הגיעו לכנסת: בשבוע שעבר עלה בקשת 12 פרויקט יוצא דופן בשלושה חלקים, ״לוחמים״, העוקב אחר גיבורי על שנפצעו במלחמה. הסדרה מלווה את הלוחמים מרגע הפציעה, דרך השיקום בבית החולים שיבא ועד החזרה לחיים. אתמול (שני), סדרת הדוקו זכתה לכבוד גם מכנסת ישראל כשאחד מגיבורי פרק הבכורה, דויד ריבייב, הגיע לצפייה משותפת בפרק הראשון, סיפר על שדה הקרב והחיבוק שקיבל מהציבור. ריבייב איבד את רגלו בהיתקלות מבצעית ומאז ברגלו הותקנה פרוטזה והוא חוזר לחייו בהדרגה.
הערב (שלישי) בקשת 12, שודר פרק נוסף בסדרת הדוקו "לוחמים". "אני לא נראה מפחיד קצת?", תהה אלון קמינר כשהתיישב מול המצלמה. ב-7 באוקטובר, במקביל למכה שחטפה ישראל בדרום, יחידת סנפיר של חיל הים קיבלה הוראה ברורה: להגן על הגבול הימי בצפון. בעקבות תקלה, ופיצוץ רימון, קמינר נפצע באורח אנוש. "הגעתי לחדר טיפול נמרץ מת, אין מילה אחרת לזה. ראש מחלקת טראומה אמר שאני 'מתחרה רציני על המקום הראשון של הפצוע הקשה ביותר של המלחמה'", תיאר.
לצפייה בפרק המלא של לוחמים ב+12>>
בסדרת הדוקו ששמה במרכז את המאבק של גיבורי העל שנפצעו באורח קשה בקרבות להשתקם ולשוב לחיים, קמינר משוכנע שרק במקרה הוא נזכר באירועים ולא מת. "אני אוהב להגיד שאלוהים התבלבל במספר האישי כי הוא לא התכוון שזה יקרה לי, אין דרך אחרת להסביר איך שרדתי", אמר.
במהלך אחד הסיורים בתפקידו כס' היחידה נדרש קמינר להטיל רימון שאמור היה להתפוצץ במים. אך, בשל תקלה מבצעית זה התפוצץ. "עפתי לאחור, אתה מבין שמשהו רע מאוד קרה", סיפר על הזיכרון מהאירוע. "אני רואה אור לבן והסמל ההודי באמצע. ברגע המסוכן הזה אני מתמלא בסקרנות, חייב לדעת אם יש אלוהים. ברגע שאחרי חשבתי: 'איזו עצובה תהיה אמא, אני לא יכול למות'".
לאחר שהתעורר מהרדמה של שלושה שבועות, הדבר הראשון שקמינר זוכר אלו הנורות הלבנות של חדר הטיפול הנמרץ. רופאה מנתה, ממש כרשימה סדורה, את הפגיעות שספג: עין שמאל שנפגעה, רסיסים בפנים, רגל שמאל שנקטעה, יד ימין שנקטעה, אצבעות ביד שמאל שנקטעו. "אני מבין הכל, אבל לא אכפת לי. תודה לאל שאני חי. היום אני רואה בזה מתנה של אלון מהעבר, הוא הניח יסודות לאופן שבו אני והוא הולכים להתמודד עם החרא הזה".
"מי הכין אותי לזה? כאפה רצינית"
בכנות ובאומץ, הלוחם מיחידת סנפיר תיאר את הפחדים העמוקים ביותר. "כשאתה מדמיין דברים רעים, אתה חושב על דברים רגילים: מחלה, שהילדים וההורים יהיו בסדר. אתה לא מצפה לקום יום אחד ושרופאה תקריא כל מה שאיבדת", הודה. "זה אפילו לא בסל הפחדים, אין לך שום כלי מנטלי להתמודד עם הדבר הזה".
אחרי שבועות ארוכים בתרדמת התעורר קמינר ותיאר את התנהלותו בימים הראשונים כ"מאוד מצחיקה". השפעת סמי אלחוש הכאבים אפשרו לו להתבדח על המצב עם הצוות הרפואי. "ואז ירדו הסמים, הכל התחיל להיות יותר עצוב ואפל. מי הכין אותי לדבר הזה? אף אחד. אתה לא חושב על זה וזו כאפה רצינית", אמר. "אין פצוע קשה או אנוש אחד שיחזור לחיות כמו שחי. לא אכנס למקומות אפלים מדי אבל המצב החדש שלי לא מזהיר. אתה מתעורר לתוך גיהינום, מחוסר הכרה, אף אחד לא בא ואומר: 'אתה תקום, תחיה. אציל אותך אבל תקום בלי יד ורגל, הפנים שלך ישתנו ללא היכר, לא תהיה לך יד".
כשהוא בכיסא גלגלים, איבד גפיים ופניו עדיין מגלות את חומרת הפציעה - קמינר התעמת עם הציפייה הסמויה של החברה מהפצועים להכיר תודה ששרדו. "המוות לא מפחיד אותי, אין בו כלום. במצב שלי יש המון סבל, וזה משהו שצריך להבין על פצועים קשה. לא בחרתי להינצל, הכרת התודה הזו שאני אמור להיות הכי שמח בעולם שנשארתי בחיים, אני מקבל את זה אבל זה קצת מבטל את הסבל שלי". הוא המשיך ותיאר כיצד אנשים מצפים שיכיר תודה על שנשאר בחיים, כשבמציאות "זה חרא לא נורמלי, לא בא ליפייף וזו אחת הסיבות שאני מדבר. רוצה שאנשים יבינו שזה מאבק ושכל מי שעובר את זה באמת גיבור. המטרה שלי זה להגיע למצב שאני אומר: 'מזל שהצילו אותי', חותם על זה בשמחה".
למזלו של קמינר, וכך העיד בעצמו, לצידו מעטפת מחבקת. המשפחה שנמצאת איתו, החברים שמגיעים לנגן ולשיר ומפגש מרגש במיוחד עם סבתא שבמהלכו התעקש לעמוד על רגלו שנותרה ולחבק אותה כשהיא התפרקה בדמעות. "לא הייתי שורד בלי הסביבה שלי. למדתי מה המשמעות של המונח 'אהבה ללא תנאים'. זה כבר תקופה שאני לא מרגיש שאני עצמי, לא מביא את האופי שלי לידי ביטוי. אני לא יכול להיות שם בשבילם כמו שהייתי, והם עדיין פה", התרגש. "חשבתי שאעבור את השיקום לבד והם אמרו שיוכיחו לי אחרת. כשמפשיטים אותך מדברים שמאפיינים אותך כמו המראה, הסביבה, מה שאתה עושה, עדיין נשאר דבק חזק לחיים של לפני: המשפחה והחברים. זה העצים עוד יותר כמה שאני אוהב את האנשים האלה, הם פשוט כל הזמן איתי".
קמינר הודה כי במהלך השיקום התבייש במצבו וחשב שילך לשוליים של החברה, אבל חל בו שינוי. בשיחה עם יפעת פסטרנק, סמנכ"לית השיווק של מותג האופנה רנואר, שיתף ברעיון שיזם: פרויקט אופנה בכיכובם של פצועים. "אני מסתכל על עצמי במראה פעם ביום, זה קשה, אני שונא את זה. יש לי קולאז' תמונות על הקיר בחדר, ותמיד אני במשא ומתן עם עצמי אם זה יותר משמח או מעציב. עכשיו אני קולט שהייתי חתיך, בחיים לא תפסתי את עצמי ככה".
"הייתי לוקח כל עסקה, בטח עסקה כזו", תיאר את מצבו, "המשפחה והחברים שלי יהיו משפחה של פצוע, ולא משפחה שכולה. אני רוצה ואוהב להאמין שבחרתי לחזור. עומד מאחורי זה במאה אחוז". הדרך של אלון בשיקום עוד ארוכה אבל מצבו משתפר מיום ליום. בימים אלו הוא חוזר ללמוד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת תל אביב.
"אתה יכול להיכנס לניתוח, עושים הכל פיקס אבל משהו עלול לקרות"
יממה אחרי הלם 7 באוקטובר חיפש ד"ר שגיא בלבן, כירורג פה ולסת בכיר שעובד בבית-החולים וולפסון, איך לתרום. הודעה שנשלחה בקבוצת הוואטסאפ של איגוד הרופאים גילתה כי מחפשים רופאים ליחידה לזיהוי חללים. "הבנתי שיש מקום שבו אני יכול לתרום. מאז 7 באוקטובר יש לא מעט אנשים שלא יודעים מה הגורל של האנשים שיקרים להם. אתה מבין שלפעמים זה נותן שקט למשפחות", אמר. "אני מרגיש שאני עושה משהו חשוב, עמוס נפשית אבל חשוב. המשימה שמול העיניים, זה מה שמחזיק".
ב-2 בדצמבר התקבל מידע על גופות חטופים בקבר אחים באזור בית החולים האינדונזי שבצפון הרצועה. בלבן הבין כי צריך להיכנס לעזה ולעשות פעולות זיהוי. "זו משימה שאני לא בטוח שעשו אותה אי-פעם איפשהו. כשאני נכנס לעזה יש תחושה שהכל עולה, לקח לי שתי דקות של נשימות והרגעה עצמית", אמר. כשהגיעו לאזור, איפה שנמצא קבר האחים, תיאר בלבן את המראות כלא נעימים ו"ריח מוות שקשה לתאר אותו, אבל חשוב. אם נצליח לאתר אפילו גופת חטוף אחת, זה ייתן מזור לנפש של משפחה ואנחנו את שלנו עשינו".
בלבן עבר ניתוחים רבים, חלקם במטרה להוציא רסיסים שנותרו בגופו מהאירוע הקשה שעבר. "לא מצאנו שום גופת חטוף, במהלך הבוקר שומעים פיצוץ לקראת סיום בדיקת הגופות. כולם קפאו. היה משטח בטון שבו הכוח עבד, מאחורינו עמדה אחת המשיאות. הייתי עם ביגוד המיגון ואחרי תשע שניות אר-פי-ג'י. התחושה כאילו משאית ב-200 קמ"ש דורסת אותי. משהו מאוד חזק, מאוד אלים, אי אפשר להתנגד לזה", נזכר. "בשבריר שנייה אני חושב על מאיה, אבל מיד אחרי הראש נכנס למוד של הישרדות. אני רואה דם, מנסה לקום ולא מצליח. נצמד אליי רופא בשם שי, הוא המלאך השומר שלי. הוא פשוט מחזיק לי את היד, וזה מה שהייתי צריך כדי להרגיש שאני בטוח ומוגן. מובילים אותי לנגמ"ש, לוקח אותנו למנחת שנמצא ברצועה. אתה מרגיש שאתה בסרט ואתה שואל את עצמך מה זה הסרט הזה ואיך אתה קשור לזה".
במהלך השיקום שיתף שגיא בחשש שלו מהחשיפה שלהם למה שקרה. "הילדים עברו התבגרות מואצת בחודשיים האחרונים והם מדהימים, אבל לא הכל הם צריכים לדעת. מניסיוני ככירורג אני יודע שלפעמים דברים משתבשים ויש חוסר ודאות אצלי כשאני כבר חודשיים בבית החולים, לא בבית ולא עובד. אני לא יודע כמה זמן זה עוד יימשך. הם לא יודעים את כל המשמעויות, אני לא חושב שהם מסוגלים להכיל את זה", התייחס. "בשנייה אחת נעצרו לי החיים, ומאיפה זה נחת בגיל 50? אני כבר לא מתפקד כאבא בשלב זה, לא מתפקד כבעל. אולי נוצרה דינמיקה בבית שהיא דינמיקה בלי אבא. אצטרך להשתלב מחדש בדינמיקה הזו".
ככירורג שעיקר עבודתו בידיים קיים בד"ר בלבן החשש כי לא יוכל לחזור לנתח. "כל הפגיעות שלי הן מאזור המותניים ומטה. זה הרבה מאוד רסיסים מתחת לברכיים, אבל הפגיעה המרכזית שתלווה אותי הרבה זמן ביד ימין. זה מה שאנחנו קוראים לו 'היד המנתחת', היד העיקרית שאיתה אני עובד ככירורג פה ולסת. אם היד הזו לא תתפקד, יש לזה השפעה ענקית. אני לא יכול אפילו לדמיין. היד הזו זה החיים שלי", אמר והמשיך, "עכשיו יודעים בוודאות שיש פגיעה ושצריך לנתח אותה. אם לא נתקן זה בטוח לא ישתפר, ולפי מה שהסבירו לי זה יתדרדר. למרות שאני מאוד סומך על הרופאים שמטפלים בי זה מפחיד כי אתה יכול להיכנס לניתוח, עושים הכל פיקס אבל משהו יקרה. אם העצב הזה יידפק, אז ההשלכות על החיים שלי מאוד-מאוד דרמטיות".
ד"ר בלבן לא התבייש להודות: הוא לא רוצה להגיד תודה על מה שיש, הוא רוצה את כל מה שהיה בחזרה. "ברור לי שהשיקום יימשך עוד שנים קדימה, אולי כל החיים, אבל זו המטרה סופית", הצהיר. "אני רוצה לחזור לרוץ ולשחות. אני רוצה לתפקד בבית כמו שתפקדתי, האבא והבעל שהייתי. גם לחזור לעבוד, ייקח כמה שייקח. זה קשה אבל אני רוצה הכל". שגיא שוחרר לשיקום יום וחזר לאשתו ולילדים. הוא עבר בהצלחה ניתוח ביד, ובקרוב יחזור לעבוד ככירורג פה ולסת. בימים אלו הוא מתאמן במטרה לעשות (שוב) את איש הברזל.