אולי זה הזמן הפנוי שנוצר בשגרת הקורונה, אולי תקופת החגים וכנראה ששניהם. 20 שנה אחרי שצה"ל יצא מלבנון והסיפורים האישיים של החיילים ששירתו במוצבים שם באותם ימים מקבלים חיים חדשים, בקבוצת פייסבוק שנפתחה לפני כשבועיים.
הבמאי והיוצר איל שחר החליט לפתוח את הקבוצה "סיפורים מלבנון - מה שקרה במוצבים", כדי לשמוע חוויות, זכרונות ולשתף בתמונות. ההתעניינות הייתה מהירה מאוד ואחרי שבועיים הצטרפו אליה כבר 5,000 חברים והמספרים ממשיכים לעלות.
מקים הקבוצה איל לא שירת בעצמו בלבנון. לצה"ל הוא התגייס ב-2006 והשתחרר אחרי תפקיד מ"פ בהנדסה קרבית. "למה לבנון? כתבתי על זה בעבר וחיפשתי קבוצה לשאוב ממנה סיפורים וראיתי שאין אפילו אחת שפעילה", הוא משחזר בשיחה עם mako. "אז פתחתי חדשה ואמרתי יבואו מאה, מאתיים וזו תהיה אחלה קבוצת מיקוד לשאוב ממנה סיפורים ולשאול שאלות. אבל זה 'תפס' קצת יותר".
באחד מערבי השבוע שוחחנו ומספר החברים עמד על 3,600. למחרת בבוקר היו חברים בה כבר יותר מאלף איש נוספים. כשראה את הנתונים מזנקים סיפר איל שזה מעל ומעבר למה שציפה. מאז שנפתחה הקבוצה תיבת ההודעות שלו מוצפת. "יש שלושה מאפיינים לפניות. תודה זה אחד, השני זה צרף את בני המשפחה שלי והשלישי זה כאלה שמבקשים ממני שזו תהיה קבוצה פרטית, רק למי שהיה בלבנון".
תמונה של לפני מארב מיותר
מה שמאפיין את השיח בקבוצה הוא שלא מדובר במועדון סגור של חבר'ה שמספרים סיפורי גבורה. "יש הרבה אותנטיות ואמת", מציין מקים הקבוצה. "למשל תמונה מעמדת שמירה, עוד אחת לפני מארב מיותר. אין הירואיקה ואין ביקורתיות. 95 אחוז מהפוסטים משדרים רגע אחד עובדתי, מנוסחים כחוויה בלי הירואיקה של אנחנו גיבורי לבנון, בניגוד לקבוצות ממלחמות אחרות שיצא לי לחקור. התפתח בקבוצה דפוס כנה ואמין".
ב-24 למאי 2000 צה"ל נסוג מלבנון. גם כותב שורות אלו שירת שם ובימים ההם אי אפשר היה להתעלם מהנתק שהיה בין הלחימה שמעבר לגבול הצפון, לשגרת החיים בארץ בין דיווח לדיווח בחדשות על היתקלויות עם חיזבאללה, פיגוע והרוגים. היציאה מלבנון הגיעה אחרי שנים בהן צה"ל ספג בכל שנה מאות פיגועים ועשרות הרוגים בגזרה.
הסיפורים בקבוצת הפייסבוק מספקים טעימה ממה שהיה שם ומהחיים שעברו על מי ששירת שם. מבין הפוסטים הרבים קשה היה לבחור כמה בולטים במיוחד שיכנסו לכתבה, לאחר אישור מהמפרסמים.
"בלי סיגריות ושניצלים אני לא מנחית אותך"
"כולנו נשרטנו בלבנון אבל גם ההורים שלנו עברו חוויות קשות", כתב יגאל גוטמן בפוסט שפרסם בקבוצה. "במוצב ריחן היה טלפון אזרחי אחד והיו משחררים לנו אותו לכמה שעות כל יום. כל השיחות נעשו בלחץ כי ברגע שהתחלת לדבר כל המבטים היו ננעצים בך והייתה יכול לשמוע את הקולות בראשם של האנשים 'יאללה סיים כבר'".
גוטמן ממשיך בסיפור: "באותה תקופה לא היתה לי חברה אז כל השיחות שלי היו הביתה, לאמא. היה לי ולאימי הסכם, אני מתקשר פעם אחת ביום ואומר שאני בסדר, בימים של מארבים לא מתקשר, אבל לפני המארב מתקשר ואומר שיהיה בסדר, מעין קוד שהיא לא תשמע ממני כמה ימים".
עשר שנים אחרי, דיבר גוטמן עם אמו על התקופה ההיא. "אמרתי לה שהיא גיבורה שהצליחה לחיות עם הפחד, המתח וחוסר הוודאות הזו. היא צחקה ואמרה: איזו גיבורה, שלוש שנים הייתי על קלונקס".
סיפור ששיתף בקבוצה מי שהיה מפקד מוצב הבופור מספק עוד טעימה מהאווירה של אותם ימים שונים כל כך מהמציאות של היום, מצה"ל של היום.
"חורף 94 אני מפקד הבופור. התרעה על מטענים בציר התנועה ואין שיירות", מספר אל"מ במיל' איציק רונן, אז קצין שריון צעיר. "יום רודף יום. כבר 3 שבועות. ואספקה אין. למעט מים וסולר שמביאים לנו צד"לניקים (אנשי צבא דרום לבנון). אנחנו על אדי מנות הקרב. בשעת בוקר ביום שישי מדבר איתי בקשר המג"ד, בני פרץ: "מגיע אלייך היום מוסק כוח מיוחד. מה הכי חשוב שנשים לך על המסוק?"
"כמה קטנות מולך", אני אומר, ומיד עושה משאל מהיר. התשובות הגיעו תוך שניות. "סיגריות ושניצלים" אני עונה למג"ד. ובסדר העדיפות הזה. עוברות כמה שעות ואני יוצא עם חוליית הנחתה למנחת המסוקים".
"ערב. חושך. מחכים. לאחר דקות ספורות אני כבר שומע את המסוק. "קודקוד בכור כאן דרדר, תן לי א' כניסה". אני חושב שניה, ואז עונה לו "כאן קודקוד, לפני זה, האם יש עלייך סיגריות?" והטייס עונה: "בודק, המתן" ואני עונה לו "אם אין, תחזור חזרה. אני לא מנחית אותך". עוברות כמה שניות - "חיובי. יש. הוא עונה". ואני שואל שוב: "האם יש עלייך שניצלים?". והוא עונה "המתן... חיובי. חיובי".
"החיילים בחוליית ההנחתה נחנקים מצחוק אבל אני רציני לגמרי. "דרדר רשאי, א' כניסה 270 מעלות". מדליקים אימות בטרפז ומסוק האנפה נוחת. צוות מגלן יוצא מהמסוק עם ארגזים. ואני פוגש את המפק"ץ, אחד, עופר וינטר. והוא שואל: "באמת לא היית מנחית?" ואני עונה לו "באמת. ועכשיו תביא לי סיגריה".
"מה אכפת לך לראות שיגור של טיל"
בין הסיפורים המצחיקים יש גם מרגשים ונוגעים ללב, כמו למשל כזה שפרסם דותן ערד בו כתב על שניים מחבריו שנהרגו במתקפת פצמ"רים על מוצב תל קבעא, שבועות ספורים אחרי שצילם תמונה שלהם למזכרת, בדיוק כשהוא עצמו היה בבית ברגילה.
שיתוף התמונות, הפלת החומות שנבנו במשך שני עשורים והשיתוף בסיפורים שנקברו ביום השחרור בבקו"ם, הביא גם לאיחודים מרגשים. גם לכותב שורות אלו זה קרה, כשמצאתי בבית תמונות מארבים והווי מהתקופה ההיא.
אחת מהן עם מי שהרים לנו את המורל ושמר על חיינו, הקש"א (קצין שיתוף ארטילרי) אז - סגן יואב גיטלר. חיפשתי אותו בפייסבוק ופניתי אליו. שיחה מאוד קצרה אבל אמוציונלית.
20 שנה שלא דיברנו. האיש הכיר כל כיפה בגזרה המזרחית כמטרה לסוללות התותחנים. זכרתי אותו הולך מולי כדמות קטנה עם קשר ענק מחובר למוגבר מוצפן, אוכל את ההליכה המטורפת כמו גדול. אבל במקביל ובעיקר דמות הכי מצחיקה שיצא לי לפגוש, שגרם לכולנו לצחוק כל הזמן במיוחד כשישב איתנו על "נס רובאית" בצוללות הממוגנות של עישייה. הנה קטע מאחד הסיפורים על הקו הזה שאותו שיתפתי בקבוצה.
"קו עישייה ריחן 1998. סיפור שמתחיל בידיעה של הקמ"ן על מחבלים שיגיעו בוודאות. ידע להגיד שזו תהיה חוליה של 4-5 מחבלים. מתארגנים למארב משותף של פלחו"ד 101 יחד עם עורב צנחנים שהגיעו עם שני משגרים.
בצהריים פורסים את כל הציוד למסדר, בודקים שהכל עובד ולא חסר כלום. שעות שינה. הלילה ירד ויוצאים לריחן משם תנועה לכיוון הנבי למארב 72 שעות עם אופציה ל-120. הליכה קשה בטירוף ומהצד הכח נראה כמו מפעל נייד בגלל הטילים שנראים כמו צללית של ארובות.
הכל די שגרתי ואני מצלם כמה תמונות, עד שמפקד חוליה של העורב שיושב לידי אומר לי שהוא מזהה את המחבלים. מסתכל ולא רואה כלום. הוא מצביע, מכווין ודי ברור לי שאנחנו מסתכלים על אותו המקום רק שהוא רואה מחבלים ואני לא.
בינתיים מכינים את הטילים לשיגור. שואל את מי שלידי אם הוא רואה מחבלים, "מה אכפת לך. בוא נראה שיגור של טיל", בחיוך. זוכר את זה כאילו היום. אבל הם באמת נעולים שיש מחבלים.
טיל ראשון נורה, עכשיו אני יודע שאנחנו מסתכלים על אותו המקום. אני לא רואה מחבלים. "הם קמו" טיל שני נורה. "פגענו". הלילה יורד וחוזרים לריחן כשהתנועה קלה יותר בלי זוג טילי עורב.
בריחן אנחנו מגלים שאין שיירה ולכן צריכים לקחת שני נגמ"שים איתם נחזור לעישייה. הסמל מחליט לנהוג על אחד מהם, והנסיעה הופכת למירוץ של זוג נגמ"שים עתיקים שמעולם לא הגיעו לכזאת מהירות, כולל בעיקולים החדים. הכל תוך כדי שירה ושאגות לעודד את הנהג שלנו לנצח. אולי בכל זאת הבעיה בתצפיתן. ואולי בכל זאת הטילים פגעו. לא שולל".
כמו הסיפורים הללו יש עוד רבים. מי שרוצה להבין מה שרט דור שלם של צעירים שהיום הם בני 40-50 צריך להיכנס לקבוצה ולקרוא את הפוסטים והתמונות, שמביאים לרשתות החברתיות תקופה אחרת שבה לחיילים לא היו טלפונים ניידים וכל התמונות הן ממצלמות סטילס.