הנורא מכל הגיע ללא אזהרה. באמצע היום או באמצע הלילה, בבוקר שמשי או בסופה נוראית, כשפחדו מבואו או כשחשבו מחשבות אחרות לגמרי – הנורא מכל התגנב לתוך החיים והתמקם בתוכם ולא עזב. אי אפשר שלא לתהות איך בכלל ממשיכים מכאן, אבל פתאום מגיעה הנשימה הראשונה הזאת של אחרי האסון, צורבת בגרון ומזכירה שהחיים נמשכים. ומה קורה כשהשכול הוא זה שמחבר לאהוב החדש או לחברים שבלעדיהם לא היה אפשר להמשיך? פגשנו ארבעה אנשים שדווקא החסר חיבר אותם לאחרים, ושמענו מהם על החיים שאחרי, שהחלל תמיד נמצא בהם.
"היה לי קושי אמיתי להתאהב"
המפגש של רחל עם המ"פ של בן זוגה המנוח, תמיר יחזקאל ז"ל, גרם לה להבין עוד קצת על אהבה וכאב – ולהתחתן
על אותו קו דק שבין אובדן לצמיחה – המשרטט עצמו בכל שנה מחדש בשעות שבין יום הזיכרון ליום העצמאות – התהוותה פגישתם הראשונה של רחל אהרון ושל סא"ל (מיל') ששון רחבי. כמעט שנה לאחר שאיבדה רחל במלחמת שלום הגליל את בן זוגה, סמל תמיר יחזקאל ז"ל, נפגשו השניים לראשונה בטקס חנוכת האנדרטה לזכרו. עד אז לא הכירה רחל את ששון, מי שהיה מפקד הפלוגה של תמיר בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, ואיבד באותה מלחמה עוד שישה חיילים. כל אחד מהם כאב בדרכו שלו, ועוד לא מצא את הדרך לאחר.
כמה ימים לאחר מכן, התרועות והזיקוקים שנשמעו ברחבי המדינה בערב יום העצמאות הזכירו לרחבי, אז קצין צעיר בקבע, שעליו לאסוף את השברים שהותירה השנה החולפת. בעידוד קל מצד אמו, הוא החליט לטלפן לרחל, שעדיין הדהדה לו בזיכרון. ביום שלמחרת הם כבר נפגשו.
"שמחתי לראות אותו כי הרגשתי שהנה – אני יכולה לשתף בתחושות שלי מישהו שיבין אותי", מספרת רחל. "לא הפסקנו לדבר על המוות של תמיר בכל השבועות והחודשים לאחר שנפגשנו, איכשהו כל השיחות שלנו עסקו רק בזה. שנינו היינו מאוד אבודים בתוך החוויה הקשה הזו, ועזרנו אחד לשנייה לצאת מזה".
לאחר תקופה ארוכה בה רחבי היה עבור רחל רק עוד שם בלקסיקון החוויות הצבאיות של בן זוגה – הוא החל להוות עבורה צוהר לרגעיו האחרונים של תמיר, מוקד ידע ואוזן קשבת. הם דיברו בשפת הכאב, ועם הזמן החלו לשכלל את השיח ביניהם. "אני זוכרת שכשפתחתי לו את הדלת בפגישה השנייה העיניים שלו עשו לי משהו. היה בהן משהו שנתן לי ביטחון. זה היה עוד רחוק מרגש, או מאהבה, אבל זה פתח לי את הלב", קובעת רחל.
"באתי לחבק אותה באותו רגע והיא לא הפסיקה לרעוד", נזכר ששון. "הרעד הזה היה מבחינתי לכבודו של תמיר. הרגשתי שהיא מכבדת את החייל שלי. איבדתי שבעה חיילים במלחמה, ופתאום הרגשתי שיש חיבור בין משהו שהוא שלי למשהו שהוא שלה".
אט-אט הפך כל אחד מהם מגורם מסייע למרכיב בלתי נפרד בחייו של האחר. "לא היה לי בראש בכלל כיוון של קשר זוגי, לא הייתי שם בתקופה הזו", מודה רחל. "חברות כל הזמן ניסו להכיר לי, אבל לא הייתי מסוגלת. בכל פעם שמישהו רק הושיט לי יד – קמתי והלכתי. תמיר היה אצלי חזק מאוד בלב, ולא יכולתי לתת מקום למישהו זר. אבל ששון לא הרגיש כמו זר, וזה כנראה מה שעשה את כל ההבדל".
אחרי כמה שנים של חברות, הנסיבות סביבן התחברו העמידו את עתיד הקשר בסימן שאלה, והובילו אותם לפרידה של שנה. "שאלתי את עצמי אם אני נמצאת פה בגלל תמיר, או שאני יכולה לראות את ששון כישות בפני עצמו. זאת הייתה שאלה שלא היה לי פשוט לענות עליה", מספרת רחל.
בהמשך הם חזרו זה לזרועות זו, ואחרי שבע שנות זוגיות החליטו להתחתן. לחתונה הזמינו גם את הוריו של תמיר, ולא היו מוכנים להתחיל בטקס עד שהגיעו. במהלך השנים הם הביאו ארבעה ילדים לעולם, אך גם היום, 29 שנים מאז אותם מפגשים ראשונים, הם לא שוכחים את הרקע עליו צמחה אהבתם. "היה לנו מאוד קשה בהתחלה, כשהבנו שנרקם פה משהו רציני", רחל אומרת. "היה לי קושי אמיתי להתאהב ותפסו אותי המון רגשות אשמה, אבל יכולתי לרעוד ולספר לששון שתמיר הוא זה שעולה לי בראש. לדבר איתו על הקושי שלי להתאהב. לא הרגשתי שאני בוגדת, כי לא בגדתי ברגשות שלי. ששון היה מאוד רגיש למצב שלי. רגיש באופן שאף אחד אחר לא יכול היה להיות".
"יש הורים שמאשימים את הצבא, אצלנו הקטע הזה לא קיים"
15 שנים אחרי אסון המסוקים – המפקדים ששירתו עם דביר לניר ז"ל עדיין בקשר עם הצבא ועם המשפחה
15 שנים עברו מאז שדביר לניר ז"ל נהרג באסון המסוקים. בתמונות הוא נשאר סגן צעיר, אך הקצינים שהיו בסביבתו משמשים היום בתפקידים בכירים יותר, בהם מג"ד, סמח"ט ורמ"ט. הקצינים האלו הם מפקד גדוד 75 בשריון, סא"ל חובב ורדי, סגן מפקד חטיבה 188, סא"ל יואב טילן, וראש מטה מפקדת זרוע היבשה (מז"י), תא"ל אייל זמיר. החברות שנוצרה לאחר השבעה של דביר בין ההורים, דורון ואתי, לבין שלושת הקצינים – הלכה והעמיקה עם השנים.
"אני מניחה שיש הורים שקשה להם עם הצבא, כי הם מפנים כלפי הגורמים הצבאיים אצבע מאשימה. אצלנו הקטע הזה בכלל לא קיים", אומרת אתי. "אבל שוב – הם ממשיכים לפקד ולהילחם, ואני מניחה שהשכול שלנו מאיים עליהם במקומות מסוימים. שמירת הקשר מעבר לטקסים ולימי הזיכרון קצת יותר תלויה בנו".
אף על פי שיש להם חלק גדול יותר בשמירת הקשר, ההורים מתארים ליווי מרגש. הוא מתחיל בטקסים הפורמליים וממשיך במפגשים ברחבי הגלובוס ובאירועים משפחתיים. "את יואב טילן, שבשנת 97' היה מ"פ של דביר בשיזפון והיום הוא סמח"ט 188, הכרנו יום אחרי שדביר נהרג", מספר דורון. "הייתה דפיקה בדלת והוא ואודי אדם, שהיה אז מפקד החטיבה, הופיעו. עד אז שמענו עליו קצת מסיפורים של דביר, אבל מאז החברות נמשכה ואנחנו שומרים על קשר. אפילו היינו בחתונה שלו".
"את אייל זמיר, שאז היה מג"ד של דביר בשיזפון והיום הוא רמ"ט מז"י, הכרנו קצת אחרי. בזמן שדביר נהרג הוא היה בחו"ל, וכשהוא הגיע לארץ הוא ישר בא אלינו. זו הייתה פגישה מאוד מרגשת ואנחנו יודעים בדיעבד, מסיפורים של חברים, שדביר מאוד אהב את אייל", ממשיך דורון.
"הפעם הבאה שפגשנו אותו הייתה כשטסנו עם המשפחה לאירופה, שם הוא למד באותו זמן", מוסיפה אתי. "קבענו להיפגש איתו בצרפת. מאותו מפגש ועד היום אנחנו בקשר רציף, מוזמנים לכל טקס שלו ומקבלים הודעה על כל אירוע שלו".
הקשר עם הקצינים בהחלט מעלה אצל השניים תהיות בנוגע להמשך דרכו של דביר בשירות קבע. "אני חושבת שהצבא מאוד קסם לו", אומרת אתי. "בעיקר כשהוא התחיל לראות שהולך לו ושהוא מתאים לפיקוד. יום אחד הוא הביא הביתה סרט על מרכבה סימן שלוש. אני הייתי באמצע שטיפה, והוא פשוט לא נתן לי להמשיך עד שאני אראה את הסרט".
דביר החל את דרכו כנהג טנק בגדוד 75 והמשיך כמ"מ בבית הספר לשריון (ביסל"ש). את סא"ל חובב ורדי, עד לא מזמן מפקד הגדוד בו החל דביר את דרכו, הוא הכיר כששירתו שם יחד כמפקדי מחלקות. "הקשר שלי עם ההורים של דביר התחזק כשהפכתי להיות מג"ד 75", מספר סא"ל ורדי. "נכנסתי לתפקיד באוגוסט 2009, והדבר הראשון שעשיתי היה לארגן יום מיוחד למשפחות השכולות של הגדוד". מאז הספיק ורדי לעבור תפקיד, וכיום הוא משרת כמג"ד בשיזפון, אותו מקום בו הכיר את דביר. "הקשר עם המשפחה של דביר נמשך כי אני אוהב אותם כבני אדם", הוא אומר. "הקשר איתם מזכיר לי כל הזמן לשאול את עצמי האם בהחלטות שלי כמפקד אני אכן חושב לעומק כשאני לוקח אנשים עד הקצה. דביר לא היה חייב להיות על המסוק הזה ללבנון, אבל הוא דחף את עצמו לקחת את הסיכון. הוא הלך על הקצה כי זה מה שהיה צריך לעשות".
"הבית לא היה זר לי – זה החיבור עם ההורים שהשתנה"
בכל סוף שבוע מאז שנפל במבצע "עופרת יצוקה", חברי המחלקה של יוסף מועדי ז"ל לא מוותרים על מפגש עם הוריו
בכל מוצאי שבת בית משפחת מועדי בחיפה הופך למקום המפגש של החבר'ה. בחורים בשנות העשרים לחייהם גודשים את הספות בסלון. ריח של אוכל וקפה נישא באוויר. קולות של צחוק ממלאים את החלל, ובין הידיים עוברות תמונות שמעלות זיכרונות מתוקים-מרים. סמוך לזירת ההתרחשות, ליד חלון הבית, ניצבת פינת התמונות של יוסף מועדי ז"ל: הבחור היחיד בחדר שעוד לא הגיע לשנות העשרים לחייו, ולעולם לא יגיע אליהן. הוא נהרג ברצועת עזה לפני קצת יותר משלוש שנים, ביום השלישי למבצע "עופרת יצוקה", בעת ששירת בגדוד 13 של חטיבת גולני.
מאז שנת 2009 הספיקו החברים של יוסי להשתחרר, לעבוד, לטייל ולהתחיל ללמוד. שלושה מהם כבר התחתנו ולאחרים יש חברות חדשות שלא הכירו את יוסי, אך מכירות אותו היום מהסיפורים. "מאז שיוסי נהרג ועד שהשתחררתי הייתי מגיע לכאן בכל מוצאי שבת. זה היה מבחינתי כמו לבוא להגיד שלום למשפחה שלי לפני שאני חוזר לצבא", מספר גל עובדיה, ששירת עם יוסי באותה מחלקה. "הייתי בא ויושב עם וואפה וסמיר, ההורים של יוסי, אפילו אם זה רק לשתות קפה, ואז חוזר הביתה לישון ונוסע למחרת לבסיס".
"הבית של יוסי תמיד היה מקום המפגש שלנו, אז היינו חייבים לחזור", מוסיף חבר נוסף, רועי רוזנטל. "הבית לא היה זר לי, זה החיבור עם ההורים שהשתנה".
בשבועות הנדירים בהם החברים לא באים, הם כבר יודעים לצפות לשיחת טלפון מודאגת מסמיר. "זה כבר נעשה כמו קשר משפחתי", מעיד סמיר. "תמיד אני שואל את עצמי: 'איפה מוצאים עוד אנשים כאלה?' היה לי ברור שבחודש הראשון אחרי המוות עוד יהיו ביקורים, כי בהתחלה כולם מחבקים. בדרך כלל אנשים מפסיקים לבקר הרבה יותר מהר, אבל פה זה משהו מיוחד".
אלו לא רק מילים: הקשר החזק שנוצר בין החברים למשפחה אפילו גרם לצח קליין לקצר את הטיול שעשה אחרי שהשתחרר מהצבא. הוא עשה את זה בלי הרבה התלבטויות, רק כדי לא לפספס את האזכרה של יוסי. "זה לא כתוב, אבל אם מישהו מהמחלקה לא מגיע ביום הזיכרון אז כנראה שקרה משהו מאוד רציני", הוא מבהיר. "זה ברור שכולם שם. זה עושה טוב לסמיר ולוואפה וגם לנו. אם זה לא היה הדדי כנראה שזה לא היה נשמר תקופה כל כך ארוכה", הוא מנתח ומוסיף בחיוך רציני, "גם כשנהיה בני 40 נחזור לירכא, שם יוסי קבור. נחזור עם המשפחות שלנו, עם הנשים ועם הילדים – וגם הם יכירו את יוסי".
"הקשר איתם לא כואב – רק מחזק"
חברי הפלוגה של יעקב אסולין ז"ל ממשיכים לתחזק את הקשר עם אחיו גם 40 שנה לאחר שנפל
השנה, כמו בכל שנה ב-40 השנים האחרונות, יירד אבי אסולין מהר הרצל לאחר הטקס הממלכתי, ויראה את מכוניות חבריו לפלוגה של אחיו המנוח, יעקב, מנצנצות מרחוק. 40 שנה חלפו מאז שיעקב נפל בעת ששירת כנהג בחיל המשטרה הצבאית במלחמת יום הכיפורים – שערות חבריו לפלוגת מ"צ של עוצבת אתגר כבר נצבעו בגוונים לבנים, חלקם הספיקו להפוך לפרופסורים ולרופאים – אבל דבר אחד נותר כשהיה. בכל שנה, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הם מתאחדים בבית של אחיו, בו כבר קיבלו מעמד של בני משפחה. "המפגש איתם מרגש ומחיה את הזיכרון של אחי בכל פעם מחדש", מספר אבי. "בכל פעם שאני רואה אותם יש לי פרפרים בבטן".
מיד לאחר מותו של יעקב, גרעין מהפלוגה התחבר למשפחה ונעשה חלק בלתי נפרד ממנה. "כשיעקב נפל הוא הותיר אחריו תינוקת, ובשנים הראשונות היינו בכל ימי ההולדת שלה והבאנו לה מתנות. בשנה אחת הבאנו לה אופניים, ואני זוכר שזה היה נחשב דבר יוצא דופן ביישוב שלהם", מספר אל"ם (מיל') יעקב דינאי, מפקד הפלוגה של יעקב, שאיבדה במלחמה חמישה מחייליה. "עזרנו וייעצנו למשפחה בענייני עבודה ובריאות. השתתפנו בכל שמחה וניחום אבלים שלהם", הוא מוסיף. "כשמקבלים אותך בכזה כבוד ובכזאת חמימות, הקשר הזה נוצר מהר".
לאחר שאיבדו את חבריהם במלחמת יום הכיפורים, הקימו חלק מחברי הפלוגה עמותה שתפקידה לשמר את הקשר עם המשפחות השכולות של אותה מלחמה. בהמשך הם גם פעלו לטובת הקמת ספרייה על שמו של יעקב במושב עוצם, בו מתגורר אחיו. עם הזמן, מצאו את עצמם החברים המבוגרים מעמיקים את הקשר עם אבי, האח הצעיר, שהפך לנגד עיניהם מילד שצוחקים איתו, לחבר שמדברים איתו בגובה העיניים. "כשהייתי קטן הקשר איתם התמצה בצ'פחה על הגב ובשאלה: 'מה שלומך, ילד?'" מספר אבי. "ככל שהתבגרתי הקשר נהיה רציני יותר והשיחות נעשו אישיות יותר. מבחינתי זה קשר שאף פעם לא כואב – תמיד רק מחזק. כשבאים אנשים שאתה יודע שאכפת להם ממך ומהמשפחה שלך, זה יכול לעשות לך רק טוב. הרי הכאב תמיד קיים, גם אם הם לא היו באים".
עם השנים, החל אבי "להחזיר טובה" ולארח בביתו מסיבות פרידה למפקדים מהפלוגה. כך, אל הגרעין המצומצם היושב מדי שנה בשולחן הגדול בביתו נוספו לאורך השנים אנשים נוספים – ביניהם גם חיילים חדשים מהפלוגה, שכלל לא הכירו את יעקב. "כשאני פוגש את האנשים האלה, אני חושב שאם זה העם שלנו – הוא לא נפל לשווא", מסכם אבי.