ביום השלישי למסע "עדים במדים" נתקפתי בדחף עז לעשות משהו סמלי. משהו טקסי. החלטתי לבקש לשאת את ספר התורה בראש המשלחת שתצעד לתוך מחנה המוות. עם דגל ישראל על כתפי השמאלית וספר תורה ביד ימין, הובלתי 150 מפקדי פלוגות בצה"ל לתוך אושוויץ בירקנאו, המקום בו נרצחה משפחתו של סבי.
זה היה אחד מהרגעים הבודדים במסע שלא הרגשתי ניכור. רוב הימים עברו עם קושי להתחבר לרגש ולעבד את מה שהעיניים רואות; גם הטקסים הבנאליים לא עזרו. הריטואל היה די קבוע: מתחילים עם "ניסיתם להרוג אותנו", ממשיכים עם השיר "אפר ואבק" (סלחו לי, מעריצי פוליקר), מחדירים רגש פטריוטי עם "הנה אנחנו פה כצבא חזק", מנגנים עוד כמה שירי שואה, לוחצים על בלוטות הרגש ("מה, עוד לא בכיתם?") - וממשיכים לתחנה הבאה.
במסע הבנתי את גודל הכישלון החינוכי של המדינה והצבא, שכנראה היה מאבד את עצמו לדעת ללא הנרטיב "לעולם לא עוד". חלק ממטרות המסע המוגדרות היו לחזק את תחושת המחויבות למדינה ולצבא ולהרחיב את הזהות הערכית. ובאמת, הוא התנהל בתחושה שהשואה היא הסיבה שעלינו להקריב את עצמנו למען המדינה, להתגייס לשירות משמעותי ולחתום קבע. כששמעתי מחבר שהמח"ט צלצל אליו והזמין אותו לחתום קבע ברגע שנחת חזרה מהמסע, לא הופתעתי.
צריך למצוא דרכים טובות יותר להצדיק את הקיום שלנו כאן ולחזק את תחושת השליחות בצה"ל. אי אפשר לבסס תשתית מוסרית על אירוע אחד. הניצולים הולכים ומתמעטים, ובעוד כמה שנים השואה תיראה לדור הבא כמו משהו עתיק ולא רלוונטי. ישראל היא מדינה חזקה. משגשגת. הגיע הזמן להפסיק לתלות הכל בגורל המשותף, ולהישיר גם מבט לעתיד.