"ספק אם אי פעם היה מקרה כזה שלוחמים הורידו מטוס קרב רוסי 'סוחוי 7' במא"ג", אומר חיים גואטה בסיפוק, "כל השנים הסתירו את העובדה שלוחמים של 'גולני' הפילו אותו. למה? אין לי מושג. אני משער שזה בגלל שהמערכת התקשתה להאמין שלוחמים זוטרים כמונו מסוגלים להפיל מטוס. אולי כי לא רצו לפגוע בכבודם של הטייסים. בזמנו בקושי דיברו על זה. אפילו את השמות שלנו לא פרסמו ולפני טקס קבלת תעודות הוקרה, הורידו לנו את תגי גולני והחליפו לנו כומתות. זה נראה לנו מוזר אבל אף אחד לא הסביר לנו למה. עד היום זה נשאר בגדר תעלומה".
ביום העצמאות האחרון פרסמנו כתבה על סיפור הפלת המטוס על ידי חיילי גולני ובעקבותיה, פנתה אלינו בתו של גואטה, אורטל, שהזמינה אותנו לשמוע ממקור ראשון את הסיפור מפי אביה, הזוכר כל פרט מהיום בו הוא ושלושת חבריו לגדוד 13 בגולני הפילו את מטוס הקרב הרוסי ששירת בצבא מצרים.
"יש דברים שלא שוכחים כל החיים. אני לעולם לא אשכח את זמזום המטוס, הירי המטורף עליו ואת ההתרסקות שלו", שחזר בהתרגשות כשהוא אוחז בידיו תמונות שלו ושל חבריו מאותה תקופה מופלאה.
"הכל היה סודי, בלי רעש וצלצולים"
גואטה, תושב אור יהודה וחשמלאי במקצועו, התגייס לגולני באוקטובר 1969 או ליתר דיוק, גויס ליחידה הקרבית. אף אחד לא ממש שאל אותו.
"זה לא כמו היום שהחיילים מפונקים ומכל דבר מתקשרים להורים. לא שאלנו אותו בכלל. העמיסו אותנו על טיוליות או אוטובוסים, זרקו אותנו באיזה בסיס ואמרו לנו להתארגן לטירונות. הכול היה סודי, בשקט בלי רעש וצלצולים. היינו נשארים שבועות וחודשים בבסיס ואף אחד לא רץ למפקד או להורים לבכות", הוא נזכר בחיוך, "היינו חבר'ה צעירים מלאים במוטיבציה ורצון להגן על המדינה ואזרחיה".
גואטה וחבריו לפלוגה המסייעת של גדוד 13 עברו הכשרה שנמשכה כחצי שנה. הוא התמחה בירי ממא"ג ופצצות מרגמה.
"הייתי המא"גיסט הכי טוב ביחידה. חניך מצטיין. תפסנו קו ברמת הגולן, בבקעת הירדן, כל שלושה חודשים שלחו אותנו לתפוס מוצבים לאורך הגבולות עם סוריה, מצרים וירדן", סיפר גואטה.
בעיצומה של מלחמת ההתשה, גואטה וחבריו למסייעת הועברו למתחם מוצב 'טמפו' שעל גדות תעלת סואץ.
"היינו 15 לוחמים במוצב. גזרה מאוד חמה. הטייסים המצרים כל הזמן טסו מעלינו, צילמו את המוצבים או סתם הפגינו נוכחות אווירית. הייתה לנו סירנה, מעין אזעקה שהתריעה כל פעם שמטוסים מצריים היה טסים מעלינו. היינו שומעים את הזמזומים של המטוסים כמו רעש של יתושים".
בהיעדר קווי טלפון שלחו הלוחמים מכתבים הביתה מהחזית. "כתבתי לאשתי עליזה שהייתה אז החברה שלי מאות מכתבים שאני מתגעגע אליה, למשפחה ולחברים ומתפלל לטוב. היינו דרוכים ומתוחים לכל תרחיש. זו הייתה שגרה מתישה מאוד. כל פעם שהמטוסים היו טסים מעל המוצב, היינו יוצאים החוצה, רצים לעמדות המא"ג שלנו ומחכים להזדמנות להוריד אותם".
וההזדמנות הזו הגיעה ועוד איך, ב-11 בספטמבר 1971. "שמענו את האזעקה, היינו ארבעה חבר'ה שהספיקו לעלות לעמדות נ"מ. ראינו מטוס סוחוי 7 טס מעלינו וירינו כל אחד במאג שלו".
גואטה מספר שהכל קרה במהירות כזו מטורפת שלא היה זמן אפילו לחשוב לשנייה עד כמה מפחיד שמטוס כזה טס מעליהם בגובה כל כך נמוך.
"הייתה לנו רק מטרה אחת - להוריד אותו. לא חשבנו לרגע שאנחנו מסכנים את חיינו. כמה שניות לאחר מכן אחד הלוחמים עלה על הטריבונה וראה את המטוס מתרסק לתוך המים. הטייס היה בפנים. לא הצליח לצאת. זו הייתה תחושה שאי אפשר להסביר. כולם היו בהלם מזה שהורדנו מטוס קרב".
"בהתחלה שמחנו מאוד, קפצנו משמחה", הוא נזכר בתחושות. "ראינו את המטוס צולל למים. אבל לאחר מכן שמענו שהפילו לנו מטוס כנקמה והשמחה התחלפה בעצב. היינו צעירים חסרי אגו, לא חיפשנו תהילה ויוקרה, רצינו לחזור הביתה בשלום ולהגן על המולדת".
החיילים לא הספיקו לשמוח יותר מדי ומהר מאוד המודיעין הגיע למוצב לתחקר. "חקרו אותנו להבין מה קרה כי זה היה משהו נדיר מאוד. עשו לנו תחקיר וקצינים שהגיעו שיבחו אותנו על הפלת המטוס".
המטוס שהיה הכי זול להוריד
יום למחרת, אלוף חיל האוויר באותם ימים, מוטי הוד, שידע להעריך את מעשה הגבורה של גואטה ושלושת חבריו, הזמין אותם ללשכתו לקבל תעודת הוקרה ולהרים כוסית לחיים.
"את האמת התרגשנו מאוד, בכל זאת מדובר בקצין בכיר מאוד בצה"ל. בכניסה ללשכה שלו הורידו לנו את תגי היחידה. האלוף הוד לחץ לנו את הידיים בחום, שיבח אותנו ואמר לנו: "זה המטוס שהורידו הכי בזול בצה"ל מבחינת תחמושת, 28 כדורי מא"ג", נזכר גואטה.
"הוא העניק לנו תעודות הוקרה ושאל מה אנחנו רוצים כצ'ופר. ביקשנו קורס צניחה והוא אישר לנו". על תעודות ההוקרה שקיבלו הארבעה צוטט פסוק מספר עמוס: "ואם יעלו השמים, משם אורידם".
האלוף הוד הוסיף באותו מעמד כי הוא שמח שחיל הרגלים מצטרף לרשימת מקבלי תעודות הוקרה על הפלת מטוסים מצרים וכששאל את הארבעה מי הפיל את המטוס, הם ענו במקהלה: "כולנו ביחד".
למעט תמונה קטנה של הארבעה ללא שמותיהם עם האלוף הוד וארבע שורות בעיתון, מקרה הפלת המטוס ההרואית לא זכה לחשיפה הראויה. ללוחמים ניתנה הוראה לא לדבר על המקרה.
סלב באור יהודה
"לא הייתה לנו ההילה של טייסים או סיירת מטכ"ל, היינו לוחמים פשוטים אז לא קיבלנו את הכבוד המגיע לנו", הוא אומר במבט לאחור. "אפילו את השמות שלנו לא הזכירו וזה מה שעצוב. באור יהודה הייתי סלב. אנשים ששמעו על הפלת המטוס לחצו לי ידיים, זה היה מרגש. אבל חזרנו מהר מאוד למציאות ולשגרה. זמן קצר לאחר מכן יצאנו לקורס צניחה והיינו בין היחידים שלא היו צנחנים וקיבלו צ'ופר כזה".
גואטה, השתחרר מצה"ל וכמה חודשים לאחר מכן גויס כאיש מילואים למלחמת יום כיפור. הוא הוצב ב'בלוזה' בסיני.
"הייתי ביחידת מרגמות בפלוגה 81' וציוותו אותנו לתוך יחידות נגמשים וזחל"מים. הייתי מחפה על הכוחות בירי מרגמות לעבר החיילים המצרים. פגזים וטילים שרקו לי מעל הראש, אפילו את השמיעה שלי כמעט איבדתי", ציין גואטה, "עד היום יש לי בעיות שמיעה. ראיתי סביבי חיילים מתים, מראות קשים מאוד. לא יודע איך נשארתי בחיים. חצי שנה לא הייתי בבית".
במלחמת 'שלום הגליל' שפרצה ב-1982 הוא נלחם ובשנת 1996 קיבל שחרור ממילואים.
הבת אורטל סיפרה כיצד אביה לא דיבר כל השנים על הפלת המטוס. שמר את הסוד בכספת. פה ושם דיבר אבל בקטנה. צנוע, לא הרבה להרחיב.
"אבא לא דיבר על זה מעולם, הוא אחד כזה שנחבא אל הכלים. כשראיתי את הכתבה שלכם על המקרה, אמרתי שאני חייבת שאבא שלי יקבל את הכבוד הראוי לו", הסבירה אורטל, "מצאתי תמונות רבות שלו מהשירות הצבאי, מהאירוע עם האלוף הוד, מכתבים שכתב לאימא ובהם סיפר על הפלת המטוס. סיפרתי את הסיפור הזה לנכדים מי והם גאים מאוד בסבא שלהם".