"12 ליולי, 2006. יום הולדתי ה-23.
בביתי, גבעת שמואל.
אני קם למגע קרני השמש על כפות רגליי
מעט צורבות, אך נעימות באותה מידה.
זה ללא ספק יהיה היום הראשון של שארית חיי
יום ההולדת שלי
השמש זורחת
זמן טוב לשינוי.
אני פותח את הלפטופ
עדיין במיטה
כותרת אדומה
כל כך מוכרת
בקלות כמעט בלתי נסבלת
עד כדי כך שהכיתוב כבר מאבד משמעות:
"שני חיילי צה"ל נחטפו בגבול הצפון".
אני כבר לא חוגג את יום הולדתי ה-23."
כך נפתח יומן המלחמה המצולם של לירון אראל מגבעת שמואל. אתמול ציין לירון את יום הולדתו ה-28, חמש שנים בדיוק לאחר יומה הראשון של מלחמת לבנון השנייה. אז הוא היה בן 23, משוחרר טרי מהצנחנים שחזר זה עתה מטיול בתאילנד. "הייתי מלא תהיות לגבי העתיד, חסר כיוון", הוא משחזר היום. "המלחמה פרצה ביום ההולדת שלי, ועברו שבועיים עד שקראו לנו להתייצב. אלה היו המילואים הראשונים שלי והגעתי ירוק לגמרי, עם ראסטות, לא הכרתי כמעט אף אחד".
כשארז את הציוד למילואים בבית, הכניס לירון בטבעיות גמורה גם את המצלמה לתוך התיק. "תמיד הייתי מסתובב עם מצלמה, עוד מילדות", הוא אומר. "היה נראה לי מתבקש לתעד את החוויה האישית שלי בתוך הטירוף הזה באמצעות הצילום". אריזת המצלמה בהיסח הדעת היא שהביאה, בסופו של דבר, ליצירת היומן המצולם, המתעד בתמונות ובטקסטים חבורה של מילואימניקים במהלך ימי הקרבות.
"בעקבות צילומי המלחמה החלטתי ללמוד צילום"
"כשחזרתי הביתה מהמלחמה הייתי מלא רגשות ומחשבות. התחלתי להתעסק המון עם התמונות, מה הן אומרות לי, מה יש בהן ומה חסר בהן. החלטתי ליצור קשר עם החברים לפלוגה אותם צילמתי: שלחתי להם תמונות בהן הם מצולמים, וביקשתי מהם לכתוב מה הם מרגישים כאשר הם מסתכלים על התמונה. לשמחתי האנשים הנפלאים האלה פתחו את ליבם, וכתבו דברים כל כך מרגשים. אז הרגשתי שהיצירה שלי הושלמה".
התערוכה הוצגה בשיתוף הסוכנות היהודית בקהילות יהודיות ובאוניברסיטאות ברחבי ארצות הברית, והיום ניתן להתרשם ממנה בעמוד בפייסבוק. "עקב צילום התמונות האלה", כותב לירון בפתיח לתערוכה, "החלטתי מה אני רוצה לעשות בחיי, והלכתי ללמוד צילום.
מאז אני – אני."
לירון עובד בשנים האחרונות כצלם, ובשנה הבאה הוא מתעתד להתחיל ללמוד במחלקה לצילום בבצלאל. לציון חמש שנים למלחמת לבנון השניה, אנחנו מביאים לכם את התמונות והטקסטים במלואם.
יוני 2006
קו טאו, תאילנד.
זו ללא ספק אחת ההחלטות הטובות שעשיתי -
לעזוב את הכל
לנקות את הראש
לנשום
לחשוב בבהירות
לעשות משהו בשביל עצמי.
עברה שנה מאז השחרור שלי מצה"ל.
כל מה שעשיתי מאז היה לנסות לעכל את שלושת השנים הללו
ועכשיו אני מתחיל להבין
זה באמת נגמר
אני נמצא כאן, באחד המקומות המדהימים ביותר בעולם
וכל הצבא הזה שייך לעבר.
12.7.2006, יום הולדתי ה-23.
בביתי, גבעת שמואל.
אני קם למגע קרני השמש על כפות רגליי
מעט צורבות, אך נעימות באותה מידה.
זה ללא ספק יהיה היום הראשון של שארית חיי
יום ההולדת שלי
השמש זורחת
זמן טוב לשינוי.
אני פותח את הלפטופ
עדיין במיטה
כותרת אדומה
כל כך מוכרת
בקלות כמעט בלתי נסבלת
עד כדי כך שהכיתוב כבר מאבד משמעות:
"שני חיילי צה"ל נחטפו בגבול הצפון".
אני כבר לא חוגג את יום הולדתי ה-23.
20.7.2006
כל שיחת טלפון לא מזוהה מקפיאה אותי
במשך השנייה שלוקח לי לענות
אני מריץ לי בראש את כל הדברים שאני צריך לארוז:
תחתונים
גרביים
מצלמה
אני מוכן.
29.7.2006
אילת.
זה כמעט מרגיש לא בסדר
שאני באילת עם המשפחה
כשכל המדינה במלחמה.
אבל הם לא התקשרו אליי עדיין
וברגע שיתקשרו – אני קופץ
בלי לחשוב פעמיים
למרות שאיבדתי תקווה.
אני מרגיש את הפנים שלי
צרובים
מסופשבוע מלא שמש
ויש לי עדיין חול מהים
תקוע בין אצבעות רגליי.
- שיחת טלפון לא מזוהה
"לירון, זה אוהד הרס"פ שלך
הופעלנו
מחר בשמונה בבוקר
בבסיס ההצטיידות"
יש לי פחות מ-12 שעות.
לירון אראל
נקודת הכינוס שלנו
שלוש מאות איש חיים בהאנגר
ישנים על הרצפה.
אף אחד לא יודע אם באמת נכנס
חיים משמועה לשמועה.
חלק מחליטים להישען אחורה ולהירגע
מה שהמדינה תחליט -
אין לנו כל שליטה על זה
אז למה לדאוג?
אחרים מטפלים בציוד
בודקים שכל דבר נמצא במקומו.
והאהובים עליי ביותר:
אלה שעומדים ללא סיבה
בוהים בריקנות לתוך הכלום
מנסים לעכל את מה שקרה להם
תלושים מהחיים.
איך זה יכול להיות?
אתמול בלילה הם חיו את חייהם
ועכשיו הם עומדים להיכנס למלחמה
שהם לא בחרו להתחיל
ללא כל אזהרה
ללא זמן להתכונן.
לירון אראל
נהנים מפירות קיץ ישראלים
כל עוד יש לנו הזדמנות
אנחנו משתדלים לאכול כמה שיותר
את כל הדברים שאנחנו יודעים שיותר לא יהיו
מהרגע שניכנס ללבנון.
לא עוד אפרסקים מתוקים
לא עוד שזיפים חמצמצים.
מהרגע שנכנסים
זה לחם וקבנוס.
לירון אראל
באותו רגע כבר לא פחדתי
הרגשתי בשליטה על המצב
ולא חששתי ממה שעלול לקרות בעתיד.
כל מה שחשבתי עליו
הוא 18 שמות ופרצופים
של לוחמים שהיו תחת פיקודי
ושנצא משם בחתיכה אחת.
החלק הבאמת קשה היה לפני שנכנסנו ללבנון
חיכינו למסוקים שיבואו
ואז זה הכה
זה עומד לקרות
זה אמיתי.
הדמיון שלי התחיל לעבוד שעות נוספות
כל החיילים האלה
באים איתי
אל הלא נודע.
למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שפיקדתי על חיילי מילואים
אנשים שהרגע הגיעו מהאזרחות
רובם נשואים
לחלקם גם ילדים.
כל אחד הוא עולם ומלואו.
כמה חודשים לפני זה טיילתי מסביב לעולם
פתאום, ללא שום הכנה והגיון
ללא אזהרה
מצאתי את עצמי בלבנון
מחזיק נשק
מוביל לוחמים לקרב.
אליאור אייזנברג, 28
מפקד מחלקה
סטודנט לקרימינולוגיה
עייף.
כל כך עייף.
אפילו הפגזים שנופלים לידי
לא יכולים להעיר אותי.
אני פשוט רוצה לישון עד שזה יגמר.
אורן זוננשטיין
חובש
תמיכת היי טק
נשוי, שני ילדים.
היי לירון,
אתה שואל אותי שאלות קשות.
אני חושב שמה שחשבתי בעיקר הוא…
מי זה הילד הזה לכל הרוחות שכל הזמן מצלם אותנו?
ועכשיו ברצינות.
כשאני מסתכל על התמונות האלה
הן מחזירות אותי בדיוק למה שהרגשתי באותו הרגע:
איך יספקו לנו מים
אחרי שני ניסיונות כושלים
ואיך נתמודד עם חוסר מים בהמשך?
כל הזמן תהיתי
מה עובר בראש של שתי הילדות שלי,
אשתי, ההורים
מה רמת החרדה? (הרבה יותר גבוהה ממה שדמיינתי, לרוב)
לא היו לי פחדים מוגדרים.
מי יהיה האדם בפלוגה שלא יהיה כל כך בר מזל
לצאת משם באותה צורה שנכנסנו
(או לא לצאת בכלל) עקב מה שאנחנו עושים שם?
מיותר לומר, שכולנו יצאנו בריאים ושלמים, טפו טפו טפו.
כשיצאנו, הבטחתי לעצמי להביא לידי ביטוי את העדיפויות האמיתיות שלי בחיים
עדיפויות שהולכות לאיבוד אי שם בשגרת היומיום:
הילדים שלי, המשפחה ואנשים שחשובים לי.
ברמה מסוימת
אני יכול לומר שהצלחתי להביא את העדיפויות האמיתיות שלי לידי ביטוי,
אפילו ששגרת היומיום ממש לא עוזרת לך עם זה.
אבל צריך להמשיך להילחם כדי לגרום לזה לקרות.
אתה עוד צעיר,
אתה תבין את זה כשתגדל...
נ.ב
מסתבר שבחור שאני עובד איתו היה טייס מסוקים במלחמה.
הצמד שלו היה המסוק שחטף את הטיל מעל הראש שלנו.
שוב, זה מוכיח לי
כמה העולם קטן.
גונן זילבר, 38
צלף
נשוי, שני ילדים.
באותו רגע
אני יושב בתוך שיח המסתור שלנו עם שאר חברי החוליה שלנו
עסוקים בהישרדות בסיסית.
שמש אוגוסט בלתי נסבלת
ואני מנסה להימנע ממנה עם היד.
בלילה האחרון, מסוק צה"ל נפגע מטיל חיזבאללה
ממש מעל הראש שלנו
הוא התרסק כמה מטרים מהשיח שלנו.
לא ידענו אם שי שלנו (שהיה אמור להתפנות באותו לילה עקב פציעה ברגל)
היה במסוק הזה.
המוחות שלנו עבדו שעות נוספות.
לא יכולתי להפסיק לחשוב על הבת שלי
ועל החברה שלי.
המצב שבו היינו שרויים גרם לי למין ניתוק רגשי ומחשבתי מהסביבה שלי.
התחושה הבלתי נסבלת
שהמוות יכול להגיע בכל רגע
ללא אזהרה.
אסף ענבר, 34
מפקד חולייה
גרוש + 1
פיסכותראפיסט
לומד ריפוי באמנות
דבר ראשון שעולה לי לראש
הוא הטעם של הענבים האלה
הם היו כל כך מתוקים ועסיסיים
בדיוק מה שהייתי צריך באותו הרגע כדי להמשיך
מצאנו אותם אחרי 24 שעות ללא מים.
אני גם זוכר את חוסר הוודאות שהיינו שרויים עמוק בתוכו
אף אחד לא ידע
אם נחזור במסוק (40 דקות)
או ברגל (12 שעות).
אני לא יודע אם אתה זוכר את כל הדברים האלה
כי באותו רגע כבר היית די מיובש
אבל אחרי כמה שעות עזרת לסחוב אותי לגבול.
אני לא יכול שלא להיזכר במראה גופות צוות האוויר
לחפש אותם מתחת להריסות המסוק
ולעזור לסחוב אותם לפינוי.
אני יכול להמשיך עוד ועוד
אך השעה מאוחרת
בבקשה תשלח לי את התמונות האחרות
אשתי הייתה רוצה לראות איפה בעלה היה במלחמה.
חגי ג'יבלי, 29
קלע
נשוי + 4
סטודנט שנה רביעית לתואר בחינוך
ענבים כל כך עסיסיים,
אני בחיים לא אשכח את הטעם שלהם.
זה היה בדיוק מה שהיינו צריכים באותו הרגע.
פחד.
זו הייתה חוויה מפחידה,
ללכת שם.
לא הפסקתי לומר לעצמי
אני עושה את זה כדי שבבית – אפק (בת שנתיים), יהב (בת 4.5) ונירית (אשתי)
יוכלו להמשיך לחיות את החיים שאני רוצה שיהיו להם:
חופשיים, ללא פחד וסכנה.
חיים שקטים כמו שכל אדם בעולם החופשי צריך לחיות.
חיים, שהאנשים שרואים את התמונה הזו רוצים שיהיו למשפחה שלהם
ולכל מי שהם אוהבים.
אני מסתכל על התמונה הזו,
ואני זוכר שחשבתי על
היום אחרי שנחזור הביתה.
המקלחת,
החיבוקים,
הנשימות החמות של הבנות שלי עליי,
להירדם.
אלוהים, כמה שאני רוצה להיות בבית.
אבל אני כאן, כי אני חייב,
כדי שבבית יחיו חיים חופשיים.
אחי,
אני יכול להמשיך לדבר על התמונה הזו בלי סוף,
ועל הרגשות שלי עקב המלחמה הזו.
מי ייתן וזו תהיה האחרונה שלנו.
אורן זוננשטיין, 33
חובש
תמיכת היי טק
נשוי + 2
השמש זורחת מעל שמי לבנון
הלילה האחרון שינה את חיי.
מסוק צה"ל נפגע מטיל חיזבאללה
ממש מעל לראשנו.
ראיתי את הכל
אני משחזר את הסצנה בראשי
רואה את הלהבות
שומע את רעש ההתרסקות
מדמיין את הזוועה.
בעודי בודק את התחמושת כל 20 שניות
ומקשיב לכל רחש קטן מסביבי
אני מבטיח
אני לא אקח שומדבר כמובן מאליו
לא אתפשר יותר לעולם
אני אעריך כל דבר קטן שקיים בחיי:
משפחה
לישון במיטה שלי
מים
אוכל
שמש
חיים.
בשלב זה אנחנו לא יודעים מה קרה לשי שלנו
לוחם מהפלוגה שאמור היה להתפנות ע"י מסוק באותו לילה
עקב פציעה ברגלו.
עד הרגע בו ראינו אותו שוב
כל אחד מאיתנו דמיין את הגרוע ביותר.
השמש זורחת מעל שמי לבנון
הלילה האחרון שינה את חיי.
לירון אראל
מנותק.
כשאתה כל כך רחוק מהסביבה הטבעית והמוכרת שלך
כשהחיים לוקחים אותך לקיצוניות
זה הרגע בו אתה מתחיל לחשוב
על מה באמת חשוב בחיים.
האם זו משפחה?
האם זו עבודתך?
כסף אולי?
אלה הדברים הקטנים.
צליל הציפורים המצייצות ביום הפסקת האש
ציפורים לא מצייצות כשפצצות נופלות.
להתעורר לצד אדם שאתה אוהב בבוקר.
להעריך את טעמם הנפלא של מים.
לעשות מה שאתה אוהב, מה שמניע אותך.
הבטחתי לעצמי כל כך הרבה דברים במלחמה
אבל אני לא יכול להגיד שקיימתי את הכל.
שגרת היומיום נוטה לגרור אותך לבינוניות
והתעסקות בפרטים שוליים
שאין להם באמת משמעות בחיינו.
אבל אני יכול להעיד שהצלחתי בדבר אחד:
אני עושה מה שאני אוהב
נאמן לעצמי.
משכורתי אמנם מספיקה רק לסרטים וניירות צילום
אבל מכאן -
זה יכול רק להשתפר.
לירון אראל
מסע ארוך עומד לפנינו.
כיוון שהסקות נאסרו
אנחנו צריכים ללכת ברגל את כל הדרך הביתה
מהצעירים (23) למבוגרים ביותר (38).
אני חושב לעצמי:
איך יראו 600 חיילי צה"ל
הולכים בשורה
מבעד למשקפות חיזבאללה.
כמו צאן לטבח.
אחרי יותר מדי שעות ללא מים
מגיעה סופסוף אספקה
אנחנו עולים על ציוד
ומעמיסים עלינו קצת יותר מים מהרגיל.
יש לנו 12 שעות של הליכה
עם ציוד כבד
המון ליטרים עודפים של מים,
וחיוך.
לירון אראל
לירון ידידי,
השאלות צובטות.
לחלקן – יש לי תשובות.
אבל לעניות דעתי הן לא נועדו להיכתב.
הריחוק הגדול שקיים בין עולם המושגים שאנו חיים בו
מקשה עליי לבטא את עצמי בדרך שהייתי רוצה.
בכדי להמחיש את כוונתי
אתן דוגמא למקצת מפרץ המחשבות
התוקף אותי בהתבוננות בתמונה:
חומר - צורה
שעבוד - גבורה.
זה מזכיר לי את הדיאלקט הקיים בתוך עמנו
זה אלפי שנים
בין חומר לצורה
וכן את שיוכו לעבדות מצרים.
ומהו מקום הגבורה
בעיצובו הרוחני של עמינו
בשובו אל ארץ האבות?
ניר טיבי, 27
מקלען
לימודי רבנות
נשוי + 2
החזרה.
רק עוד 3 ק"מ
אחרי הליכה של לילה שלם לכיוון הגבול.
השמש סופסוף זורחת
ואפשר לראות את העשן שמסמן את הבית.
אני מדמיין את הכניסה לארץ
משאיר את כל הדאגות מאחור
אסיר תודה
יצאתי בחתיכה אחת.
אני שוכח את המשקל העצום על כתפיי
את הלילות הקרים
ההמתנה למים שיבואו.
יש עכשיו רק דבר אחד בראש שלי
זה נגמר
אנחנו חוזרים הביתה.
לירון אראל
תמונה זו צולמה בבוקר החזרה לישראל
כל הפלוגה שוכבת על האדמה
מחכים
חצי קילומטר מהגבול
לאישור שלנו להתקדם.
הלכנו 12 שעות רצופות באותו לילה
כל חייל סחב על עצמו כ-30 קילו ציוד
לאחר יממה שבה לא היה לנו מים.
כמה לילות לפני
עודד הגיע במסוק
עם 30 לוחמים תחת פיקודו.
חמש עשרה שניות לאחר שנחתו,
המסוק שהוריד אותם
נפגע מטיל חיזבאללה בעודו ממריא חזרה
והתרסק.
זהו הרגע בו עודד, מפקד הפלוגה
נח לראשונה
מרשה לעצמו להדליק סיגריה
ולהירגע.
לירון אראל