אירועי יום העצמאות נחשבים בדרך כלל למקור של גאווה עבור אזרחי ישראל, ההמונים נוהגים לצפות במטסי חיל האוויר ולהגיע עם הילדים לבסיסים הפתוחים של צה"ל, שם קטנים וגדולים מטפסים על הטנקים והמשוריינים השונים. אירועי 7 באוקטובר הופכים את יום העצמאות השנה לשונה מכל מה שהכרנו. הציבור מגיע ליום העצמאות הזה עם תחושה קשה של משבר אמון חמור מול הצבא, בחבלי ארץ רבים וגם מעבר להם תחושת ההפקרה הביאה לכך שאזרחים אינם "קונים" אוטומטית את העוצמה שהצבא מנסה לשדר ביום הזה.
חוסר האמון ותחושת הביטחון נפגעו בצורה הכי קשה בשנה הנוכחית. הפקרה כפולה של החטופים שצה"ל, מערכת הביטחון, מדינת ישראל נכשלים בהחזרה שהם, רק מוסיפים לעוצמת התחושות הקשות ביום שאמור להיות כל כך חגיגי, כפי שהיה במשך עשרות שנים.
חשוב לציין, שצה"ל היה הגוף הראשון וכמעט היחיד להתאושש מאירועי 7 באוקטובר. בתוך פחות משבועיים הצבא עבר ממצב של קריסה מוחלטת והלם, לטיהור השטחים שנכבשו על ידי חמאס ואז התקפה עוצמתית עם היקפי אש אדירים. חיל האוויר הטיל אלפי חימושים וזרוע היבשה, שכולם חשבו שאינה יכולה לתמרן יותר ממטרים בודדים, הצליחה לבצע התקפות עוצמתיות שהביאו להישגים רבים בתחומים רבים. לפחות חלק מאי ההצלחות לא היה תלוי בצבא, כי אם בהגדרות של הדרג המדיני וגם ההגבלות על צה"ל.
החלפת מפקדים, תחקירים רציניים
אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך לומר שכדי שנגיע בטוחים וגאים יותר ביום העצמאות הבא, צה"ל צריך לעבור שינויים רבים. הגם שתרבות עריפת הראשים אינה פתרון לכל כישלון ומחדל, הפעם ישנם בעלי תפקידים רבים שלא יכולים להישאר בתפקידם, ולו בשל העובדה שהכישלון קרה במשמרת שלהם. נתמקד כאן בדרג הצבאי, מבלי לפטור את האחריות של הדרג המדיני, ונגיד שבין אותם אנשים שצריכים ללכת הביתה נמצא כמובן הרמטכ"ל, רא"ל הרצי הלוי, סגנו אלוף אמיר ברעם שבכלל נחשב כמועמד להחלפת הלוי.
איתם גם ראש אגף מבצעים אלוף עודד בסיוק, אלוף פיקוד הדרום אלוף ירון פינקלמן וזו רשימה חלקית בהחלט. אבל לא רק הבכירים צריכים לשלם בתפקידם. כלל לא ברור מדוע מפקד אוגדת עזה, תא"ל אבי רוזנפלד עדיין נמצא בתפקידו וכך גם לא מפקדי החטיבות של אוגדת עזה, כולל הקודמים להם ועד לקצין המודיעין של האוגדה, שזה שהוא נמצא בתפקידו זה כמו עוד מחדל מתמשך.
צה"ל חייב לשנות את ההיערכות ושיטת ההגנה שלנו. אבל כדי שזה יקרה ושלא נתכונן למלחמה שכבר הייתה אלה לאלו העתידיות, הצבא חייב לעשות תחקירים אמיתיים ושקופים, ככל שניתן במגבלות ביטחון מידע. כמו שזה נראה כרגע, לנוכח פרסום רשימת הקצינים שיתחקרו את הקרבות ביישובים, כלל לא נראה שזה מה שהולך להיות.
המערכים שצריכים להשתנות
חיל האוויר שזכה לביקורת רבה דווקא היה הראשון להתאושש מאותו היום. אולם די ברור שגם שם היו לא מעט תקלות והנחות שלא התיישבו עם המציאות. במקרה של צבא היבשה, שהתנוון אחרי שנים של לחימה מול כנופיות חמושים, המצב היה חמור עוד יותר ויהיו חייבים לעשות שם מתיחת פנים ובחינה מחודשת של תפיסת המציאות.
מערכים שלמים בצה"ל יהיו חייבים לבחון את תפיסת ההפעלה שלהם, אבל שוב יש להדגיש שההצלחה של חמאס הייתה בעיקר מעצם זה שצה"ל פשוט לא היה נוכח בגבול, ויש לוודא שלא נתכונן למלחמה שהייתה על חשבון זאת שתהיה. זה נכון לסגירה של מערכים ותיקים ופתיחה של חדשים.
המלחמה גילתה מחדש, ולא בפעם הראשונה, את החשיבות של אמצעי לחימה ותיקים שעברו התאמה כמובן, כמו הטנק, מסוק הקרב, הנגמ"ש והציוד של החייל הפשוט. זרוע היבשה התגלתה מחדש. וזה קורה אחרי הזנחה של שנים ותיעדוף של טכנולוגיה חדשה, אליה התמכרנו באופן מוגזם. בגלל זזה כניסה של טנק חדש מסוג מרכבה 4 נמשכת למעלה מ-20 שנה, וזה נכון גם לתותח החדש שצה"ל מחכה לו מאז שנות ה-2000.
זה לא אומר שצריך לקנות טנקים ותותחים "כמו משוגעים", ולפתוח בלי הכרה חטיבות חדשות כפי שהיה אחרי מלחמת יום הכיפורים. אבל מערכת הביטחון צריכה לבחון את המאזן שבין הצורך שהתגלה ליכולת לענות עליו. לזה נוסיף שעוד לפני 7 לאוקטובר לכולם הייתה ברורה החשיבות של צבא המילואים, ועדיין ולמרות כתבות רבות בנושא, צה"ל הזניח את המילואים. כוחות אלו היו מי שהתעשתו ראשונים והובילו את צה"ל להצלחה, וזה קרה בזכות הבגרות, הניסיון ורוח הלחימה של אנשי המילואים.
מספיק עם הסיפורים: האמון שצריך לשקם
מעל לכל, הדבר הכי חשוב ובסיסי שצה"ל צריך לעשות זה לשקם את האמון מול הציבור. זה יהיה קשה וייקח הרבה מאוד זמן. בצער נגיד שכרגע זה לא קורה ואפילו לא מתחיל, צה"ל עדיין מתנהל כמו לפני 7 באוקטובר בכל הקשור למידע וקשר עם הציבור. למעשה זה המרכיב הכי קריטי ברשימה, שצה"ל צריך לעבור עליה כדי להשתפר.
בעבר נהוג היה לומר שאין בכל המזרח התיכון אויב שיכול לעצור צק"ח (צוות קרב חטיבתי) של צה"ל, המורכב מכוחות הנדסה, שריון, חי"ר ויחידות מיוחדות, בסדיר ובמילואים. זה אגב נכון גם היום. הבעיה בדרך ובהפעלה של אותם צוותי קרב. הם יכולים להכות באויב בעוצמה במחיר דמים נסבל. והם יכולים לעשות את זה אחרי מחדל כמו בשבעה באוקטובר, שבו אזרחים איבדו את חייהם, אחרי שחיילים איבדו את חייהם שלא לצורך.
צה"ל סיפר לנו לאורך השנים לא מעט אגדות שהתבררו כאגדות לילדים. שמענו על הכנות למלחמה רב-זירתית מול חצי מזרח תיכון, וגילינו צבא שלא הצליח לעמוד בכל התוכניות שלו מול עזה הקטנה. לא נעים לבוא לביקור בבסיס צה"ל ביום העצמאות עם התחושה שלרבים מאיתנו יש כיום. התקווה שנגיע ליום הצמאות הבא עם תחושה של אמון וגאווה.