והייתי משוכנע שאני יכול לעבור גיוס רגיל. כשהגיעו אליי שתי מפקדות לביקור בבית, הודעתי להן שאני לא מתכוון להתייצב.

ביום הגיוס הגעתי לבקו"ם ואחרי כמה שעות שבהן סירבתי להתפנות לחוות השומר מצאתי את עצמי במעצר. אחרי ויכוחים עם מפקדת המעצר מצאתי את עצמי על האוטובוס בדרך לבסיס, כשאני מבטיח לתת לצה"ל הזדמנות.

מלחמת התשה

שלושת השבועות הראשונים בטירונות היו קשים; לא הצלחתי להסתדר עם המשמעת והסדר. הפור נפל כשיצאנו למטווחים. חשבתי על כל הדברים שהשארתי מאחור ועל החברים שקיבלו פטור משירות והמשיכו בחייהם, והחלטתי סופית שצה"ל זה לא בשבילי.

ברחתי. המפקדים מצאו אותי והחזירו אותי לבסיס, אבל למחרת לא קמתי להשכמה והבהרתי למ"מ שאני לא רוצה להיות יותר בצה"ל ושהשירות לא בשבילי. הנחתי את הנשק על הרצפה, זרקתי את הדסקית והחוגר, הורדתי את המדים והתחלתי לרוץ. לא ידעתי לאן אני רץ, אבל בסופו של דבר עליתי על אוטובוס הביתה.

אחרי שבוע בבית חזרתי לבסיס. נחוש לקבל פטור, נכנסתי לכלא לעשרה ימים. כשיצאתי ברחתי לשבועיים נוספים. כשחזרתי עליתי לוועדת התאמה לשירות צבאי שמשום מה קבעה שאני כשיר לשירות. הבנתי שמדובר במלחמת התשה, אני מול המערכת. נשבעתי לנצח וברחתי שוב לארבעים יום. כשחזרתי נכנסתי שוב לכלא ועליתי לוועדת התאמה מול מפקד הבסיס. הפעם הייתה לו בקשה מוזרה: הוא ביקש שאגיע לבסיס ביום ראשון לארבע שעות בלבד. הסכמתי. בכל זאת, המטרה מקדשת את האמצעים.

בזכות האמונה באדם

עליתי חזרה לבסיס ביום ראשון ומפקד מחלקת הקרביים בבסיס קרא לי לשיחה. הוא שאל אותי אם אני רוצה לשרת בצה"ל ועניתי לו בכנות שרציתי פעם לשרת בקרבי אבל אני לא מצליח להסתדר עם המסגרת. הוא לא נכנס בי ולא ניסה להטיף לי מוסר. במקום, הוא סיפר לי על כל הקשיים שהוא חווה בשירות.

משהו אצלי התעורר: התחלתי לשאול את עצמי שאלות קשות ובסופו של דבר החלטתי להישאר. החברים אמרו לי שאני לא מתאים, שזה לא יעבוד, אבל הייתי נחוש להוכיח להם אחרת. חזרתי לטירונות שנייה במחלקת קרביים בחוות השומר שבסופה עברתי לגולני. את ההכשרה בחטיבה מספר אחת סיימתי בהצטיינות.

כשאנשים שומעים את הסיפור שלי הם שואלים איך עשיתי את זה. יש לי תשובה קבועה, מין מוטו לחיים שמלווה אותי תמיד: הציבו לעצמכם מטרה ותוכיחו לעצמכם שאתם יכולים. בלי חוות השומר לא הייתי מצליח. בלי המפקדות שלי ומפקדי הבסיס שתמכו בי והאמינו בי, אני לא יודע מה הייתי עושה היום. "בזכות האמונה באדם" זה לא סתם משפט נבוב, הוא נכון לגמרי. אם אתם רוצים להשיג משהו – כל מה שאתם צריכים זה רק להאמין בעצמכם.

עוד בפז"ם:
>> ראיתי את האויב בעיניים