שני חללי צה"ל ושני אזרחים מוחזקים היום בעזה: אורון שאול, הדר גולדין, אברה מנגיסטו והישאם שעבאן א-סייד. בישראל מקפידים שלא לפרסם שום בדל של מידע בכל הקשור לקיומם של מגעים לעסקה שתביא להחזרתם. מי שאמון על משא ומתן מול חמאס הוא ירון בלום, בכיר שב"כ לשעבר שהביא להחזרתו של גלעד שליט. בלי ספק האדם המתאים ביותר למשימה. הבעיה היא שבישראל שכחו כבר מזמן שבעזה נמצאת גופתו של חלל נוסף: לוחם הפלמ"ח שמואל ערבה שנהרג במלחמת העצמאות.
עצוב להגיד, אך רק במקום אחד זוכרים את ערבה ז"ל כבר 70 שנה: יחידת אית"ן (איתור נעדרים). שמו וסיפור נפילתו מופיע לצד תמונתו של הצעיר הישראלי באתר האינטרנט של היחידה. שם אחד מתוך 195 שמות של חללים שמקום קבורתם לא נודע.
חלק מהם, כמו ערבה, נעלמו עוד במלחמת העצמאות, אחרים במהלך השנים באימונים ובמלחמות ישראל. אנשי היחידה יודעים שכל בדל מידע יכול להיות פריצת דרך, אבל הסיכויים נגדם. לא פעם די בכך שהאדמה או הצמחייה עשו את שלהן, וזירת הקרב או הפשע נמחקה לנצח. ועדיין הם חוזרים לשם שוב ושוב.
רגע לפני חגיגות ה-70 לעצמאותנו, אנחנו מביאים כאן את סיפוריהם של חללים שאנשי אית"ן מסרבים לשכוח. כדאי שגם אנחנו ניזכר בהם מעת לעת.
70 שנה בעזה
סיפורו של שמואל ערבה מתחיל עוד לפני קום המדינה. מדובר בצעיר ציוני שעלה לארץ מתימן והתגייס לגדוד השני של הפלמ"ח בחטיבת הנגב. "ב-14 במאי 1948 השתתף ערבה בשיירה שניסתה לפרוץ לכפר דרום", מציינים באית"ן. "השיירה נפגעה והאנשיה עזבו את כלי הרכב והגיעו כבודדים לכפר דרום, שמואל ערבה ז"ל נפגע וגופתו נשארה בשטח המצרי".
שמואל ערבה ז"ל נראה לאחרונה על ידי חבריו כשהוא פצוע ליד אחד המשוריינים, הוא לא הגיע לכפר דרום. כמו כן, כלי הרכב של השיירה נשרפו. על פי ההיסטוריון אריה יצחקי, "הוא נאסף על ידי הערבים שקברו את אנשיהם ליד דיר אל באלאח. אחד הקברנים סיפר שאחד הנקברים היה שונה מהאחרים", זה ככול הנראה היה ערבה. הקברן קבר את אותה גופה תוך ציון מיוחד בשל היותה שונה מהאחרות. "היו עליו פריטים שלא התאימו למצרים".
באתר של יחידת אית"ן מבקשים עד היום ליצור קשר עם חבריו למחלקה של שמואל ערבה ז"ל שיכולים לספר על נסיבות פגיעתו. גם עם חברי כפר דרום לשעבר בתקווה שיש בידם מידע על האירוע. ביחידה מבקשים גם "ליצור קשר עם אנשי רבנות צבאית שהיו, אולי, מעורבים בהעברה של גופת לוחם ישראלי מרצועת עזה לישראל בשנת 1950". מה שאומר שאולי ערבה קבור בישראל תחת מצבת אלמוני.
המחלץ מגולני
רב"ט יעקב דביר התגייס לצה"ל במאי 1961. מיד אחרי שסיים קורס מ"כים דרש לשרת בחטיבת גולני. הוא אמור היה לצאת לקורס קצינים, אבל התכניות השתנו אחרי שצה"ל יצא למבצע "סנונית", פעולת תגמול נגד הסורים שהפגיזו את הקיבוצים הישראלים באזור הכינרת. המבצע הוטל על חטיבת גולני, שתקפה את מוצבי נוקייב. שייטת 13 הייתה אמורה לתקוף את מוצב כורסי במקביל.
הכוח של השייטת התגלה כבר בהתחלה והם החליטו לסגת מבלי לבצע, מהלך שזיכה את המבצע בכינוי "מבצע ארנבת". לעומתם, גולני נחשפו ונכנסו לקרב קשה. דביר לא שובץ בכוח התוקף, אולם אחרי ההתקלות היו זקוקים למתנדבים לכוח החילוץ, והוא "התנדב בשמחה", כפי שסיפר לימים מי שהיה המח"ט מוטה גור ז"ל. זמן קצר אחרי שהצטרף לקרב, הזחל"ם של יעקב נפגע ממוקש. יעקב, שלא נפגע, החל לפנות מוקשים, מה שסייע לנסיגה של הכוחות. גם כאשר החלה הפגזה כבדה, הוא המשיך בחילוץ ופינוי המוקשים. זה היה המצב בו נראה בפעם האחרונה.
לא ברור מה קרה שם, ההערכה היא שנפגע ישירות על ידי פגז או שנפל בשבי הסורי. לאחר אותה פעולה, שני לוחמים הוגדרו נעדרים. גופתו של אחד מהם הוחזרה על ידי הסורים בעסקת חילופי שבויים. אולם יעקב לא נראה מאז וגם הפעלה של אלי כהן ז"ל, המרגל מדמשק, לא הביאה לאיתורו.
נעלם בים
בשנת 1964 רכשה ישראל צוללות חדשות מבריטניה, שהמפורסמת שבהן היא כמובן צוללת הדקר. יחד איתה, נרכשה צוללת "לויתן" שיצאה לכיוון ישראל במאי 1967. "בליל ה-26-27 במאי 1967, בהיות הצוללת צפונית מוולש, בדרכה ארצה, בכניסה לים האירי, מחקו יעקב תמיר וגרשון בן יהודה ז"ל את מספר הצוללת שהיה רשום על דופן הסנפיר, על מנת למנוע את זיהוי הצוללת", מספרים באית"ן.
יעקב תמיר וגרשון בן יהודה ז"ל, עבדו על הסיפון בהתאם לכללי הבטיחות - קשורים לצוללת ואחד לשני. אחרי שסיימו למחוק את המספר, הם התירו את כבל האבטחה. רגע לפני שנכנסו חזרה לצוללת, גל שטף אותם מהסיפון. חבריהם ניסו לחפש אחריהם, חלק אף קפצו למים, אולם ללא הצלחה. שלושה שבועות לאחר מכן נמצאה גופתו של יעקב תמיר ז"ל על החוף באירלנד. גופתו של גרשון בן יהודה ז"ל לא נמצאה עד היום.
בחיל הים ישנם עוד 16 לוחמים שמקום קבורתם לא נודע: ב-20 באוקטובר 1967 הפליגה המשחתת אילת מול חופי סיני, שם נפגעה מטילים שנורו לעברה ממצרים. אילת טבעה במחיר כבד מאוד: 47 הרוגים ו-91 פצועים. 16 מתוכם, נעדרים עד היום. מספר גופות לא מזוהות שנמצאו מאוחר יותר, נטמנו בקברי אחים שעליהם חרוטים שמות כל הנעדרים.
הטייס שאבד בזמן הניצחון
השעות הראשונות של מלחמת ששת הימים, שמו לעד את חיל האוויר הישראלי בפנתאון העולמי. תוך שלוש שעות הצליחו טייסנו להשמיד את חיל האוויר המצרי. זה של הסורים והירדנים לא לקחו הרבה יותר מזה. ישראל שילמה על כך מחיר כבד, רק שהאבל התפוגג לאור הניצחון המזהיר.
ארבעה מטוסי סופר מיסטר המריאו בשעה 07:19 במטרה לתקוף את בסיס אינשאס. הם טסו בגובה נמוך כדי להתחמק מהמכ"מ המצרי. מכיוון שמבנה הסופר מיסטרים היה בגל השני שתקף את אינשאס, גורם ההפתעה אבד, וכשהמטוסים נסקו כדי לבצע הפצצת צלילה על המסלולים נפתחה לעברם אש נגד מטוסים כבדה.
אחד הטייסים באותה תקיפה, היה דן אראל ז"ל בן ה-22. אראל נפגע ככל הנראה מאש נ"מ ומטוסו התרסק בתחומי הבסיס המצרי. חבריו למבנה לא ראו אותו נוטש וההערכה היא שהוא נספה בהתרסקות. בצילום אוויר של בסיס אינשאס שבוצע כשעתיים לאחר התקיפה, נראה אתר התרסקות מטוס וסביבו אנשים.
לאחר הסכם השלום עם מצרים יצאה משלחת של צה"ל לאותו בסיס בניסיון לאתר את שרידי גופתו של אראל ז"ל, אולם ללא הצלחה.
הטייסים נטשו ונעלמו
ב-17 לאוקטובר 1973, המריאו מבסיס חיל האוויר שני מטוסי פנטום מטייסת 201 במטרה לתקוף סוללות נ"מ מצריות ממערב לתעלת סואץ. חיים רותם והנווט יוסי לב ארי היו במטוס המוביל. במטוס השני, היו הטייס גד סמוק ז"ל והנווט ברוך גולן ז"ל. זה היה היום ה-11 למלחמת יום כיפור, מלחמה בה ספג חיל האוויר מכות קשות.
כאשר זוג מטוסי הקרב נכנס לתקיפה, בשעה 11:35, הצליח המטוס המוביל להפציץ ולהתחמק מהאש שנורתה לעברו. הפנטום של סמוק נפגע כשהם בגובה 14,000 רגל. כוח צנחנים שנלחם באזור דיווח שראה אותם נוטשים. למקום נשלח מסוק חילוץ, אך הם לא אותרו. בהמשך, נכבש השטח על ידי חטיבה 247 של צה"ל והכוחות הצליחו לאתר את שרידי המטוס. אז התברר מעבר לכל ספק שהם הצליחו לנטוש לפני ההתרסקות. אבשלום אדם, מגיבורי הצנחנים, אף מצא בשטח את הקסדה של ברוך כשהיא שלמה.
ההערכה הייתה שהם נפלו בשבי, אך הם לא חזרו ממנו ופשוט נעלמו. גם חיפושים שיצאו אחרי הסכם השלום עם מצרים, לא הביאו לפתרון התעלומה. שביב של תקווה ניצת ב-1997 כשאנשי אית"ן איתרו שלד במצרים והיה חשד שאולי מדובר בברוך או סמוק. אבל בדיקות במכון פתלוגי הבהירו שזה לא הם. עד היום לא ברור מה עלה בגורלם.
הטנק נמצא, השריונרים נעלמו
אירוע נוסף ממלחמת יום כיפור שנמצא בטיפול של אית"ן, החל ב-6 לאוקטובר 1973, יומה הראשון של מלחמת יום כיפור. לאחר שהמצרים שטפו את מוצבי התעלה, לוחמי גדוד 9 של חיל השריון ניסו להגיע אליהם למרות שהמצרים הציבו להם מארבים. באחד מהם נתקל מפקד הפלוגה אורי הקמן ז"ל שקרא לעזרה.
סמוך לשעה 16:00 יצאו לכיוונו שני טנקים ממעוז "כתובה", חצי שעה לאחר מכן נפגע הטנק הראשון בפיקודו של יוסף פלד, שניים מלוחמי הטנק נהרגו. יוסף פלד ומיכאל דבש נפלו בשבי המצרי והוחזרו במסגרת החלפת שבויים, בתום המלחמה.
טנק הפטון השני, שהיה בפיקודו של סמ"פ פלוגה ל', סרן מירון אלתגר ז"ל ואנשי צוותו רב"ט חיים מוצפי, סמ"ר ינקו קלר ורב"ט דן גילת ז"ל, המשיך בתנועה צפונה לאורך התעלה. שעה לאחר מכן גם הם דיווחו שנפגעו ואז נותק הקשר. רק ב-25 לאפריל 1974 הצליחו כוחות צה"ל לבצע סריקה באזור ולמצוא את הטנק כשהוא ממוקם בין מוצב "כתובה" ל"לחצנית". הטנק נמצא עם זחל שמאל פרוס אבל ללא סימני פגיעה. כל ניסיון לאתר את ארבעת אנשי הצוות עלה בתוהו.
במהלך החיפושים עד 1977, הצליחו לאתר 19 גופות של חללים שנקברו בשטח. אבל עדיין לא את אנשי "טנק אלתגר". באית"ן נפתח תיק A4 לחקר הפרשה, תיק שפתוח עד היום. יתכן שהם נרצחו על ידי המצרים והועלמו. אפשרות נוספת היא שהם הובאו עם חללים נוספים שנמצאו אחרי המלחמה ונקברו בקבר אחים.
עדיין יש סיכוי
אפשר להגיד על תעלומות בנות עשרות שנים שהן מקרה אבוד, אבל באית"ן הוכיחו לאורך השנים שהם יודעים לספק פתרונות גם אחרי תקופה ארוכה. סגן אלוף גבי אלמשעלי, לשעבר ראש ענף איתור נעדרים בצה"ל, סיפר בעבר שכל חוקר הולך לישון עם החקירה שעליה הוא מופקד. "אני מקבל טלפונים במהלך היום, בכל שעה, אם יש רעיון. זו עבודה שיש בה לא מעט תסכולים. במשך שנים אתה יכול לחפור לכיוון מסוים ואז מתברר שהוא מוטעה". המוטו באית"ן הוא שאסור לוותר, לא מרימים ידיים. משימתם היא לאתר את החללים הנעדרים ולהביאם לקבורה.
• בשנת 1975, במהלך חפירת באזור תל-גיבורים, נמצאו שתי גופות שנקברו בחלקת המסופקים בבית הקברות הצבאי בחיפה. חקירת אית"ן ובדיקות D.N.A הוכיחו מעל כל ספק שמדובר בגדעון בן דוד ז"ל ודוד שמש ז"ל. מסתערבים מיחידת "השחר" של הפלמ"ח שהגיעו ליפו ב-22 בדצמבר 1947, נעצרו והובלו לחקירה. הם סירבו להסגיר את מוצאם היהודי והוצאו להורג כערבים הבוגדים בעמם.
• ביום הראשון למלחמת יום כיפור, יצא גדוד 46 של השריון מביר תמדה לאזור מעוזי ליטוף, שם נכנס לקרבות מול הצבא המצרי. אחד מהטנקים התעכב בגלל תקלה חשמלית. כאשר ניסה לחבור לכוח העיקרי, נפל למדרון תלול של דיונה, נתקע ואז נפגע מפגז. שני אנשי צוות נהרגו ונותרו בתוך הטנק. איש צוות שלישי, נחמיה בן ציון, הצליח לחבור לכוחות צה"ל. מפקד הטנק, סמל משה ניסנהאוז, נפצע קל ונשבה על ידי המצרים.
מאוחר יותר, הטנק נגרר מהמקום ובתוכו נמצאו מספר פריטים, כולל נרתיק הפצה של גדוד 46 עם השמות: טור' מרדכי אפריאט, טור' נדיב מרדכי, סמל דוד לאל. אבל הם לא היו שם. ב-1999 מונה באית"ן צוות חקירה חדש, לסייע למשלחת לאיתור נעדרי צה"ל במצרים. בחקירה נמצא חומר ארכיוני רלוונטי ובין השאר תצלום אוויר מ-16 אוקטובר 1973, שבו נראות שתי תלוליות עפר סמוך לטנק. תצלום אויר מאוחר יותר הראה שהתלוליות נעלמו לאחר מספר ימים, כתוצאה מעבודת ביצורים שעשו המצרים.
שליחים של אית"ן החלו לחפור במקום וגילו את גופותיהם של ליאון כהן ז"ל ושל נדיב מרדכי, כשהם טמונים זה ליד זה ולבושים בסרבלי הטנקיסטים, למעלה מ-25 שנה אחרי שנעלמו. לאחר זיהוי ודאי של הגופות במכון לרפואה משפטית, הם הובאו לקבורה בישראל, בדצמבר 1999 בטקס צבאי מלא.
• מטוסם של רס"ן יהונתן אופיר ז"ל וסרן ערן כהן ז"ל נפגע מטיל של מיג במלחמת יום כיפור. בחקירה התברר שהפגיעה מנעה מהנווט לנטוש והוא נהרג בהתרסקות. הטייס, אופיר, נטש אבל נהרג. המטוס נפל לתוך שדה חקלאי וכוסה. 22 שנים מאוחר יותר, הוא התגלה על ידי משלחת אית"ן. המצרים סייעו למשלחת הישראלית ובמקום נערך טקס זיכרון קצר במהלכו רביעיית מטוסי קרב מצריים חלפו בשמי השדה, כבטיסת הצדעה לנופל.