מאז שהרוסים החלו להתערב במלחמת האזרחים בסוריה למען פטרונם, הם העבירו למדינה מגוון רחב של אמצעי לחימה מתקדמים. בין השאר נטען כי המערכות הרוסיות שנשלחו לסוריה - בעיקר סוללות ה-S-300 וה-S-400 ולצדן גם מערכות המכ"ם - יפגעו ביכולתו של חיל האוויר הישראלי לתקוף שם. בתחילה באמת נרשמה ירידה במספר התקיפות שיוחסו לישראל, אבל בשבועות האחרונים שמענו שוב על תקיפות ישראליות בסוריה - כולל אחת שישראל לקחה עליה אחריות באופן רשמי. חיל האוויר הישראלי שוב הוכיח שהוא יודע לעבוד בעומק השטח, ונזכיר שלאחרונה אמר בכיר ישראלי: "אנחנו לא מעדכנים את הרוסים לפני תקיפות".
השבוע פורסם שרוסיה שוב שדרגה את כוחותיו של אסד ושלחה לזירה את אחד ממטוסי הבקרה המתקדמים שלה, ה-AEW, שהגיע אל בסיס חיל האוויר הסורי "חמימים". המטוס הזה נושא מכ"ם שמסוגל לזהות מטוסים וטילים בטווח של 650 ק"מ ומטרות קרקע בטווח 300 ק"מ. ראש מחלקת המבצעים המרכזיים של המטה הכללי הרוסי הכריז שנפרסה בסוריה מערכת שליטה רב שכבתית, כזו ששולטת בכל המרחב האווירי של סוריה מתוך חמימים.
כבר כתבנו בעבר על היכולות שבזכותן מצליח חיל האוויר הישראלי, כפי שמיוחס לו, להשמיד את משלוחי הנשק בסוריה. הפעם החלטנו להתמקד בכלי הנשק ומערכות הלחימה המתקדמות שמפעיל חיל האוויר הישראלי - וכנראה מהוות חלק מרכזי ביכולת הישראלית המיוחסות לה, לפעול גם מתחת למטריה הרוסית בסוריה.
חמקנות במובן האחר של המילה
חיל האוויר הישראלי קיבל לאחרונה עוד שלושה מטוסי חמקן. מטוסי ה"אדיר" הצטרפו לזוג הראשון שהגיע לפה בחודש דצמבר האחרון, וידיעות עקשניות בעולם -ביניהן ידיעה שפורסמה רק לפני שבועיים ב"ביזנס אינסיידר" - מספרות שכבר תקפו בסוריה. לא ניתן לשלול את הידיעות הללו על הסף, ועדיין צריך לזכור שהטייסת תהיה מבצעית רק בסוף השנה.
בחינה של האמצעים שיש לחיל האוויר (ומותר לספר עליהם) מלמדת אותנו על יכולת להעלים ממסכי המכ"ם של האויב גם את מטוסי הקרב הרגילים. לישראל יש יכולת לוחמה אלקטרוניות מפותחת מאוד ומערכות שמסוגלות לשבש את מערכי הבקרה של האויב. ראינו את זה כבר לפני 50 שנה: אז המריאו מטוסי ל"א והעלימו את המבנים הרבים שתקפו את שדות התעופה של מצרים במלחמת ששת הימים.
ראינו את זה שוב קורה במלחמת לבנון הראשונה, במבצע "ערצב 19" שבו הפעיל חיל האוויר הישראלי כמה מערכות שנותרו מסווגות עד היום. אבל מותר להגיד שממטוסי הראם וההרקולס ואפילו מסוקי היסעור הופעלו מערכות ל"א שהחשיכו את מסכי הבקרה של הסורים, פגעו בתקשורת שלהם וכנראה שעשו עוד כמה דברים שפשוט העלימו מסוללות הנ"מ הסוריות כמה עשרות מטוסי קרב ישראלים. אם זה מה שקרה לפני 30 ו-50 שנים, אפשר רק לדמיין מהן היכולות שיש היום.
לכל זה יש להוסיף את מסלול הטיסה עצמו. אל"מ במיל' א', טייס קרב עם אלפי שעות טיסה, הסביר לנו בעבר שלמסלול הטיסה יש חשיבות גדולה מאוד בהצלחת התקיפה וכמובן בגורם ההפתעה: "אתה צריך להחליט איזה ציפור (מטוס) מתאים לפעולה, באיזה נתיבים וגובה הוא צריך לטוס, איזה איומים יש במרחב ואיזה חימוש מתאים למשימה. זה תכנון של הרבה מאוד אנשים, מהמטאורולוגיה דרך טכנאים וקציני מטה".
משמעות הדברים היא שנתיב מתכונן, למשל בטיסה נמוכה בין הרים וגאיות, יכול להביא את מטוסי הקרב הישראלים ליעד בלי שניתן יהיה להבחין בהם. אפשר להסתיר אותם ואפילו את ההמראה מסווים בדרכים כאלה ואחרות. יש כמובן גם כניסה מנתיבים שנגדיר כלא שגרתיים; על פי פרסומים זרים זה, מה שהיה כשחיל האוויר תקף את הכור הגרעיני בסוריה. כלי תקשורת בסוריה פרסמו תמונות של מה שנראה כמו מכלי דלק נתיקים (בידונים) שנמצאו אחרי התקיפה בגבול סוריה-טורקיה, מה שמרמז על נתיב לא צפוי שדרכו עברו המטוסים הישראלים - על פי פרסומים זרים, כמובן.
למשוואה הזו נכנס גם החימוש של חיל האוויר. לא פחות משהוא חכם, הוא מאפשר ירי מרחוק. מאוד רחוק. זה מאפשר לטייסים ירי בטוח, כי באופן טבעי, הרבה יותר קשה לעלות על מטוס שתוקף ממרחקים.
איך להתחכם עם פצצה
חלק מהתקיפות המיוחסות לישראל, וכמוהן גם מספר סיכולים ממוקדים, נערכו ממש קרוב לגבול עם סוריה. במקרה הזה סיכוי גבוה שנעשה שימוש בטיל הלפייר, שתור הזהב שלו כמסכל הממוקד הלאומי החל בימי האינתיפאדה השנייה.
במקור זה טיל נגד טנקים, אולם מאז נולד פותחו כמה גרסאות של הטיל למטרות שונות ומגוונות. חיל האוויר הישראלי מפעיל את הטיל הזה בעיקר ממסוקי האפאצ'י שלו, אם כי פרסומים זרים טוענים שהטיל נורה גם ממטוסים ללא טייס. עם טווח של לפחות 8 ק"מ וכמעט 10 ק"ג של חומר נפץ, כלי הטיס המאוישים של חיל האוויר יכולים לשגר אותו משטח ישראל. מאוד בטוח ויעיל.
לצורך פעולה פחות כירורגית, חיל האוויר מפעיל כמה דגמים של פצצות ש"כ (שימוש כללי) במשקלים שונים של עד טון. בנובמבר האחרון דווח שחיל האוויר השמיד מוצב של דאע"ש באזור רמת הגולן; על פי הדיווחים הופלו 10 פצצות ש"כ במשקל טון כל אחת, מה שלא השאיר הרבה סיכוי לחבר'ה מהמדינה האסלאמית. מדובר בפצצה "טיפשה" - המטוס מפיל אותה מהאוויר, אין לה מערכות הנחייה והפגיעה שלה תהיה מדויקת רק ככל שהטייס יהיה מדויק. פצצת "סימן 84", זו שמשקלה מגיע לטון, מגיעה לאורך של יותר מ-3 מטרים ומייצרת רסס בהיקף של כ-300 מטרים.
כדי לשדרג את הפצצות הטיפשות שלו רכש חיל האוויר במשך השנים אלפי ערכות JDAM, שמלבישים על הפצצות על תקן השתלת מוח. "ברד כבד", כפי שה- JDAM מכונה בחיל האוויר, כוללת מערכת ניווט לוויינית, מערכת ניווט אינרציאלית (ניווט באמצעות חיישנים) ומערכת ניהוג וחיבור למחשבים של המטוס. מטוסי הקרב של חיל האוויר יכולים להפיל מספר פצצות כאלה בשיטת "שגר ושכח" בכל תנאי מזג האוויר, יום ולילה.
לא קיים מידע על היכולות של המערכת בחיל האוויר הישראלי, אבל אם נלך לחיל האוויר האמריקאי, נלמד שיש אפשרות לשנות את נתוני המטרה גם אחרי שהמטוס משגר את הפצצה. בנוסף ניתן להפיל אותה בטווח של 25 ק"מ מהמטרה. לא פחות חשוב, את הערכה ניתן להלביש על הפצצות תוך דקות.
"קליטת פצצות ה-JDAM במערך מטוסי הקרב מהווה קפיצת מדרגה עצומה, אולי הגדולה ביותר, ביכולותיו ההתקפיות של חיל האוויר", אמר מפקד טייסת אבירי הצפון (F-16) כבר בשנת 2003. "כל מה שנותר לטייס לעשות הוא לטוס לעבר היעד, להביא את המטוס לסל הנתונים וללחוץ על ההדק. את כל השאר, הפצצה תעשה לבד ואין שום דבר שימנע את הפגיעה".
900 קילו על הראש
פצצה אחת שנולדה חכמה היא ה- GBU-39של חברת בואינג, שנחשבת למתקדמת במיוחד. בזכות כנפיים קטנות שהותקנו עליה, ושנפתחות אחרי השיגור, היא גולשת למטרה בטווח שמגיע עד 100 ק"מ. מערכת ניווט אינרציאלית הכוללת סיוע מ-GPS מאפשרת יכולת תמרון ומבטיחה פגיעה מדויקת במטרה. המשקל הנמוך, 129 ק"ג, מבטיח השמדה של המטרה תוך יצירת נזק סביבתי מינימלי. ניתן לתלות על מטוס מספר פצצות כאלה (חלק מהמקורות טוענים שמספר הגג הוא ארבע) במקום אחת גדולה.
את ה- GBU-39 ניתן לשגר ממטוסי הרעם (F-15I) וה-F-16 של חיל האוויר, כפי שקרה במבצע צוק איתן. דגם מתקדם יותר אמור להגיע לישראל עבור מטוסי האדיר.
בינתיים משתמשים בחיל האוויר גם בסדרת הפצצות "ספייס" של חברת רפאל, שמאפשרות תקיפה מדויקת ממרחק 100 ק"מ. ה"ספייס-250" למשל שוקלת 150 ק"ג בלבד, כך שמטוס F-16 אחד יכול לשגר 16 כאלה - וכל אחת מהן יודעת למצוא את המטרה. ל-250 יש ראש ביות אלקטרו-אופטי ומנגנון שמאפשר להשוות את המטרה עם תמונה שצולמה ממטוסים ללא טייס, לוויינים וכלי טיס אחרים. ככה הפצצה יודעת שהיא פוגעת בדיוק במה שרצו שתפגע. היא נחשבת מוגנת מפני משבשים אלקטרוניים של גורמים או מדינות שונות, והטייס או הנווט יכול להזין את נתוני ההפצצה מראש או תוך כדי מעוף הפצצה.
הפצצות הכבדות בסדרה הן ה"ספייס-1000" ו"ספייס-2000". גם פה מדובר בערכה שמלבישים על פצצה טיפשה והופכים אותה לגאונה של הכיתה: הערכה מוסיפה מערכת ניהוג, מערכת ניווט אינרציאלית ו-GPS. ערכת הספייס מעבירה תמונה עדכנית עד לרגע הפגיעה, ואם נחזור ליכולת של חיל האוויר להשמיד מטרות מעבר למערכות שמאיימות על כלי הטיס, אז נציין שהטווח שלה יכול להגיע ל-150 ק"מ.
בשנת 2015 פורסם שחיל האוויר קיבל לידיו גם פצצות גדולות נגד יעדים מבוצרים, בין השאר 700 פצצות אמריקניות מסוג BLU-109. מדובר בפצצה שמשקלה כ-900 ק"ג, מזה 240 ק"ג חומר נפץ. עדיין לא "אם כל הפצצות", אבל לא משהו שהייתם רוצים שיפול לכם על הראש. היא מסוגלת לחדור לעומק שישה מטרים של בטון ורק אז להתפוצץ, ואפשר להלביש עליה ערכת JDAM - כך שניתן להטיל אותה ממרחק ולהבטיח פגיעה בדיוק במקום שרוצים. לצד ה- BLU-109נרכשו עוד כמה עשרות פצצות חודרות בונקרים מסוג BLU-113 במשקל ענק של 2.3 טון.
מיתרונות הטיל המטייל
טיל ה"פופאי" של רפאל, שניתן לשגר ממספר כלי טיס, מיוצר במספר דגמים שמגיעים לטווחים שנעים בין כמה עשרות בודדות של ק"מ ועד ליותר מ-300 ק"מ. כך יכול הטייס הישראלי לטוס באופן די בטוח בגולן ולהשמיד מטרות מרוחקות - ועם יותר מ-300 ק"ג של חומר נפץ, סביר מאוד שהוא ישמיד.
גם לטיל הזה יש דיוק גבוה בזכות מערכת ניווט אינרציאלית. מה שבאמת מעניין הוא שבשלב הסופי של טיסת הטיל, מפעיל החימוש יכול לכוון אותו למטרה ממסך שמקבל שידור מהפופאי. זה אומר שאפשר לשלוט בו ולוודא פגיעה (כולל במטרה הנכונה) גם באמצעות מפעיל שלא יושב דווקא במטוס המשגר.
ארגז הטילים של חיל האוויר כולל גם את ה"דלילה", טיל שיוט חכם שמערכות הניווט המתקדמות ביותר דואגות שיגיע לכתובת במדויק. הטיל הזה של התעשייה הצבאית מגיע לטווח של 250-300 ק"מ, ומנוע הטורבו סילון שלו דואג שיעשה את הדרך במהירות של 1,100 קמ"ש. בזכות חיישנים מסווגים יכול הטיל לפגוע גם במטרות נעות ואפילו לזהות אותן במהלך הטיסה, גם אם הן רחוקות.
יכולת מעניינת של הדלילה היא "לטייל" באזור שהוגדר לו ולחפש מטרות. בינתיים הוא יכול לאסוף מודיעין ולהעביר למי שצריך. קו תקשורת בין המפעיל לטיל מאפשר ביטול תקיפה או תיקון מטרה, כולל בדיקת הפגיעות של אלה שפגעו לפניו.
כבר בשנת 2006 פגע טיל כזה במשאית נשק של חיזבאללה. זה קרה במהלך מלחמת לבנון השנייה, כשמטוס F-16D השמיד את המשאית שיצאה מסוריה לכיוון לבנון.
אגב שיטוטים, חיל האוויר עושה שימוש גם ב"הארופ" - כלי טיס קטן במשקל של כ-135 ק"ג מתוצרת התעשייה האווירית. ההארופ משוגר ליעד שהוגדר לו מראש, והוא יכול לטייל שם מספר רב של שעות עד שהוא מאתר מטרה ואז צולל אליה. הטווח שלו מגיע לכאלף ק"מ, ולמרות שלא קיים פרסום אמין על אופן הפעולה שלו או על הדיוק, ה"וושינגטון פוסט" דיווח בעבר כי הארופ שהופעל על ידי הצבא האזרי במהלך מלחמת נגורנו-קרבאך וטייל שעות מעל שדה הקרב איתר אוטובוס חיילים ארמני והשמיד אותו. בעבר ציינו בתעשייה האווירית כי מאות מערכות מהדגם זה נמכרו "למדינות שונות".