נדמה שהעולם המערבי סובל בשנים האחרונות מגל טרור חסר תקדים בהיקפו ובמספר הקורבנות שלו, אבל מילת המפתח היא "נדמה": אם נלך לנתונים היבשים, הרי שיותר אנשים נהרגו מטרור במערב אירופה בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה מאשר בעשור האחרון.
עם כל האירועים המזוויעים שספגה בעשור האחרון, מערב אירופה היא כיום מקום הרבה יותר בטוח משהייתה בעבר. נתונים שפורסמו לאחרונה ממחישים עד כמה סבל מערב היבשת לפני 30 ו-40 שנה בהשוואה להיום: בין 1975 ל-1988 היו לא מעט מקרים שבהם עבר מספר ההרוגים השנתי בחלק הזה של העולם את ה-400. לשם השוואה, ב-2015 – שנה של פיגועים קשים מאוד בצרפת - היו פחות מ-150 הרוגי טרור במערב אירופה. הממוצע בעשור האחרון עומד על פחות מ-200, כלומר פחות ממחצית ממה שהיה בשנות השיא האמיתיות של הטרור.
אז למה באמת נדמה לנו שיותר גרוע מעכשיו לא יכול להיות? חלק מזה הוא עניין של זיכרון קצר, ועל החלק השני נדבר בסוף.
הטירוף של 74', השיא של 88'
טרור היה באירופה גם בשנות ה-50 וה-60, אבל המספרים היו זניחים עד חסרי משמעות. המפנה הגדול נרשם ב-1970, אז החליטו האירים לאמץ את השיטה המזרח תיכונית נגד הבריטים: לפחות 30 בריטים נהרגו בפעולות של המחתרת האירית. באיטליה נהרגו באותה שנה שישה בני אדם כשמטען התפוצץ ברכבת, במינכן נהרגו 17 נוספים. בסך הכל נהרגו בשנה זו כ-75 בני אדם מפעולות טרור ביבשת (לרבות האיים הבריטיים, שלצורך העניין הזה הם חלק מאירופה).
ארגוני הטרור שעלו לכותרות בשנים ההן היו הצבא האירי הרפובליקני, ה-IRA, שנלחם לעצמאות מהבריטים; "כוח המתנדבים מאלסטר", שנלחם למען איחוד אירלנד עם בריטניה ונגד הצבא האירי; באיטליה קמו "הבריגדות האדומות" שרצו להביא קומוניזם בסגנון סיני; בגרמניה הוקמה "סיעת הצבא האדום", הידועה יותר בכינויה "כנופיית באדר-מיינהוף", שדחפה יותר לכיוון הקומוניזם של לנין. לנו הישראלים היא מוכרת בגלל שיתוף הפעולה שלה עם ארגוני טרור פלסטיניים, לרבות בפעולה שהובילה למבצע אנטבה.
1970 הייתה רק הפתיח. ב-1971 הגיע מספר הרוגי הטרור במערב אירופה ליותר מ-100, וב-1972 זינק המספר ליותר מ-400. בבלפסט התפוצצו ביום אחד, "יום שישי העקוב מדם", 22 פצצות. הן קטלו תשעה בני אדם ופצעו יותר מ-130. אט"א הספרדית התחילה גם היא לחסל אזרחים ואנשי צבא בספרד, אבל 1972 זכורה בעיקר בגלל האירוע שבו נרצחו 11 הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן על ידי מחבלים מארגון ספטמבר השחור.
ב-1973 ירד מספר ההרוגים אל מתחת לקו ה-300. רוב הנרצחים היו קורבנות המלחמה של המחתרת האירית, ובאיטליה - של הבריגדות האדומות. גם בספרד נרשמו פיגועים והצרפתים סבלו עדיין מספיחי המלחמה באלג'יריה: בשנה זו נזרק מטען חבלה לקונסוליה של אלג'יריה וארבעה בני אדם נהרגו.
1974 הביאה שיא חדש ומחריד - 425 בני אדם נהרגו ביבשת מפעולות טרור ואלפים נפצעו. לא מעט מהפיגועים באירופה באותה שנה כלל לא היו קשורים אליה: בצרפת, למשל, נהרגו שני בני אדם וכמה עשרות נפצעו מפיגוע של החזית לשחרור פלסטין. דיפלומט טורקי נרצח על ידי הצבא הארמני הסודי לשחרור ארמניה, ובאיטליה נהרגו 12 ממטען חבלה שהוטמן ברכבת. רוב ההרוגים בשנה זו, יותר מ-250, איבדו את חייהם בסכסוך הבריטי-אירי.
שנות ה-70 החלו עם ממוצע של כ-400 הרוגים בשנה, מספר שירד לקראת סוף העשור ל-300 ומטה. ואז באה 1980 עם שיא חדש: 430 הרוגים מטרור. 85 מהם נהרגו באיטליה כשמטען רב עוצמה התפוצץ בתחנת רכבת בבולוניה; את האחריות לפיגוע נטל ארגון הימין הקיצוני "סדר חדש" (אגב, בין המורשעים היו שני סוכנים של המודיעין הצבאי האיטלקי, שחיבלו בחקירת האירוע). במסגרת הסכסוך האירי-בריטי בלבד נרשמו בשנה הראשונה של האייטיז 125 הרוגים.
בשנים 1987-1981 לא נראו שוב מספרים גדולים כל כך, אבל זה לא שהטרור עצמו דעך: ה-IRA והארגונים מהמזרח התיכון, כמו הג'יהאד האסלאמי והארגון של אבו נידאל, המשיכו לפעול במערב אירופה. גם חיזבאללה כבר פעל ביבשת; זכור במיוחד המקרה שבו חטף את טיסת 847 של TWA.
ב-1986 נרצחו באיסטנבול 22 יהודים בבית הכנסת נווה שלום, ובספרד רצח אט"א 12 טירונים באוטובוס שהסיע אותם לבסיס. למרות כל זה, השנה ההיא עוד הייתה רגועה יחסית: "רק" 200 הרוגים. ב-87' שוב התקרב המספר ל-250, מה שהיווה סימן לבאות: ב-1988 נשברו אפילו השיאים של שנות ה-70 כשקציר הדמים השנתי הגיע לכ-450 הרוגים. 270 מהם היו הרוגי "אסון לוקרבי", טיסה 103 של פאן-אמריקן שיצאה משדה התעופה הית'רו לכיוון ארה"ב. פצצה שהוטמנה על המטוס התפוצצה והרגה את כל הנוסעים, ששרידיהם נמצאו סביב הכפר לוקרבי שבסקוטלנד.
השקט והיחסי
מאז 1988 לא ידעה אירופה עוד שנה קטלנית כל כך. בניינטיז היו שנים שקטות באמת, עם הרוגים בודדים - הרוב המכריע במסגרת הסכסוך הספרדי-בסקי והבריטי-אירי. מה נשתנה? ארגוני הטרור הפשיסטיים והקומוניסטים פשוט התפוגג עם השנים שחלפו, ועם הזמן הייתה ירידה דרמטית גם בפעילות של המחתרות האיריות והבסקיות, בעיקר בזכות הסכמים דיפלומטיים.
בחינת הסטטיסטיקה של שני העשורים האחרונים מראה קפיצה בולטת בגרף מדי כמה שנים, למשל 2004 (191 הרוגים בפיגועים במדריד) או 2015 שהוזכרה לעיל (147 הרוגים בצרפת). ועדיין, אירופה רחוקה מימי הכאוס של שנות ה-70 וה-80. אז מה בכל זאת גורם לנו לתחושה שלא היה כמו עידן דאע"ש?
כאמור, חלק מהעניין הוא הזיכרון הקצר שלנו. אבל לא פחות חשוב הוא התפקיד שממלאת התקשורת: אירועי הדמים, שפעם היית צריך להתיישב אקטיבית מול העיתון או הטלוויזיה כדי לשמוע עליהם, מפוצצים לנו עכשיו את הפיד ישר לווריד. אז מסקנה אחת היא שההצפה החדשותית משבשת את התפיסה שלנו, ומסקנה אחרת ומעודדת יותר היא שארגון הטרור הרצחני של היום יכול להיות ההיסטוריה הרחוקה של מחר. לראיה, כמה מכם זוכרים בכלל את הבריגדות האדומות?