צוערי גדוד "גפן", השלמת קצונת החי"ר של בה"ד 1, עומדים סמוך לכפר מסריק בצפון הארץ. זוהי נקודת הפתיחה של ליל ניווטי הבדד שיימשך עד אור ראשון. לפניהם עשרות קילומטרים בהם ידידם היחיד יהיה המצפן, ורק רוחות השמים הסוערות ישמעו את קולם. "לפני שיפקדו על מחלקה או צוות לוחמים וינווטו אותם בפעילויות מבצעיות, הם יהיו חייבים ללמוד כיצד לוקחים אחריות על עצמם לבד בחשכה", מבהיר סרן עומר לאון, רמ"ד ניווטים של בית הספר לקצינים, בה"ד 1.
חבורת הלוחמים עומדת בצמוד למנוע האמר פועל, בניסיון אחרון לספוג מעט חום לפני היציאה לדרך. חלקם עוד חבוקים בפליז המחמם, אחרים זנחו אותו מזמן ובוחרים להקדיש את הדקות האחרונות לחזרה נוספת על הציר מהמפות לפני שיאחסנו אותן בתיקים במהלך הניווט ויורשו להוציאן רק במקרי חירום. "זה כמו לצאת מהשמיכה בבוקר", מסנן צוער שי ג'ינו, ופושט את המעיל אל קור של פחות מעשר מעלות. הם מהדקים את הווסט, מחזקים את תיק הלואו שתלוי בשתי רצועות דקות על גבם, בודקים שעל גופם מכשיר הקשר, והכי חשוב ־ המצפן.
המפק"צ משלח אותם בזה אחר זה אל השביל החשוך והרחב, והם נעלמים בעלטה. "אנחנו אמורים ללכת בניווט עצמו אל נקודות מסוימות ולכל נקודה יש ציון, שבסופו של דבר משוקללת לציון סופי של הקורס", מסביר צוער יקיר חדד. "לכל חטיבה יש רף ציונים, וכמעט כל אחד רוצה לחזור אל החטיבה שלו. לא תצליח, לא תקבל ציון. בגלל זה כולם קצת לחוצים", הוא מסביר בחיוך. שבוע מסכם ניווט בדד יוצא לדרך, הצוערים מתחילים לשקוע במחשבותיהם ואילו ברגע הזה, צוער אחד מחליט לפצוח בשיר המתבקש "הולכים אל הלא נודע".
"רק אתה והטבע"
הלוחמים מחכים לתורם לצאת לניווט, ולפתע יללה נשמעת מקרבת מקום. כנראה שבכל סיטואציה אחרת הכוללת חושך ויללות זאבים האווירה הייתה נעשית מתוחה יותר, אך הצוערים לא זעים ממקומם, רק מחייכים קלות. צוער יואב טבת, בחור בעל שיער בהיר וחיוך שנראה גם בחושך, נשלח אל ציר הניווט שלו, ואנחנו אחריו. הוא הולך כמה צעדים, מסתובב מעט, מעיף מבט מחויך לאחור ומשגר יללה לעבר חבריו. "יש דברים שהם מסורת קבועה בניווטי בדד", הוא מסביר בהתרגשות. "בהכשרה שלי במסלול היינו עושים את זה לא מעט. זה היה הקטע שלנו. במהלך הניווט כל אחד עומד בחושך על גבעה, מישהו מיילל וכולם עונים לו בחזרה. בתוך החושך כשאתה חושב שאתה לגמרי לבד, אתה מרגיש ששוב כולם מסביבך, וזה מאוד מרגיע. אני גם תמיד הולך עם כפתורים פתוחים בשרוולים של המדים ומוריד את הגומיות בנעליים. אין לי מושג למה, יש דברים שאתה חייב לעשות לפני ניווט. מסורות שלא משנים גם כשאתה רחוק מהיחידה שלך".
מבין כלל הצוערים, טבת נראה לחוץ קצת פחות מאחרים. "פחות אכפת לי אם אני אגיע ראשון", הוא אומר, אך חבריו רומזים שהתואר כבר אצלו בכיס ־ בכל זאת, מדובר בקשר המ"פ. "הניווטים האלה הם הזדמנות טובה לנקות קצת את הראש ולחשוב על דברים אחרים ממה שאתה רגיל להתעסק בהשלמה לקצונה. אני בעיקר חושב על הטבע, על הכוכבים שבשמים, מסתכל בנחלים, בצמחים. בגלל שחשוך פתאום יש בך מקום להתעמק בכל דבר. זה כמו טיול פרטי, רק אתה והטבע. תסתכלו על הצד הזה של השביל", הוא מצביע לעבר הצד השמאלי שבו צמחים ירוקים מחביאים בתוכם תעלה ארוכה של מי גשמים. "כמה פעמים כבר יצא לך לראות דבר כזה?"
לרגע מזכיר טבת את הנווד בסרט "עד קצה העולם" של שון פן. רק הוא, הטבע ואור קלוש של ירח. אך אחרי שני קילומטרים הוא הופך מנווד דרכים ללוחם מנווט שמיישם את מה שלמד חמש שעות קודם לכן ־ כששינן את המפות ותצלומי האוויר של האזור. הנקודה הראשונה אליה הוא אמור להגיע נמצאת בסמוך לעץ שמימין לנחל החילזון. תיאור זה, מתברר, אינו קל לזיהוי, בטח שלא בחושך. מול עיניו של הנווט הצעיר זורם נחל החילזון, שלאורכו שביל צר.
טבת מתלבט אם להמשיך ימינה בשביל או לגשת אל העץ הבולט הצמוד לנחל, בו הוא חושד כנקודת הניווט הראשונה. הוא הולך כמה צעדים לכיוון השביל, מתחרט וחוזר אל העץ. "למדתי את הסימנים הבולטים, ואין ספק שהעץ הזה בולט", הוא מסנן לעצמו. הוא קופץ מעל התעלה בקלילות ומסמן את העץ כנקודת היעד הראשונה. רק כאשר יתחיל לחפש את הנקודה השנייה יבין כי בכל זאת היה עליו להמשיך מטרים בודדים קדימה. "בסופו של דבר ניווט זה עניין של ביטחון, אם התברברת סימן שהתחלת לפקפק בעצמך ובמה שלמדת. כאן כל האחריות מוטלת עליך בשונה מניווט בצמד, אין לך עם מי להתייעץ. אם לא תדע, כנראה שזה יעלה לך ברגליים", הוא צוחק. "אני קצת מתרגש היום", הוא ממהר לתרץ, "בדרך כלל אני לא מתברבר".
הנקודה השנייה מסתתרת לא רחוק מרפת והשלישית נמצאת מצדו השני של הנחל הגועש מגשמי השבוע האחרון. אט־אט חוזרות אליו תחושות הביטחון והוא שוב החלטי בצעדיו. השדות הירוקים נראים בלילה אין־סופיים, והצוער בוחר ללכת בשביל צדדי שמאריך את הדרך. "כואב לי על הגידולים", הוא אומר ומדלג בשביל שמוסיף עוד חמישה סנטימטרים של בוץ לנעליו. כשהכביש והאורות של הצומת הקרוב כבר נראים ונשמעים באופק, הוא מוצא בין השדות פינת חמד קטנה. שולחן עגול מעץ, כמה כיסאות לבנים מפלסטיק ופנס בודד־ הם אלו שמאירים את עיניו בלילה חשוך שכזה. הוא זורק את התיק על השולחן, מתיישב על אחד הכיסאות ונושם את האוויר הנקי עמוק לריאותיו. "יש זמן לניווט", הוא מוסיף ברוגע, "אני אשאר פה לדקה".
עניין של ביטחון
"לוחם בסיירת מטכ"ל נהרג לאחר שנפל מצוק במהלך אימון ניווט בדד, שנערך כחלק ממסלול ההכשרה של היחידה", נאמר בהודעת דובר צה"ל שפורסמה בכלי התקשורת לפני שבע שנים בדיוק, בינואר 2008. כחלק מהמסלול בסיירת מטכ"ל, נדרשים החיילים לנווט לבדם בדרום הארץ. סמל תמיר נבואני, בן 19 מהכפר ג'וליס, שהיה בעיצומה של ההכשרה, מצא את מותו בנפילה מצוק בגובה של כ־15 מטרים. עקב כך החליט הרמטכ"ל דאז, רא"ל גבי אשכנזי, להקפיא באופן זמני את ניווטי הבדד. לאחר מסקנות המקרה, הוחמרו הוראות הבטיחות וניווטי הבדד חזרו לשגרת האימונים בצה"ל.
"קיימים סיכונים בניווט בדד. המקרה של החייל מסיירת מטכ"ל הוא הסיכון הקיצוני ביותר. אנחנו לוקחים את כל הסיכונים בחשבון והחפ"ק יודע שהוא צריך לשים לב לכל תזוזה של החיילים במערכות השו"ב (שליטה ובקרה) שלו. אם אין מערכת שו"ב צריך לוודא שהצוער יוצר קשר כל שעה עם המפקדים, אפילו דרך חוליה אחרת", מסביר סרן לאון. "בסופו של דבר יש לך גם את האחריות על עצמך, אם יש לך משימה אתה לא תעשה הכול בכל מחיר. אתה תהיה חייב לשמור על עצמך, לא להיפצע ולא לעשות שטויות כי אם נפצעת אין מי שיהיה לידך להעניק סיוע ראשוני. במקרה שמישהו לא עולה בקשר, הניווט חודל, הכוח עוצר את המשימה והצוות מחפש אחר הנעדר".
הפעם האחרונה שצוער יקיר זנטי חש בסכנה במהלך ניווט, היה בפעילות בעזה במהלך "צוק איתן", אז לחם עם חטיבת הנח"ל, ממנה הגיע. "בפעם הראשונה בניווט שם ממש פחדתי. זה מוזר ומלחיץ, כל הצוות בידיים שלך. אם אתה מתברבר טיפה, הולך ימינה או שמאלה זה משפיע על כולם. לפחות ככה חשבנו בהתחלה, היינו בטוחים שהולכים להתקיל אותנו מכל כיוון. בניווט הראשון בעזה בעיקר פחדתי לעשות טעויות, וכל זה כשאתה בכלל לא מבין איך בזמן כל כך קצר אפשר ללמוד את הציר. הכול שם היה הרוס. יש לי מפה ועליה רשום שאני אמור לראות בית ספר, אבל בפועל אני מגיע ולא רואה כלום, רק מבנה שקרס. רואה שכתוב לי מעבר בין בתים, אבל במציאות מה שאני רואה זה רק חול", הוא מספר.
"מפקדי מחלקות לעולם לא ייצאו לפעילויות ניווט לבד, אבל זה גם עניין של ביטחון. כמפקד אתה תהיה חייב לקבל החלטות לבד. מי שיידע לנווט בלילה יידע לנווט גם ביום, ומי שיידע לנווט בדד בצורה טובה, יידע להוביל את המחלקה שלו בלי התברברויות וטעויות אל היעד. ככה אנחנו רוצים שהמפקדים של המחר ייראו", מדגיש רמ"ד ניווטים.
מלבד סיפורי האימה על ניווטי הבדד, ישנם גם לא מעט תיאורים קלילים יותר שקרו במהלך השבוע. החל מסוסים שרדפו אחרי שני צוערים, דרך גדר שחשמלה חייל, חזירי בר נוהמים ועד סיפור על צוער שהתקשר לאמו מתחנת דלק באמצע ניווט כי הלך לאיבוד. אך רבים מרגישים משהו אחר בזמן שהם הולכים לבדם ביערות, כשהם נותנים למחשבות שלהם לרוץ לכל הכיוונים. "בתרבות שלנו אנחנו מרגישים צורך כל הזמן להיות מחוברים, להיות חלק ממשהו", מסביר צוער יונה אברהם. "היום אנשים כל שנייה מוציאים את הפלאפון ומסתכלים בפייסבוק או בווטסאפ, הטכנולוגיה גרמה לנו להתמכר לצורך בחיבור האנושי כל הזמן. היום אף אחד באוטובוס לא מסוגל פשוט לשבת ולחשוב. הוא חייב להוציא אוזניות. אנשים פוחדים להקשיב לעצמם", הוא אומר. "אבל בניווט בדד כל אחד לעצמו, אין לך יותר מדי ברירות חוץ מלהקשיב לעצמך. זה כיף קצת השקט, כל אחד חושב על העניינים שלו ־ על הבית, הניווט עצמו, האם אני בדרך הנכונה, לחפש את הסימנים הנכונים או אפילו לשיר. באמצע הניווט כשאתה עולה מזיע על הר אתה לא בדיוק חושב על אידיאלים של קצונה", הוא מגלה בחיוך.
גם מנווטות לבד
דווקא לצוערת עדן שמעוני, שהגיעה יחד עם עוד חמש צוערות נוספות מגדוד "קרקל", עולים לא פעם זיכרונות מהימים הראשונים בגדוד וגם מחשבות על הבחירה לצאת לקצונה. בין שורות הבנים, קשה לפספס אותן בכומתה הירוקה והנעליים האדומות, עומדות עם הווסט והנשק זקופות ומעוררות השתאות. "אין ספק שההשלמה בגדוד 'גפן' הכי מאתגרת", מעידה שמעוני.
גדוד "קרקל" הוא היחיד היום מבין היחידות הקרביות שמשלבות נשים ששולח את חייליו לעשות השלמה יחד עם החי"רניקים. "אנחנו לא הרבה בנות, ויש פה עצימות פיזית שאפילו לבנים היא קשה. נכון שהכול עניין של פרספקטיבה, אבל ב'להב' (המגמה הקרבית בקורס הקצינים ־ נ"נ) אין אתגר פיזי. זה יותר ללמוד על דמות הקצין, מנהיגות, בעיקר לשבת על התחת. ב'גפן' הכול שטח", היא מבהירה. "אני הבת היחידה בצוות, שזה קשה אבל גם מגניב. יש את הקשיים של המד"סים, ב'להב' הייתי רואה שריונר רץ לידי, ולא הייתי אחרונה. כאן את אחרונה, אבל זה בסדר. את מבינה שאת לא צריכה להיות בקצב של הבנים, כי את טובה מאוד לפי סרגל המאמצים של הבנות. לפעמים יש מחשבה צעירה בראש של בנות שהן חושבות שהן כמו בנים. המג"ד שלנו אמר לנו לפני שיצאנו לקצונה: 'אתן לא צריכות להוכיח לאף אחד שום דבר'. אם תבואי ותרצי להוכיח שאת יכולה לסחוב 30 קילו את תיפצעי, תחזרי לגדוד ולא תהיי קצינה. הפסדת את המטרה וזה פחות קצין לגדוד".
אחד הדברים שמחזקים את שמעוני יותר מכול ברגעים הקשים, הוא הסיבה בגללה בחרה לצאת לקצונה, כשמולה עומדת דמותה של סרן אור בן יהודה, המ"פית שנפצעה בתקרית בגבול מצרים לפני כחודשיים. "הגעתי לפלוגה של אור בתור מ"כית כשהיא הייתה מ"פית. יצא לנו לעבוד חודש ביחד והיא מדהימה, הדוגמה הכי טובה שיש לי. בתור מ"פית היא תמיד מצאה את הזמן לדבר עם החיילים שלה אחד על אחד, וזה לא משהו מובן מאליו. את המ"פ שלי בטירונות ראיתי רק בתדריכי יציאה, או הולך לצחצח שיניים בבוקר וחוזר. היא תמיד פיקדה בגובה העיניים, מכוונת ומייעצת. אם יש משהו שמחזיק אותי זה בהחלט המחשבה שאוכל לגעת באנשים לפחות כמוה", אומרת שמעוני ושולחת חיוך מעט מהוסס, "למרות שהיא האחת והיחידה".