כשאומרים את המילה "תצפיתנית", קל מאוד לדמיין מישהי שבוהה במסך ולא עושה כלום. מישהי מסכנה ללא כישורים מיוחדים שכבר שורפות לה העיניים. האמת היא שאנשים פשוט לא מכירים את התפקיד.
אני שירתי בחמ"ל נחל עוז, ממש על הגבול עם רצועת עזה. ראיתי את האויב בעיניים. בזמן שהלוחמים ניצבו מול מתפרעים שיידו אבנים ובקבוקי תבערה, אני זו שחיפשה מסית מרכזי בין ההמון. על כתפיי הוטלה האחריות למצוא את האדם שאחראי לאלימות, להפנות אליו כוחות – ולהציל חיי אדם.
עוד בפז"ם:
מעציב אותי מאוד שהרבה אנשים לא מבינים כמה קריטית היא עבודתה של התצפיתנית. מעציב אותי שאנשים לא מבינים שאם היא לא תצפה בגבול, אף אחד לא יסכל את האירוע ויזעיק כוחות. בפועל, התצפיתניות אחראיות על גזרה מבחינה מודיעינית. הן לומדות להכיר את השטח כמו את כף היד שלהן וחוברות לכוחות בשטח שמחכים למשמע קולן. כך הן יכולות ומצליחות למנוע את הפיגועים הבאים.
ההכשרה שלנו כתצפיתניות מתבססת על "עומק בזמן", תפיסה שאנחנו שומעות ומשננות מיום ההכשרה הראשון. הרעיון הוא לתפוס את האירוע לפני שהוא מתרחש ולתת מענה מהיר ומדויק לפני שאנשים נפגעים; לפני שאותו מחבל חמוש חוצה את הגדר בדרכו לפגוע בתושבי עוטף עזה. בלי הסיכול המקדים הזה, אני מצטמררת מהמחשבה על איך אירועים מסוימים היו נגמרים.
בנות רבות מתאכזבות כשהן מקבלות את התפקיד במנילה ומבינות שהן מועמדות לתפקיד. אני קוראת להן לא להקשיב לרעשי הרקע; לא לשמוע בקולן של חיילות ממורמרות שלא הבינו כמה כוח הופקד בידיהן – וכמה הן משמעותיות לכולנו.
ברביעי האחרון צעדה מאיה על רחבת המסדרים בבה״ד 1 בטקס סיום קורס הקצינים בנוכחות ראש הממשלה, הרמטכ״ל, נשיא המדינה ושר הביטחון, כמצטיינת השלמת הקצונה של התצפיתניות.
