פלנ"ג - פלגת לחימה נגד גרילה - היתה יחידה מובחרת שהוקמה בשנים 1998/9 בסיירת הצנחנים במיוחד כדי להילחם בחיזבאללה. סיפורה של היחידה שפורקה כעבור תקופה קצרה לא פורסם עד היום וכמו הרבה דברים שקרו אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, נמחקה מההיסטוריה הצבאית ונשארה רק בזיכרון של האנשים שהיו שם.
יותר מ-20 שנה אחרי שהוקמו ופורקו, חזרנו לשניים מהם: עמית לידור שהקים ופיקד על היחידה ובהמשך על סיירת צנחנים וארנון רוטמן, שהיה לוחם בגדוד 101 ונבחר לצוות ההקמה.
מי שהחליט על הקמת היחידה הוא אלוף במיל' יצחק (ג'רי) גרשון, אז מח"ט צנחנים, שהוביל ליחידה שתתמחה בלחימת גרילה נגד חיזבאללה בלבנון. אם תרצו, סוג של קונטרה ליחידת "אגוז" המתחדשת בחטיבת גולני, שלקחה מעט מההילה של היחידות המובחרות בצנחנים.
"אני לא בטוח שאגוז היה המודל", מציין עמית לידור ומסביר. "הרצון של הפיקוד בחטיבת הצנחנים ובסיירת, היה להגדיל את כושר השהייה בשטח של פלגת הלוחמים, שנכסה שטח משמעותי תקופה ארוכה יותר, על מנת לתפוס מחבלים".
בחטיבה מחליטים להקים את היחידה הזו תחת הגג של סיירת צנחנים בתקופת פיקודו של רס"ן איתן בלחסן ז"ל, מפקד הסיירת.
כשהמח"ט פנה אל עמית לידור להירתם למשימה, הוא ראה בכך חשיבות רבה. "שמחתי שסימנו אותי לתפקיד. זה גם היה אתגר מקצועי ולא פחות מנהיגותי. לצרף פלגה בזמנים קצרים ליחידה כמו סיירת צנחנים זה אירוע לא פשוט".
המטרה הייתה להקים צוותי לוחמת גרילה שכל אחד מהם יתמחה בגזרה ספציפית בלבנון. צוות אחד לעישייה-ריחן וצוות שני לרכס רמים, באופן כזה שגם ניתן יהיה להקפיץ אותם לביצוע או למארב בטווח זמן של שעות ולמשך זמן של ימים.
לצורך כך היו צריכים להגדיל את סד"כ הלוחמים. "כדי לעשות את זה במהירות, ללא כל תהליכי התכנון והמיונים שהיו לוקחים סביר להניח מספר שנים, המח"ט החליט לבחור לוחמים מצטיינים מכל יחידות החטיבה", מוסיף לידור.
הוחלט לערוך להם מיון אחרי שסיימו את מסלול ההכשרה בבא"ח, ומי שעבר את המיון יישלח להכשרה ייעודית ליחידה.
ארנון רוטמן היה אחד מאותם לוחמים מצטיינים שנבחרו לשלב המיונים. על הקמת פלנ"ג צנחנים שמע לראשונה כשהיה מ"כ בפלוגת מסלול בגדוד 101.
"תמיד רציתי להיות בפלס"ר וכשעברתי את הגיבוש נאלצתי להפסיק בגלל בעיה רפואית", משחזר רוטמן. "מהקו הראשון בלבנון ירדנו לאימון והמעבר הזה הביא אותי למצב שאני מרגיש שבו"ז, סוג של נפילת מתח כשאני חייב ריסטארט לשרות הצבאי".
כשקראו לו ואמרו שהולכים להקים פרויקט מיוחד כיוזמה של ג'רי המח"ט שרצה 'אגוז' משלו, רוטמן זוכר שלא שאל יותר מדי שאלות. "זה היה אחרי אסון המסוקים ואסון השייטת, יש ארבע אימהות וכבר מדברים על נסיגה בכלל. בכל מקרה אמרו לי להתייצב בבסיס הסיירת בבית ליד יחד עם עוד 15 חברה מהפלוגה".
רוטמן מצא עצמו במצב מעניין כשהוא מתמיין ליחידה יחד עם כמה לוחמים שהיו פקודים שלו בפלוגת המסלול. "שמו אותנו בפריקסטים שצמודים סיירת, אבל מחוץ לגדר. נראה לי שגם בגלל החשאיות אבל לא רק, הפכנו לבן חורג של היחידה".
אבל מה שהוא לא שוכח עד היום, הוא את גיבוש הקבלה שעשו להם בנחל חילזון. שטח הנחל לבדו נחשב לאתגר לא פשוט. בשנת 2019 נהרג שם לוחם הצנחנים אביתר יוספי ז"ל בגלל מחדל חמור של מפקדיו.
"ניסו לשבור אותנו עם פחית קולה"
באותו גיבוש ליחידה שהוקמה, הלוחמים לא קיבלו מזון או זמן שינה, "עם משקלים כבדים על הגב והרבה מבחנים פיזיים ומנטליים", נזכר רוטמן. "באו החבר'ה מהסיירת שעשו עלינו כל מני פוזות וניסו לשבור אותנו. פתחו לידינו קולה וציינו כל הזמן שאפשר לסיים את הקושי ולפרוש".
מתוך 80 הלוחמים שהתחילו את הגיבוש רק 40 הצליחו לסיים אותו ומאלה נבחר מספר קטן עוד יותר, כדי להקים את שני הצוותים הראשונים של הפלנ"ג. על כל צוות כזה פיקדו קצין וסמל מסיירת צנחנים.
מי שהפך למנטור של כל הסיפור הוא יוסי בכר, אז סא"ל ומפקד בא"ח צנחנים שהיה בדרך לפקד על יחידת מגלן. בכר נחשב אז כמו היום לאגדת צנחנים, עם רזומה מרשים מלבנון כולל חיסול של לא מעט מחבלים. "זה כמו לפגוש את סגן של אלוהים", נזכר רוטמן בסדרת האימונים שבכר העביר ללוחמים, כולל מארבי דמה בלבנון.
"עשינו אימונים בלוחמת סבך ובלוחמת בולדרים, אימוני תצ"אות שנכנסנו לתרגל בתוך כפרים. כמה חודשים מאוד אינטנסיביים של לוחמת גרילה כהכנה ללבנון. כל אימון יוסי בכר עוצר, מסביר ומכוון. אומר לנו למה אנחנו עושים כל דבר".
בנוסף הם עוברים את אחד משלבי ההכשרה הידועים לשמצה של הסיירת, מסכם צפון. "כל אחד לוקח וסט לוחם, נשק ותיק של 50-40 ק"ג על הגב כולל מוקשי דמה", רוטמן מסביר. "התחלקנו לצוותים של שניים שהיו צריכים ללמוד את הציר. לאחר מכן צריך לנווט ולהגיע לנקודות על ציר שלמדת מראש, בלי אוכל כמעט ואין מים, רק מה שיש עליך. ברקע נמצאים המלווים, קצינים ולוחמי הסיירת".
הלוחמים והקצינים מאתגרים את לוחמי העתיד של הפלנ"ג. "מדובר בהליכה שמתחילה בבת שלמה ומסתיימת בארבל, משהו כמו 120 ק"מ. אני זוכר שאני והשותף שלי סיימנו ראשונים, אז נרדמנו עד שכולם הגיעו והקצינים של הסיירת לקחו לנו את הנשק", נזכר רוטמן בחיוך.
רוטמן משתף בתחושות של אותם הימים, ומספר ש"באופן אישי הרגשנו יחידה מיוחדת. זה לא היה כזה ברור, היינו מנותקים מהסיירת והרגשנו שהם מסתכלים עלינו מלמעלה. למשל אם היית צריך ללכת לנשקיה, לחדר אוכל, הרגשת שהקצינים מהסיירת שפיקחו עלינו, כאילו הפילו עליהם תיק".
עמית לידור מוסיף ש"אני לא יכול להגיד מה הרגישו הלוחמים. אבל קיבלנו מהסיירת כל מה שהיינו צריכים, ציוד לוגיסטיקה, הכל. כל ציוד הלחימה שלנו היה מהסיירת, שלא החסירה מאתנו דבר".
ואז מתרחש אירוע טרגי שצרוב עד היום בהיסטוריה של חטיבת הצנחנים וככל הנראה הוביל בהמשך לפירוק של היחידה. סיירת צנחנים יוצאת למבצע "צמצום טווח" מעבר לקו אדום (הגבול של רצועת הביטחון בלבנון) במקום שנקרא "קלעת ג'בור".
באירוע נהרגים שלושה קצינים בהם גם בלחסן ז"ל ועוד תשעה נפצעים. "אחרי שאיתן בלחסן נפל, צירפו אותי להיות המפקד של הפלנ"ג", נזכר עמית לידור. "מה שנדרש ממני הוא להשלים את ההכשרה ובעיקר להכניס אותם לפעילות מבצעית אחרי נהלי קרב ומודלים".
אחרי אותו מבצע קשה, רוטמן נזכר: "העירו אותנו וסיפרו מה קרה בלבנון. יצאנו להלוויות. אני אישית הלכתי ללוויה של דוד גרנית שהכרתי עוד לפני הצבא. זו כבר הייתה הלוויה השלישית שלי בשירות".
במשך השנים רוטמן הדחיק את תקופת לבנון שלא הייתה פשוטה. הוא כלל לא זכר שיצא למארבים בלבנון. הראיון הזכיר נשכחות ורוטמן הצטרף לקבוצת הוואטסאפ של חלק מבוגרי היחידה, עם חלקם הוא מדבר לראשונה מזה 20 שנים ויותר.
"לא זוכר שהיית בלבנון? קבל תמונה שלך משם"
עד אותו הרגע הוא היה בטוח שלא יצא למארבים בלבנון במסגרת הפלנ"ג, רק שאז קיבל הודעה מאחד החברים שאומר לו שהיה גם היה. אפילו מספר שיש לו תמונות שלו ממארבים בלבנון. "זו הייתה סגירת מעגל וחיבור מדהים", אמר רוטמן.
לידור משתף מהצד שלו ש"הפלגה נכנסה לפעילות מבצעית הולכת ומדורגת. הפעילות האחרונה שאני השתתפתי בה הייתה כבר על קו אדום, שם גם זיהינו מחבלים ובגלל שהם היו מחוץ לטווח, סגרנו עליהם מעגל אש באמצעים אחרים".
הערכה היא שבהיתקלות הזו שבה הם עשו שימוש גם במטענים, נהרגו שלושה מחבלים. "יצאנו כמו כל היחידות המיוחדות בתקופה הזו למארבי היטמעות ממושכים", מוסיף לידור, "בהתחלה מארבים רגילים כמו של כל יחידה שתפסה מוצב ואז זה התעצם למבצעים עמוקים וממושכים יותר".
מכיוון שכמעט ואין תיעוד לסיפור הזה, לא בצה"ל ולא במשרד הביטחון, לא ברור כמה זמן בדיוק פעלה היחידה. בוגריה מדברים על טווח זמן של 8 חודשים עד שנה. בנוסף, לא ברור למה הוחלט לפרק את הפלגה, בחודשים יולי-אוגוסט 1999, כמעט שנה לפני הנסיגה.
ככל הנראה, העזיבה של יוסי בכר ליחידת מגלן, יחד עם נפילתו של איתן בלחסן ז"ל היוו גורמים משמעותיים בסיבה לפירוק. נקבע שקצינים שהיו אמורים לפקד על הצוותים של הפלנ"ג יישארו בסיירת כמפקדי צוותים, במקום קצין שנהרג בצמצום טווח ואחד נוסף שנפצע שם. בניגוד למה שקרה אז ביחידת אגוז, בצנחנים סרבו להביא קצינים מבחוץ.
אחרי שהפלנ"ג פורקה, חלק מהלוחמים השתחררו מהצבא, חלק נשארו בסיירת ואחרים יצאו לקורסי פיקוד או שחזרו ליחידות המקור שלהם. עמית לידור המשיך להתקדם אחרי הלימודים ובמלחמת לבנון השנייה הוא היה המפקד של סיירת צנחנים.
רוטמן משתף שאחרי פירוק היחידה, הוא חזר למסייעת של גדוד 101. "משכו אותי להיות סמל מחלקת ברט (רובה צלפים), כמובן שלא שכחו לתת לי 'לטחון צעירות' כשאני כמה חודשים לפני שחרור", סיפר בחיוך.
"הגעתי לשם בסוף הקו השני בלבנון והספקתי לתפוס כמה מארבים שסיפקו עוד חוויות מעניינות. זה קרה כשבמקביל גם אחי נמצא בלבנון, במוצב הבופור". שישה אחים יש במשפחת רוטמן, למעט "סורר" אחד שהלך ל-חה"ן נח"ל, כולם שירתו ביחידות המובחרות של הצנחנים, חלקם קצינים.
לימים, נהרגו שניים מחברי צוות ההקמה של הפלנ"ג. כלאי אוריאל מלכה ז"ל שהיה בקורס קצינים של שב"ס ונהרג באסון הכרמל ואלעד ארליך ז"ל, שהיה סמל צוות בפלנ"ג ונהרג בתאונה בזמן שרות המילואים שלו באוגדה 98 המובחרת. את הכתבה הזו אנחנו מקדישים לזכרם.