לעמית ומאור לוי, אב ובנו לא היה ספק שהם יצאו להילחם מרגע שהבינו שהמחבלים פשטו על קיבוץ נירים שבעוטף עזה בו מתגוררת המשפחה (גילוי נאות, גם כותב שורות אלו הוא תושב הקיבוץ). באותה השבת מאור, לוחם סיירת חרוב בקורס מ"כים שהיה בחופשה, ישן אצל חברתו בעין הבשור. האב עמית, קצין משטרה וחבר כיתת הכוננות, הוציא "מבצע" כדי להביא אותו לנירים, ושם השניים נלחמו יחד וטיהרו בתים, חילצו תושבים מהממ"דים, יחד עם הצבא, שהגיע רק בשעת צהריים. האב ובנו אף מצאו עצמם יחד מפנים את הגופות של המחבלים שנהרגו בקיבוץ.
קשה לדמיין את הסיטואציה הבלתי נתפסת הזו של אב ובנו שפורצים יחד לבתים, כשהם מחפים אחד על השני או שמרכזים גופות מחבלים כאשר סביבם בתים בוערים וגם גופות הנרצחים שהכירו. הם נפרדו כשמאור חזר ליחידה שלו, התאמן בצאלים ואז, נכנס לעזה כשהחל התמרון הקרקעי. בשיחה עם mako לוחמי משפחת לוי מספרים את מה שעבר עליהם באותם ימים ומאז.
חמישה ילדים יש לעמית, קצין משטרה בדרגת רפ"ק, ולמירב לוי. מאור הבכור, התגייס בנובמבר 2022 לחטיבת כפיר ואחרי גיבוש יח"טיות (יחידות חטיבתיות) התקבל לסיירת חרוב, שם עבר מסלול לוחם וקורס מ"כים, אותו סיים ב-5 לאוקטובר, יומיים לפני מתקפת הטרור. עמית היה באותו הזמן קצין שיטור וקהילה של תחנת אשדוד. כיום הוא סגן מפקד זרוע ביחידה משטרתית רב-ממדית חדשה, שמפעילה רחפנים, פרשים, כלבנים ועוד, "סה"ר" שמובילה את הטיפול בפשיעה חמורה ואירועי טרור במרחב נגב, עם שילוב של אמצעים טכנולוגים חדשים.
שבת של 7 באוקטובר הגיעה דווקא אחרי אחד מהימים היותר שמחים באזור. קיבוץ נירים חגג 77 שנים להיווסדו בהפנינג מושקע שכלל דוכני אוכל, הפעלות לילדים וגם לא מעט אלכוהול. "חגגנו את חג הקיבוץ ואז מאור אמר לי, אבא בוא נעשה קידוש כי אני רוצה לשבת עם חברים", מספר עמית. מאור מוסיף, "בחמישי סיימתי את הקורס ויצא שבאותה שבת יצאנו (לחופשה מהצבא) כל החברים. אז ישבנו אצלי בדירה שבמגורי הצעירים של הקיבוץ עד ארבע וחצי בבוקר". אחרי שהחברים התפזרו, הוא נסע לישון אצל חברתו בעין הבשור. רק שלישון הוא לא הספיק יותר מדי וכך גם אביו עמית.
אזעקות הצבע האדום של 7 באוקטובר בשעה 06:30 לא הפתיעו את תושבי האזור, שהרגישו שמשהו עומד לקרות. אבל מהר הם מבינים שהפעם קורה משהו חריג. "כשהכל מתחיל אנחנו פוקדים את המשפחה ומבינים שהדר הקטנה שלי חסרה כי היא במסיבת פיג'מות, ושמאור נסע ברגע האחרון לישון בעין הבשור. ככה התחיל הבוקר שלנו".
"אבא של חברה שלי מעיר אותי, אומר קח את הנשק ואנחנו יוצאים מהבית", משתף מאור. לא הבנתי מה קורה, ובגלל שישנתי חזק לא התעוררתי מהצבע האדום, וכשראיתי את הסרטון משדרות, לא האמנתי בהתחלה. אבל בחוץ כבר ראינו את סימני הקרב בכניסה לעין הבשור. בדיוק פינו פצוע אבל עדיין לא הבנתי מה קורה, כשבמקביל חברים מהסיירת מתקשרים אלי ואני מנסה להכווין אותם ואת המפקדים שלי לנירים. כל הזמן אני מדבר עם אבא, אבל מבין בהמשך שאני לא יכול להפריע לו, כי הוא בלחימה".
בבית משפחת לוי בנירים, כולם נכנסים עם הישמע הצבע האדום לממ"ד, אולם כאשר מתקבלים תוך דקות הדיווחים על מתקפת המחבלים, עמית מתחמש ושם על עצמו כובע זיהוי וכשהוא עוד לבוש פיג'מה תופס עמדה בסלון הבית, להגן על משפחתו.
"מירב פתחה את הדלת של הממ"ד ומראה לי את הסרטונים משדרות, שם שירתי לפני התפקיד באשדוד. אני מזהה את הכל ומבין שמשהו ממש לא בסדר. אבל בתפיסה שלי, אני מבין שצריך לעלות על ציוד, מדים ופאצ'ים כדי שלא יהיה ירי דו-צדדי, כי ברור לי בשלב הזה שתכף הצבא מגיע. במקביל אני רואה בקבוצה של הכיתת כוננות שיש חדירה לקיבוץ ושהמחבלים מתפזרים. אני מבקש תמונת מצב מהרבש"צ, אבל יש שקט ואז אני מבקש מחברי כיתת הכוננות שגרים לידי להגיע לבית שלי, כדי להקים חוליה ולצאת להילחם".
עמית ממשיך ומספר "עובר הזמן ואנחנו מקבלים בקבוצת הוואטסאפ של כיתת הכוננות הודעה קולית של הרבש"צ, עם קולות ירי ברקע והוא אומר 'חברים אין צבא הם עוברים בית-בית'. אני שומע את זה ולמרות שאסור לעשות את זה, אני מצלם תמונת סלפי שלי עם החוליה שהקמנו (ד"ר מיכאל בס וסטס) ב-09:58 אני שולח את זה בקבוצה ואומר שאנחנו מוכנים ללחימה. תוך דקה הרבש"צ מבין שיש עם מי לעבוד, מגיע עם רכב הריינג'ר ואוסף אותנו".
במשך זמן רב, ארבעת חברי כיתת הכוננות של קיבוץ נירים נלחמו מול מחבלים רבים, כשהם רואים "טנדרים ואופנועים מביאים עוד מחבלים", מספר עמית. "היו שם הרבה ניסים כמו המסק"ר שהגיע", הוסיף. בשלב מסוים הם "מבינים שלא נשרוד איפה שאנחנו נמצאים" ועוברים למגדל הגרעינים, נקודה גבוהה בקיבוץ, וכשהצבא מגיע ב-13:41, הם מצטרפים לכוחות ימ"ס, בית הספר לקומנדו ויחידות נוספות, ומשתתפים לתוך הלילה בטיהור הקיבוץ וחילוץ התושבים. גם בלילה היו היתקלויות וחדירה לקיבוץ, כפי שעמית מספר.
ויש עוד משהו שיושב לו בראש, בנו מאור נמצא רחוק ממנו בעין הבשור והוא רוצה אותו לידו. כך יוצא לדרך "המבצע להביא את מאור". עמית מוסיף ש"אני אומר לעצמי מתי אני מחלץ את מאור ומחביר אותו אלי. אני מכיר את עין הבשור, מקום מפותח עם הרבה לוחמים ויוצאי סיירות, ובגלל פן פלילי הם נורא מתורגלים וערניים. הבעיה שהכביש עצמו נגוע במחבלים ויש עוד בשטח, הרבה גופות בדרכים. אחרי שאנחנו מפנים את הקיבוץ אני מארגן את הרבש"צ וכמה לוחמי קומנדו, ויוצאים לסוג של מבצע להחזיר את מאור הביתה".
מאור לוי מספר ש"אני מבין מאבא מה קורה בקיבוץ, וחפרתי לו שאני חייב לבוא אליהם כי בעין הבשור הכל רגוע. הבנתי שהם צריכים עוד יד ושאני חייב לקפוץ לשם. פתאום אני רואה רכב מגיע במהירות לש"ג של עין הבשור, ופתאום לראות את אבא שלך קופץ מהרכב עם וסט קסדה ונשק M-4, מטורף". מאור ממשיך ומתאר את רגעי המבצע: "אבא מתדרך אותי שנראה דברים על הכביש שלצערו הוא לא רצה שאני אראה. אבל שאין מה לעשות וזה המצב. אמר לי לעלות לרכב שלי ושאסע הכי מהר שאני יכול אחרי הרכב של דניאל הרבש"צ ושם יארגנו אותי. הדרך באמת הייתה מלאה בזוועות, מחבלים ואזרחים מתים, מכוניות מחוררות. הכל מהכל".
כשמאור נכנס לראשונה לקיבוץ, המקום עוד נראה לו פסטורלי ושקט. המחבלים לא הגיעו לאזור השער הראשי והשכונה החדשה. "לא היו שם גופות ולא כלום. הקיבוץ נראה רגיל", מספר מאור. אבל כשנכנס לעומק הוא ראה את הזוועות. גם את הדירה שלו שנשרפה עד היסוד למעט הממ"ד, שם הוא מצא את הציוד הצבאי שלו. "לקחו לי כל מיני שטויות כמו דגל של הסיירת. ראיתי שהדירה שרופה והפוכה אבל מיד לקחו אותי, דאגו לי לווסט קרמי, קסדה ונשק. הבנתי מי נגד מי ומהרגע הזה אני חלק מחוליה עם אבא שלי והרבש"צ, כשבלילה הראשון אנחנו ממשיכים לטהר את הקיבוץ במשך כל הלילה".
במהלך הטיהור של הקיבוץ הם מקבלים ידיעה על כך שמטפלת של אחד מהמבוגרים של הקיבוץ שומעת רעשים מהגג. "הגענו לשכונה אני ואבא, ציוד מלא של לוחמים וסיטואציה מטורפת כשאבא עולה ראשון ואני שני, כדור בקנה ותוך כדי חיפוי הדדי סורקים את הגג".
עמית מספר שהתחושות שלו לא היו פשוטות. "לא אגיד שלא הייתה לי דילמה", אמר. "זה הבן שלך שאתה מנסה לשמור עליו. אבל בסוף הוא לוחם מאוד נחוש, ממושמע מאוד, וסמכתי עליו. באותו הזמן אמרתי לו, מאור אנחנו במלחמה. אתה חייל במלחמה וזה מה שיש".
על השאלה מה אמא מירב חושבת על מה שקרה, עמית ענה: "היא לא יודעת על הרבה דברים ששמורים אצלנו". מאור מסיט את השאלה כשפשוט המשיך לספר: "המשכנו יחד אני ואבא לטהר את השכונה, כמו בתרגולות הוא צועק לפני כל פתח נכנס ואני עונה נכנסים". עמית מוסיף, :אני במקצוע הזה של לוחמה כבר שנים, עוקב אחרי מאור וידעתי שסיירת חרוב עשו עבודה מצוינת בהכשרה של הלוחמים, במשמעת, ברוח הלחימה ובציוד המדוגם. אני מוריד את הכובע בפני המפקדים שלו כי קבלתי לוחם וגבר לעניין".
השניים המשיכו להילחם ולבצע משימות יחד במשך כמה ימים, כולל עם דובדבן ויחידות מיוחדות שהגיעו לקיבוץ, שבתחילה עוד נמצאו בו מחבלים ובעיקר בוזזים. בין המשימות שעמית ובנו מאור עשו יחד בהמשך, היה זיכוי מחבלה ומאמל"ח והעברה של גופות מחבלים, משימה שלא כולם רצו לעשות שם. לא סיטואציה רגילה לאבא ובן.
"בסוף הייתה לנו את המשימה של ניקוי הגופות, שהייתה מאוד קשה גם כי כבר עברו מספר ימים ומצב הגופות היה בעייתי", מספר עמית. הוא שיתף גם שדניאל הרבש"צ שאל אותו למה הוא מכניס את הבן שלו לסיטואציה הזאת. עמית ענה לו "הוא לוחם וזאת עבודה שצריך לעשות אותה בין אם מקבלים את זה או לא. זה עוד משהו שלימדו אותו בסיירת, לנתק את הרגש כדי לבצע את המשימה ועל זה שאפו גדול למפקדים שלו".
אחרי כל הימים המטורפים האלה, מאור לוי, לוחם בסיירת חרוב שהיה בקורס מ"כים, משובץ לחטיבת ביסל"ח ויוצא להילחם בעזה במסגרת של התמרון הקרקעי. סיטואציה ממש לא פשוטה לאבא שלו, שממשיך לבצע משימות בקיבוץ במסגרת כיתת הכוננות ובהמשך, ביחידת סה"ר החדשה של המשטרה.
"התאמנו הרבה מאוד וכל הזמן אומרים נכנסים ואז לא נכנסים. ככה שוב ושוב. היינו פלוגה שהורכבה מצוותים של חרוב וסיירת צנחנים וסופחנו לגדוד 74 של השריון", מאור מספר. "כילד שגדל בעוטף אתה חי באשליה לגבי המראה של עזה, אני זוכר שפעם ראשונה שיצאתי מהאכזרית אני רואה את עזה ומופתע כשאני רואה מולי לונה פארק. זה היה מטורף. כל הלחימה שם הייתה מאוד מאתגרת, אבל הרגיש לי שהייתה ממש טובה. רוב ההיתקלויות היו מול מחבלים שיורים נ"ט או כל מה שיש להם וחוזרים למנהרה. לצערי אבדתי שם חבר יקר, את רועי מרום ז"ל שנהרג בצפון הרצועה. אתה אומר איך נמשיך ובטח יוציאו אותנו, אבל המשכנו קדימה ונלחמנו".
מאור החל את הלחימה שלו בצפון רצועת עזה, "הייתי בשכונות רימאל, זייתון, שג'אעיה ובכל המקומות שבהם פרקו את גדודי חמאס. היינו בחוד יחד עם גדוד 74", סיפר. "המראה הזה של צבא שנלחם, מטוסי קרב, טנקים היה מטורף ואתה מרגיש כאילו אתה במשחק מחשב. ברור לי שזאת תהיה כל חיי תקופה מאוד משמעותית".
אחרי חודש נכנסו לשכונת שג'אעיה המדוברת ששם מאור מספר: "שהייתה לחימה שונה בגלל הצפיפות וזה שכל בית שם היה של מחבל, מוצא בו דברים ומרגיש את המתח. הכניסה המשמעותית ביותר שלי לעזה, הייתה לח'אן יונס כי לשם הגענו דרך השער האחורי של נירים, ממש עברתי עם הצוות דרך הבית, שזו חוויה מטורפת". מאור שיתף ש"למזלי לחברים הקרובים שלי בעוטף לא קרה כלום, אבל אתה מכיר את מי שנרצחו, נחטפו, ילדים או מורים. בפנים אתה מפוקס במשימה שלך ולא חושב על זה. לא הכחשנו, הבנו מה קרה, אבל היה ברור לנו שאנחנו במשימה גדולה מאיתנו".
אם בקיבוץ האב ובנו נלחמו יחד, בעזה עמית היה צריך לשחרר את בנו למלחמה וזה לא היה לו קל. הוא חזר להיות אבא דואג. "היו הרבה לילות שלא ישנתי. פה אתה מגן על הבית והמלחמה נכפתה עליך. נשארתי בקיבוץ אחרי שכולם התפנו גם כדי להרגיש קרוב אליו. אבל אגיד שמה שניחם אותי, היה כשדיברנו לפני הכניסה והוא אמר לי אבא, פה בעזה זה לא כמו בנירים. אנחנו נכנסים חזק. ואני מודה שבדקתי את האימונים, הכנת המפקדים והפיקוד. זה הרגיע אותי. אם היה לי ספק ב-7 לאוקטובר בגלל מה שהתנפץ לי בפרצוף, פה הבנתי שיש לנו צבא חזק ומקצועי, במיוחד סיירת חרוב ומצאתי פה מרגוע".