מאז שעלה לשלטון ברוסיה, ולדימיר פוטין פקד על שלוש פלישות שונות ועוד מספר התערבויות צבאיות. חלק מהן באופן גלוי וחלק דרך כוחות "פרוקסי" או החברה הקבלנית ביטחונית המפורסמת, "קבוצת וגנר". מדרך הפעולה שלו בשני העשורים האחרונים ניתן להעריך בסבירות גבוהה לאן מכוון הנשיא הרוסי.
כבר מתחילת דרכו לנשיאות פוטין ניצל מצב של מלחמה כדי להעצים את הכוח שלו, אז זו הייתה מלחמת צ'צ'ניה השנייה. כעת, נראה שהעולם חוזה בפרק נוסף בעלילות פוטין, כשהקורבן התורן היא אוקראינה.
כאשר פרצה מלחמת צ'צ'ניה השנייה בסוף שנת 1999, פוטין היה הנשיא בפועל אחרי שבוריס ילצין התפטר במפתיע. אחרי שורה של מתקפות טרור וחשש כי עוד אזורים בעייתיים יתנתקו מרוסיה, הרוסים ופוטין בפרט, שכבר תכנן להשתלט על הנשיאות במסגרת הבחירות הראשונות שלו, רצו למחוק את החרפה של הצבא הרוסי ממלחמת צ'צ'ניה הראשונה.
מלחמה באירופה: מה פוטין רוצה מאוקראינה?
תחילה פתח חיל האוויר הרוסי בתקיפה נרחבת על הערים הגדולות שם. ואז, בדומה מאוד למשבר הנוכחי, פוטין אמר בנאום לאומה: "המשטר בצ'צ'ניה, הנשיא והפרלמנט אינם חוקיים".
לכן הוא נתן הוראה לצבא להיכנס לצ'צ'ניה במטרה ליצור "אזור ביטחון" עבור רוסיה. לכבוש שליש מהמדינה, כשבמקביל פקד לחסל את ראשי השלטון המקומי. ואכן, המלחמה הזו הביאה לפוטין את הניצחון בבחירות.
הצבא הרוסי כבש תוך זמן קצר את השטחים שם והטיל מצור על העיר גרוזני, תוך כדי הפעלת אש כבדה, עד כדי כך שהאו"ם הצהיר שזו "העיר החרבה ביותר על פני כדור הארץ".
השיעור של פוטין
יחד עם זאת, אותה מלחמה גם הסתבכה והפכה למלחמת גרילה וחיילים רוסים רבים נהרגו. המורדים הצ'צ'נים הפילו מסוק ועליו 127 חיילים, שנהרגו, והביקורת החלה להישמע ברוסיה.
המלחמה הזו הסתיימה לפי ההצהרות של פוטין בשנת 2002, אחרי שאלפי חיילים רוסים נהרגו. מעשית היא הסתיימה רק ב-2003. גם אחר כך היו לא מעט פעולות טרור ומבצעים של הכוחות המיוחדים הרוסים.
מצב החירום שהרוסים הטילו על צ'צ'ניה הסתיים רק ב-2009. זאת אחרי שפוטין מינה בצו רשמי את רמזן קדירוב לנשיא. האחרון "עשה סדר" במדינה עבור פוטין ולא בשיטות "עדינות".
מבחינתו של פוטין נלמד שם לקח משמעותי המורגש עד היום. המלחמה שהרוסים ינהלו מעתה תהיה שונה ממה שהיה מוכר עד אז. פחות כניסה של צבא גדול, לפחות בשלב הראשון, יותר כוחות לא מזוהים, "פרוקסי" (לחימה דרך צד שלישי) ומינוי של שליט "בובה", שיסיים את העבודה ויהיה נאמן לפוטין.
נראה כי מטרתו של פוטין היא להחזיר את רוסיה לימים הגדולים של ברית המועצות דרך הכוח הצבאי בעיקר. הוא עושה את זה תוך כדי השתלטות על מדינות סמוכות, אולם לא רק, כפי שניתן לראות בסוריה ואפילו באפריקה.
כוח "שלום" עם טנקים
"כוח לשמירת שלום", זו בלי ספק אחת מדרכי הפעולה של פוטין לבצע פלישה צבאית למדינות, תחת מכבסת מילים. העובדה שאותם כוחות שלום מורכבים מלוחמים, טנקים, תותחים ומטוסי קרב, גורמת למדינות המערב לפקפק בפרשנות הרוסית לכוח מהסוג הזה.
בשנת 2008, בדומה למשבר הנוכחי באוקראינה, פרץ עימות בין גאורגיה למחוזות הבדלניים אבחזיה ואוסטיה. בין הצדדים התפתחו חילופי אש שבהם השתתפו גם 500 צנחנים רוסים, שהוצבו במדינה כ"כוח לשמירת שלום".
הגאורגים רצו להשיב לעצמם את חבלי הארץ, הרוסים החליטו להכיר בעצמאות שלהם והאמריקאים החלו להזרים נשק ואימונים לצבא הגאורגי. באוגוסט 2008 פלש הצבא הגאורגי לחבלי הבדלנים ובתגובה, חיל האוויר הרוסי יצא לסדרה של תקיפות נרחבות.
הגאורגים – בלחץ מערבי – הודיעו שהם מסכימים לסגת, אולם רוסיה שלחה את הצבא שלה לגאורגיה עצמה. קנצלרית גרמניה דאז, אנגלה מרקל, הגיעה לגאורגיה והודיעה כי זו תצורף לנאט"ו כדי ללחוץ על הרוסים.
בתגובה, רוסיה הודיעה שהיא מכירה בעצמאותם של שני החבלים הבדלניים. על הדרך, הרוסים גם הזהירו את מולדובה שלא יחשבו לפעול כמו הגאורגים, ואף שלחו גם לאזור הזה "כוח שמירת שלום".
בשנת 2020 נשלח צבא רוסיה, במסגרת אותם כוחות לשמירת השלום של פוטין, להפריד בין אזרבייג'ן וארמניה, במלחמת נגורנו קרבאך השנייה ביניהן. נשיא רוסיה נתן לצדדים "לריב" ולטורקים ללכלך גם כן את ידיהם במלחמה בסיוע לאזרבייג'ן, והגיע בסיומה כדי לקבל אחיזה נוספת באזור הקווקז, וגם לקרב אליו את השלטון האזרי באופן משמעותי.
כוחות ה"שלום" של פוטין נשלחו לא מזמן גם לקזחסטן, שם פרצו מהומות נגד המשטר, שבו הנשיא נחשב ל"חבר קרוב" של פוטין, לפחות על פי ההצהרות. הכוח שנשלח לשם הורכב ברובו מיחידות צנחנים חמושות היטב. על פי דיווחים משם אלו השתתפו בירי על מפגינים, מעצרים ועינויים. זה הספיק כדי לייצב את המדינה.
לפעול ולהכחיש: כוח וגנר
וגנר, חברת קבלן פרטית שהוקמה בשנת 2012, היא שכלול של המדיניות הצבאית הרוסית. כוח צבאי המאפשר לרוסיה מצד אחד לפעול במדינות זרות, בניגוד לחוקים בינלאומיים, למען האינטרסים שלה כפי שהיא רואה אותם, ועדיין להכחיש את המעורבות שלה באותן מדינות.
אמנם מדובר באופן רשמי בחברה פרטית, אולם כל ההערכות מדברות על הפעלה ישירה של השלטון הרוסי, דרך שירות הביטחון הפדרלי FSB. לאורך השנים היו לא מעט עיתונאים שניסו לפרסם תחקירים על וגנר, ובהם רוסים. אחוז התמותה של אותם עיתונאים עלה משמעותית.
מלחמת האזרחים בסוריה נחשבת לפעילות המבצעית הראשונה של לוחמי קבוצת וגנר, שהגיעו לשם יחד עם לוחמי הכוחות המיוחדים, ה"ספצנאז", בתקופה שבה רוסיה עוד הכחישה את המעורבות שלה בסוריה.
הם השתתפו בהגנה על נקודות אסטרטגיות, סייעו לנשיא סוריה בשאר אסד בניסיונות הדיכוי של המורדים, ובהמשך גם היו אלה שפתחו את הדרך בסוריה עבור הצבא הרוסי הגדול, במהלך שהביא לשינוי תמונת הניצחון של הנשיא הסורי.
וגנר נמצאים בסוריה עד היום וסופגים שם הרוגים רבים. נזכיר שבשנת 2018 כמאה מהם נהרגו בתקיפה של חיל האוויר האמריקאי. אולם עבור הרוסים אין לזה כל משמעות. המעורבות שלהם הוכחשה והם בכלל "לא קיימים". ככה זה כשמדובר בכוח לא מזוהה שניתן להתנער ממנו.
ב-2014 וגנר נשלחים לאוקראינה. תחילה למחוזות הבדלניים, שם הפעילו למעשה את קבוצות המורדים, שמגלמות תפקיד מפתח עד היום. במקביל, המורדים הופיעו בחצי האי קרים, כאשר רוסיה החליטה להשתלט עליו.
בהתחלה רוסיה הכחישה את המעורבות שלה, טענה שאינה יודעת מי הם החיילים הלא מזוהים, ומאוד מצוידים, שהופיעו בחצי האי קרים; חיילים שהתנקשו בגורמי מפתח, תקפו עמדות של צבא אוקראינה בחצי האי ובחבלים הבדלניים. הצבא הגדול של רוסיה נכנס לאזור רק אחרי שהם סיימו לעשות את "העבודה השחורה".
ההערכה היא שווגנר נמצאים כיום בחבלי הארץ שבמזרח אוקראינה, משחקים תפקיד מרכזי בהפעלת המורדים שם ובתכניות ההונאה של הרוסים, כלומר בפרובוקציות, שיאפשרו את כניסת הצבא הרוסי תחת התירוץ של "הם התחילו".
בלא מעט מקרים וגנר עושים את העבודה עבור הרוסים. אולם כמו בסוריה, חצי האי קרים ועכשיו אוקראינה, הם יכולים להיות השלב הראשון שיוביל לפלישה של הצבא הרוסי הרשמי. כאמור, אם צריך הם אלה שידאגו לייצר את התירוץ לכך.
מלבד בסוריה ובאוקראינה, כיום הלוחמים של וגנר פועלים במאלי, ברפובליקה המרכז-אפריקאית, לוב, סודן ומדינות נוספות, שכולן אגב תמכו השבוע בהחלטה של הרוסים להכיר בעצמאות של החבלים הבלדניים במזרח אוקראינה. הם אפילו הגיעו לחצר האחורית של ארה"ב, ונצואלה. שם הם מסייעים באבטחת הנשיא וסיכול חתרנות, ובמילים אחרות מעצר וחיסול מתנגדי משטר.
מיליציות פרו-רוסיות
לצד השאיפות שלה להגמוניה עולמית מול ארה"ב, לרוסיה יש צבא עצום בגודלו שגדול על הכלכלה המקרטעת שלה. גם אחזקה של צבא פרטי שניתן להכחיש קשר לפעילות שלו היא עסק יקר. פה נכנסת הדרך השלישית של הרוסים לנהל מלחמות והיא באמצעות מיליציות, היוצרות פרובוקציות באזורי מריבה שבהם לרוסים יש אינטרסים, ולא פחות חשוב מבחינתם, גם "חוסכות בדם רוסי".
הרוסים עומדים מאחורי מספר מיליציות כאלה, שלהן הם מספקים בעיקר נשק, חומרי מודיעין וכסף בעזרת גופי הביון שלהם. מדובר בין השאר ב"צבא האורתודוקסי הרוסי" שהוקם על ידי המודיעין הרוסי בדונבאס אוקראינה, ובגדוד הסומלי שקיבל את שמו משום שלטענת מפקדו יש להם "אומץ לב של לוחם סומלי", שגם הם פועלים באוקראינה.
מיליציה נוספת שזוכה לסיוע מהרוסים היא הגדוד הספרטני שפועל בחבל דונייצק. ישנה גם "חטיבת פריזארק" בלוהנסק במזרח אוקראינה. בסוריה יש להם "קבוצת טוראן", שהיא סוג של חברת קבלן פרטי בהכלאה עם מיליציה, המבוססת על לוחמים מקומיים. והרשימה עוד ארוכה.
למיליציות האלה יש כמה מטרות. האחת היא ליצור פרובוקציות באזור שבו הן פועלות ובכלל, לספק לרוסיה את התירוץ שצדיק פלישה של הצבא הרשמי. ממש כמו שניתן לראות בימים האחרונים בחבלים שבמזרח אוקראינה.
בנוסף, אותן מיליציות ינהלו את הלחימה במקום זרוע היבשה של הצבא הרוסי, כאשר הן יקבלו סיוע אווירי וארטילרי. עוד תפקיד הוא ביצוע של פעולות לא חוקיות, כמו חיסול של מתנגדים, בין שבשגרה ובין שכחלק ממבצע צבאי רוסי.
מתי ארה"ב תאמר די
מומחים בעולם טוענים כי פוטין מאמין שרוסיה הרבה יותר חזקה משהייתה בסוף המלחמה הקרה, שממנה הוא הפיק לקחים כפי שהוא רואה לנכון. קצין ה-ק.ג.ב לשעבר פוטין זוכה לעדנה עולמית על רקע המהלכים שלו בעשורים האחרונים, ומאמין כי הצליח להציב את רוסיה ככוח צבאי שני לארה"ב בזירה העולמית.
הוא הצליח לדכא את הרצון של צ'צ'ניה לעצמאות מלאה, השיג ניצחון על גאורגיה הקטנה כשזו ניסתה לנצל את המצב הכלכלי הקשה ברוסיה ולהשתלט על מחוזות, ייצב את המצב בקווקז, סיפח את חצי האי קרים והחזיר את רוסיה למקומות אסטרטגיים שאבדו לה במזרח התיכון, ובשנים האחרונות גם באפריקה.
רוסיה בעידן של פוטין חזרה לקדמת הבמה העולמית, תוך שהיא נוגסת במעמד של ארה"ב, שאחרי מלחמות ארוכות לא מתכוונת לשפוך דם של חיילים בפינות נידחות וחסרות משמעות מבחינתה בעולם.
יש לציין שגם פוטין עצמו יודע שהמקומות שבהם פעל באופן כמעט חופשי במסגרת מאבק המעצמות שהוא ניהל, הם כאלה שלא נמצאים במרכז האינטרס האמריקאי. אוקראינה, גאורגיה, אפילו סוריה או הרפובליקה המרכז-אפריקאית, הן לא מקומות שהאמריקאים ייכנסו עבורם לעימות מול הרוסים.
לעומת זאת, אם פוטין יחשוב בכיוון מדינות כמו פולין, רומניה, ארצות סקנדינביה, או אם ינסה להשיג דריסת רגל משמעותית יותר בדרום אמריקה, אז זה כבר עשוי להיות סיפור שונה לגמרי.
