"הלו קפטן יונס הוא יצא עכשיו לרחוב עומאר אל-מוכתר ליד הכיכר. רכב טויוטה אפור יש שם עוד שניים ששומרים עליו". פחות מדקה אחרי השיחה הזו הגיע מטוס ללא טייס לשמי עזה אחרי שרכז השב"כ העביר את המידע לחמ"ל המיוחד. מפעיל הכטב"מ הצליח בקלות לאתר את רכב המטרה והעביר את נקודת הציון לטייס האפאצ'י, שריחף עוד קודם לכן מערבית לרצועה מעל לים. המסוק צמצם טווח ובעזרת הכטב"מ איתר את הרכב. שניות ספורות אחר כך והרכב עלה באוויר אחרי שפגעו בו זוג טילי הלפייר קטלניים. המבוקש עלה לשמיים והסיכול הממוקד הסתיים בהצלחה.
התרחיש הזה אמנם דמיוני, אך סביר להניח שזה מה שקורה ברוב המכריע של הסיכולים הממוקדים. למרות כל הטכנולוגיה שכבשה את עולם המודיעין, המקור האנושי, יומינט בשפה המקצועית, הוא עדיין הדרך הטובה ביותר בכדי לאתר מטרות – בין אם זה מבוקש שמיועד לחיסול ובין אם מחסן נשק או התארגנות לפיגוע. מי שעומד מאחורי השם המקצועי הזה הם סייעני השב"כ, או בשמם המוכר משת"פים. מסיבות מאוד מגוונות אותם אנשים מחליטים לבגוד במולדתם ועמם ובוחרים לסייע למדינת ישראל. בהחלט ניתן להגיד שבזכותם מגיע השב"כ, כמו גם אגף המודיעין והמוסד בזירות אחרות, להצלחות שמייחסים להם.
בסיור בין ערי הדרום הגעתי לביתם של שלושה משתפי פעולה לשעבר, שהסכימו בצעד נדיר לדבר על חייהם הלא פשוטים. הם מנסים להסביר את הסיבות שגרמו להם להחליף צד ולהעמיד את חייהם ואת חיי משפחתם בסכנה, מספרים על ימים ובעיקר לילות של מתח, ומוחים על היחס לו הם זוכים כיום באזורים שבהם שוכנו על ידי משרד הביטחון.
"מנעתי חמישה פיגועים בישראל"
"אני ממשפחה של משתפי פעולה. סבא שלי שיתף פעולה, אבא שלי שיתף פעולה וגם אני", מספר פ', סייען שב"כ שמתגורר כיום, באופן די אירוני יש להגיד, בשדרות. "באינתיפאדה הראשונה כשהייתי צעיר הייתי זורק אבנים על הג'ייש (צבא) וככה נתקלתי בכם פעם ראשונה. עשו לי כמה מעצרים אבל לא משהו רציני. פעם אחת כשהייתי עצור לקחו אותי לחדר קטן כזה וקשרו אותי לכיסא. פתאום נכנס קצין של השב"כ ואמר לי שהוא מכיר אותי ויודע עלי הכול. ישבנו ככה והוא דיבר איתי על המצב בעזה וכל מני דברים וזהו חלאס הלך. לא ראיתי אותו הרבה זמן והשתחררתי לבית. פתאום אחרי הרבה זמן דפקו לי חיילים בבית ואמרו לי להגיע לאיזה מקום ולבקש את קפטן ג'ון (כינוי בדוי של רכז השב"כ. הכינוי המקורי שמור). פגשתי אותו והוא סיפר לי כל מה שאני עשיתי מאז הפעם האחרונה שנפגשנו ועל המשפחה שלי. הוא אמר לי שהוא יודע עלי הכול וכמה אנחנו עניים וגם שהוא יודע שאני לא מרוצה מההנהגה שלנו. זהו חלאס ככה התחלתי לעבוד עם השב"כ".
פ' התחיל להעביר מידע לשב"כ על פעילים שהוא מכיר ועל התכנסויות. הוא התחיל להתחבר לפעילי טרור במחנה ולדבריו המידע שהעביר מנע לפחות חמישה פיגועים בישראל. "חמש שנים עבדתי בשביל השב"כ. את החיים שלי נתתי למדינה והצלתי הרבה יהודים. התחילו לחשוד בי והתחלתי לפחד. לא היו לי חיים. בלילה הייתי הולך לישון מאוחר כי פחדתי שיבואו לשחוט אותי. אצלנו מי שמשתף פעולה עם ישראל הורגים אותו ברחוב וזורקים את הגופה כמו כלב. היו לי פעמים שפתאום הייתי רועד ובוכה". ככל הנראה שבשב"כ היו ערים למצבו והחליטו אחרי חמש שנות הפעלה להוציא אותו משם. פ' עבר לגור בשדרות, ולא ידע שתוך שנים ספורות ירגיש כמו כל ישראלי את איום הטילים.
"קיבלתי בית בשדרות והילדים שלי נולדו פה, אבל מאז לאף אחד לא אכפת ממני. לא נותנים לי אזרחות, הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת. הבן שלי רצה ללכת עם הבית ספר למחנות השמדה כדי לדעת וללמוד מה קרה לעם היהודי. אבל בגלל שלא נתנו לי אזרחות הוא לא יכול להוציא דרכון. התחננתי במשרד הפנים אבל כלום לא עוזר. כל מקום שאני הולך אף אחד לא מעניין אותו מה עשיתי".
ואז התחילו הטילים להגיע לשדרות, משוגרים ממקום שבו גר בעבר. "מצד אחד אני כמו כל ישראלי, מפחד מהטילים שנופלים פה, מרגיש את הבלגן של עזה. מצד שני, אני שנתתי את החיים שלי למדינה, לא מקבל כלום. גם השכנים שלי מתייחסים אלי כאל ערבי. לא מעניין אותם שעבדתי עם השב"כ, מבחינתם אני ערבי וכל פעם שנפלו פה טילים מקללים אותי ואת הילדים שלי שאנחנו ערבים מסריחים".
למרות כל הטענות שלו על המצב הוא עדיין מתעקש להמשיך לחיות בשותפות עם העם היהודי. "הבן שלי הגיש מכתבים ללשכת גיוס כדי ללכת לצבא. שלחנו מכתבים גם לכל הקצינים הבכירים ואנשים שעבדתי אתם שיעזרו. בעזרת השם הוא ילך לצבא וימשיך את המסורת ככה אולי גם יהיה לו קל יותר להתקבל לחברה הישראלית. למרות כל הבלגן כל החברים של הילדים שלי הם יהודים והבן שלי הגדול רוצה כמו החברים שלו ללכת לצבא ולהמשיך לתרום למדינה. כן, גם להילחם נגד מי שיורה לנו טילים על הבית".
"אני עוזר כי חייבים לגמור את הסכסוך הזה"
בעוד שבמקרה של פ' הם מתמודדים עם איום הטילים וגזענות של השכנים, משפחתו של ח', סייען שב"כ נוסף, נאלצת להתמודד עם דחייה של בני עמם אחרי שעברו להתגורר בישוב הבדואי תל שבע. ח' היה סייען שב"כ שנים ארוכות, לאחר שאחיו נרצח כמשתף פעולה וגופתו נגררה ברחוב. "יום אחד באו לאח שלי ואמרו לו שהוא ג'אסוס (בוגד)", מספר ח'. "לקחו אותו ברחוב מול כולם ואמרו לאנשים ברחוב למה הורגים אותו. אחר כך ירו בו הרבה כדורים שממש עפו ממנו חלקים. אחרי זה הם קשרו אותו לרכב ונסעו אתו ברחוב".
דווקא המקרה זה גרם ל-ח' לשתף פעולה עם השב"כ. לדבריו ההתקשרות עם השב"כ התחילה עוד לפני, אולם המקרה זה גרם לו להתחיל ולעבוד. "אח שלי שהרגו בכלל לא עבד עם השב"כ סתם רב עם מישהו וככה בגלל זה רצחו אותו", הוא מספר כשהזעם עדיין ניכר בו. "אני שמח שעזרתי ובגללי הרבה יהודים חיים היום. האמת אני עוזר כי חייבים לגמור את הסכסוך הזה ורק אתם יכולים לגמור את זה ולנצח. כמה שזה יקרה יותר מהר יהיה שלום והחיים שלנו יהיו טובים".
הוא מסכים לספר באופן כללי על פעולה שהשתתף בה. "אמרו לי שצריך לדעת על מישהו שאני מכיר איפה הוא ומה הוא עושה. זה היה בן אדם רע שהרג יותר פלסטינים מיהודים. כשהוא יצא לרחוב סיפרתי למי שצריך ובאותו היום הרגו אותו". דבריו של ח' אומתו באמצעות פרסומים שהיו בתקשורת. "הרגשתי טוב שהוא הלך. זה היה פושע, עבריין שהיה במחנה ועשה מה שהוא רוצה".
אחרי מספר שנים הוחלט בשב"כ להפסיק את הפעלתו של ח'. הוא גר במספר מקומות עד שהגיע לישוב תל שבע. אני פוגש אותו בבית מוזנח בישוב שממוקם בין וילות מפוארות. "היום אני לא מצטער שעזרתי אבל מה שהמדינה עשתה לי זה בושה. מהרגע שהגעתי לפה מרביצים לילדים שלי ומקללים אותנו כל יום. כל הזמן שעבר וכלום לא השתנה. אף אחד לא מדבר איתנו פה חוץ מסייענים אחרים וזה מאוד קשה". הוא מספר על ילדים שזורקים אבנים על הבית וקללות על בסיס יומי. לדבריו בגלל המצב שנוצר ילדיו התחברו לגורמים פליליים והתדרדרו לפשע.
"כמעט כל הילדים שלי היו עצורים. בילוש באים לבית בלילות, עושים חיפושים ואני מרגיש כאילו אני עוד בשטחים. אני מספר לשוטרים מה עשיתי ומראה להם מסמכים" מספר ח' תוך שהוא מציג מסמכים שונים שקיבל ממשרד הביטחון בכדי לאמת את דבריו. "אבל גם השוטרים מתייחסים אלי כמו לבוגד. פעם שוטר אמר לי שאין דבר יותר גרוע משטינקר. ככה אומרים, עזרתי לעם שלך וככה אתה אומר לי?", שואל ח' בזעם.
"גאה על מה שעשיתי אבל זרקו אותי לכלבים"
מביתו של ח' המשכתי לשכונה ג' בבאר שבע, שם רכש משרד הביטחון מספר דירות ושיכן מספר משפחות של סייענים. תושבי השכונה מעלים טענות רבות על כך שהסייענים גרים בשכונה שלהם. "הם מציקים לבנות ועושים לנו פשע בשכונה", אמר אחד מהתושבים. "לפני שלוש שנים רבתי עם אחד מהם, סתם סכסוך שכנים. תוך כמה דקות הגיעו כל המשת"פים, איזה שלושים אנשים שברו לי את הדלת נכנסו ושברו את כל הבית. הם מפתים את הבנות שלנו בכסף ומתנות ואנחנו לא רוצים אותם פה".
כ', סייען שב"כ לשעבר, שומע את הדברים ועונה, "אתה לא מתבייש, את החיים שלך ושל הילדים שלך אני הצלתי". אחרי דין ודברים אנחנו נכנסים לביתו שם אני פוגש גם את א', סייען נוסף שגר בשכנות. הבית מוזנח וגרים בו 12 נפשות. "תראה איך אני חי", אומר כ' בזעם. "וואלה אני גאה על מה שעשיתי אבל זרקו אותי לכלבים. ילד אחד שלי מעשן חשיש כל היום והאחרים לא לומדים ולא עובדים. הם מתייחסים אלינו כמו כלבים ולא מעניין אותם מה עשיתי בשבילם. גם אני רוצה שהבן שלי ילך רק עם אישה מוסלמית טובה אבל מה גם עם הלך עם יהודייה מה הוא לא טוב? מה זה כלב? זה בן אדם. מי ישמע כשלא היו פה משת"פים אז השכונה הזו הייתה של עשירים".
א', הסייען שגר בשכנות, מספר על תחושת חיים בין הפטיש לסדן. "לעזה אני לא יכול לחזור וגם מאיימים שם על המשפחה שנשארה. כשהייתה עכשיו המלחמה עם עזה (מבצע עמוד ענן) מאוד דאגתי למשפחה שם. אנחנו מדברים מדי פעם בטלפון אבל לא יותר מדי כי חמאס ישחטו אותם. אני מת מדאגה אבל יודע שצה"ל זה לא כמו חמאס אז לא יפגעו בהם, הבעיה זה מה שחמאס עושים. הם יורים כמו משוגעים ומזה אני דואג".
מ' הוא אחד מבכירי הסייענים שמתגורר באזור שאף זכה לתעודת זהות כחולה. הוא התחתן עם עולה מרוסיה ומלבד העימותים בשכונה ג' מרגיש שמצבו טוב. "יש לי ילדים מהאישה פה אבל יש לי ילדים גם שם ואני פוחד. יש פה בלגן בשכונה אבל אני מבין אותם. כל אחד רוצה לחיות עם העם שלו אבל צריך גם לדעת לקבל את האחר. אני עשיתי את העבודה (עם השב"כ) בגלל ששם לא יודעים לחיות בתרבות וכבוד ואני לא מצטער. חבל שגם פה זה ככה אבל זה עדיין יותר טוב מהמצב שם".
רכז שב"כ לשעבר: "לגייס סייענים זאת אחריות עצומה"
השאלה הגדולה היא מה גורם לאנשים להפנות את הגב לעולם בו גדלו וחונכו. חלק מהסייענים מספרים על נקמה בעוד שאחרים חושבים שעצם העבודה למען השב"כ רק תסייע לפלסטינים. "אידאולוגיה היא סיבת הגיוס הטובה ביותר", מסביר רכז לשעבר. "מי שגויס ממניעים אידאולוגים יהיה המקור הטוב ביותר והאמין ביותר. כסף זה רק תמריץ אבל עד כמה שקשה להאמין זה משהו שולי".
לדברי הרכז לשעבר את הסייענים מגייסים אחרי עבודה מודיעינית המצביעה על כך שהאדם מסוגל לתת להם מידע חיוני. "את הסייען נגייס כשידוע שהוא מקורב להתארגנות או לכאלה שאנחנו כבר יודעים שהם מעורבים בעסק (בטרור). פה זה הכול על המרכיב האנושי. אין טכנולוגיה שתעשה לך את העבודה. אתה נמצא מול האדם במשחק מוחות. מצד אחד צריך לתהות על קנקנו ומצד שני להבין אם הוא באמת יכול לספק את הסחורה. אני יכול לספר על עצמי שההרגשה היא כאילו אני על במה רק בלי הצופים. בחלק האחורי של הראש אתה מרגיש שזה תפקיד חייך וחיי האזרחים על הכתפיים שלך. עד שאתה מגיע לנקודה בשיחה שאתה יודע שהאיש שלך, מקור אמין שמניב מידע, הדרך ארוכה ומתישה".
לאחר שהסייען גויס הוא ניבחן על ידי הרכז ללא ידיעתו כשבמודיעין מנסים תמיד להצליב מידע ולא להסתמך רק על סייען אחד. אחרי תקופה לא פשוטה הופך הסייען למקור אמין, בין אם בכדי לגלות התארגנויות, מניעת פיגועים, סיכולים ממוקדים או כל דבר שנמצא בצי"ח (ציון ידיעות חשובות) של השב"כ. "אני יכול לספר על אדם שגייסתי תקופה ארוכה. כמובן שלא ניתן לפרט אבל אותו אדם היה הגורם למבצע מאוד גדול שכלל תחומים רבים בשרות. בזכותו נמנע פיגוע גדול ונתפסה רשת טרור רצינית".
כמובן שאין נתון רשמי לכמות הסייענים שפועלים בשטח אך נראה שמדובר במאות עם לא באלפים. סייעני השב"כ הם אלו שהביאו את המידע הראשוני בזכותו ידע חיל האוויר איפה לתקוף ולהשמיד את מאגרי הרקטות בעמוד ענן. בזכותם יכול הכטב"מ שבאוויר לאתר את היעד לסיכול ממוקד, לסכל פיגועים, להכיר את מסלול הברחות הנשק ולסכל את הגעתו ובעצם הם משפיעים כמעט על כל תחום המודיעין שלא יכול לעבוד בלי גיוסם.
כבר מספר שנים שאותו רכז נמצא מחוץ לשרות אבל יש לו מה לומר על ההתייחסות לסייענים. "מצד אחד כשהם מגיעים לארץ יש להם דרישות מוגזמות אבל מדינת ישראל צריכה לעשות הכול כדי לעזור להם להשתקם. צריך להבין שהאנשים האלה יצאו מסוג של בועה מסויימת שאתה מפוצץ אותה ושם אותו כמו תינוק להתחיל הכל מחדש. זה לא סיפור פשוט. אי אפשר לקחת אותם, לזרוק בשכונת מצוקה ולהגיד עשיתי את שלי. זה פוגע בהם ופוגע בתושבי המקום. יש ליקויים מאוד קשים בטיפול בהם אחרי שהוציאו אותם מאיפה שלא היו וההזנחה היא לפעמים על גבול הבושה הלאומית. האנשים האלה שרתו את ישראל בצורה נאמנה, לפעמים יותר טוב מכמה אזרחים, ואנחנו לא יכולים לגמול להם בנטישה. אסור להגיע למחדל שהיה עם חיילי צד"ל".